"איך לא ידעתי", פרק ג’ - איך לא ידעתי

את הסיפור על הספר האסור אני מספרת לבנות בקמפוס בתל אביב. אחרי ראיון ארוך עם יעל זהבי, חיבוטים עמוקים עם עצמי, אורחים שחזרו כבר לוינה ורצון שמתנגש בפחד.

יעל זהבי ביקשה שאתן הרצאת מבוא בקמפוס. ואחר כך אביא את ההורים שלי למפגש. להכיר את הדמויות עוד לפני הסיפורים.

קבוצה קטנה יושבת מולי על כיסאות כתומים מפלסטיק, עם קלסרים פתוחים ועטים, ולא כותבות כלום. על הרצפה משתקפים פסי התאורה מהתקרה ואני שואבת מהם קצת עידוד בהרצאה הראשונה שלי.

בהתחלה, כשבאתי - מסתירה את השיניים הנוֹקשות שלי - הן הסתכלו בי במבט שיודע מה הולכים לומר לו. רובן כבר לקראת התואר השני ואי אפשר לחדש להן עוד הרבה דברים בחיים.

כמעט יכולתי לשמוע את המשפטים שהיו להן בראש. 'הנה, עוד אחת דור שני... עכשיו היא תבוא לספר איך החביאו אצלם לחם בארונות, עד שהוא נעשה קשה ויבש. איך כל פעם שהיא השאירה חצי ביסקוויט על השולחן, הייתה אמא שלה מספרת על התור בגטו לצלחת מרק. ובטח יהיו גם תיאורים של הצעקות בלילה, החלומות המסויטים, הזוועות והמספרים על היד. זה תמיד מעניין, אבל אנחנו מכירות את הסיפורים האלה כבר'.

אבל הסיפור שלי היה אחר, ועכשיו הן מסתכלות בי מהתחלה, מוחקות את כל מה שחשבו עד עכשיו ומחכות להמשך.

"כשהייתי בערך בגיל שלכן", אמרתי לחבורה השקטה בכיסאות הכתומים, "ידעתי בערך כלום על כל העניין הזה. ולא הייתי אז בת הדור השני, לא העליתי בדעתי להיות כזאת.

הפכתי להיות בת של... רק אחרי שהיו לי ילדים גדולים ממש. ורק אז פתאום נפלה לי על הראש פצצת האטום הזאת של חיי. פתאום נודע לי שההורים שלי עברו את השואה ועוד איך..."

הכיסאות הכתומים מתחילים לזוז קצת. ברק של התעניינות נופל בעיניים והן מחכות שאמשיך לספר איך באמת זה היה. מי סיפר לי פתאום ואיך לא ידעתי כל השנים.

"לא חיינו בתוך ואקום", אני אומרת, מסבירה קצת את ה'איך זה יכול להיות', "ידענו שאבא מפולין, הוא סיפר לנו המון על ה'חיידר', החברים והמאכלים שהוא הכי אהב. גם אמא מפולין, אבל לאמא כמעט לא היו סיפורים...

פולין הייתה בשבילנו פיסת אדמה קומוניסטית, שפעם-פעם הייתה הבית של אבא ואמא שלנו. מין מקום מצוין לאבות ואימהות להיוולד בו.

נכון, לפעמים היו המבוגרים מדברים על ה'לאגר', כמו הייתה מילת קוד סודית שאין לילדים בה דריסת רגל. ידענו ש'לאגר' פירושו מחנה. לא היינו טיפשים, אבל היינו תמימים מאוד, או אולי בחרנו בתת מודע להיות כאלה?

לא שאלנו את עצמנו אף פעם: 'מה זאת אומרת מחנה? מחנה ריכוז? מחנה השמדה?'

מחנה וזהו. למה להיות שליליים? אולי יש מחנות נחמדים כאלה. עם עבודה בקיץ וחברים.

כן, היה משהו קלוש באוויר שלא מדברים עליו. סוג של וילון סגור ומהודק שמסתיר משהו, אבל אסור לדעת מה הוא מסתיר. ואנחנו לא מתקרבים לאזור. עם השנים הוא דוהה, וכבר אין לו צבעי אזהרה מהבהבים, אבל הוא תמיד נותר סגור, שתקן ומסתיר משהו שאסור לדעת.

ילדים מרגישים מתי אסור להתקרב, הם מרגישים את זה חזק מאוד.

ורק אחרי שעזבנו כולנו את הבית, נפרץ הוילון וראינו את הגיהנום. בלי שאף אחד יגן עלינו מפניו. זה לא היה גיהנום רחוק של אחרים. זה היה אחד פרטי של ההורים שלי, ההורים שאהבתי תמיד. האנשים האלה שהיו בשבילי סמל השלמות והאושר, תמצית החיים הטובים, ובעיקר דמויות חזקות ובטוחות. מלאות עוצמה פנימית ושופעות טוב. אז איך הם שייכים לגיהנום הזה?!

הלכתי לחפש את התשובה לשאלה הזאת: 'איך אפשר היה להמשיך את החיים, לשיר אותם ולגדל לתוכם ילדים מאושרים, כשבאים מתוך החושך?'

ואחרי הרבה חיפושים ושאלות מצאתי את התשובה. הבנתי מאיפה ההורים שלי באו, ממה הם לקחו כוח, מה החזיק אותם בעצם, ואיך הם היו יכולים לקום כל בוקר אל החיים והילדים, אל העבודה והחברים. לחייך, לשמוח, לחנך ולפעול ולהישאר מאושרים באמת. ורק בלילה, לקחת בשקט כדור שינה קטן וללכת לישון, בלי שהילדים יצטרכו לשמוע איך הסיוטים באים.

ואני רוצה לספר על התשובה שמצאתי, לספר על הכוח ועל החוסן. זו הסיבה שאני בעצם כאן".

מהכסא האמצעי מרימים יד, יש שאלה בקהל.

צעירה בעיניים חומות זוהרות ונמשים בתפזורת, מציגה את עצמה כאילנית. ומבקשת להבין משהו.

היו לה סבא וסבתא שעברו את השואה. נישאו במחנות העקורים ועלו לארץ לחולות של תל אביב, לבנות שם דור חדש. היא לא יודעת כלום על סבא וסבתא שלה, מנוחתם עדן שניהם. היא הייתה ילדה קטנה כשליוו את סבתא שלה בלוויה קטנה ומהר מאוד את הסבא גם.

"כשגדלתי", היא אומרת בשקט, "התחילו בבית הספר לדבר על השואה, היו תוכניות ביום השואה, עבודת שורשים בכיתה ט' ופרויקט תיעוד בכיתה י"א.

בכל פעם שהייתי באה עם שאלות לאמא שלי, כדי לברר שמות של עיירות, סיפורים משמעותיים, ומה בדיוק היה שם. הייתי נתקעת בחומה בצורה. אמא לא ידעה לספר לי כלום, סבא וסבתא לקחו את סודם אל הקבר. 'אבל אמא', הייתי בת עשרֵה חסרת סבלנות, 'למה לא שאלת אותם? איך זה שלא שמעת מהם סיפורים? מה, לך לא היו עבודות שורשים ופרויקטים על השואה?' לא הצלחתי להבין אותה. איך אפשר להיוולד לזוג הורים שעברו כל כך הרבה ולא לדעת כלום?

'לא ידעתי ולא רציתי לדעת', ענתה לי אמא בזעף. יום אחד, כשהשאלות שלי הציקו לה כל הצהריים: 'מה חשבת, שאבוא ואשאל על השואה? למה צריך לשאול את מה שחיים איתו כל היום וכל הלילה?' פתאום אמא נשברה. אמא שלי החזקה, מנהלת של משרד כוח אדם. אשה שלא מתרגזת מכלום, עומדת מולי כמו מישהו שהתמוטטו לו כל ההגנות והוא זורק עלי את מה שנשאר.

'כן, גברתי הנאווה והרוצה מאוד לדעת, היה לי מספיק רע עם מה שלא ידעתי, הייתי די והותר שייכת ל"שָׁם" גם בלי לשאול. עד שכבר לא רציתי לדעת, פשוט לא רציתי... בסדר?!

את יודעת כמה דברים כן ידעתי? ידעתי שאסור להשאיר לחם בתיק או פס דק של חלב בכוס. ידעתי שאוי ואבוי אם לא אסיים את המרק ובשום אופן לא הולכים לטיולים ארוכים שחוזרים מהם מאוחר בלילה. וידעתי שזה מאוד מסוכן להצטנן או לחלות, כל מי שחולה יכול למות. אז אסור לצאת בחורף, אסור לאכול גלידה, אסור לאכול במסעדות ואסור לישון אצל חברות...

ידעתי גם שבלילה באים הסיוטים והצעקות שאפילו הקיר העבה של חדר השינה לא יכול היה למנוע מהם לבוא אל מיטתי בלילה וכמה שכיסיתי את עצמי בשמיכת הפוך, עדיין חדרו הצרחות בעדן, פורצות בגסות אל תוך עולם החלומות של ילדה שרוצה להישאר קטנה ולא יכולה... ידעתי שאין לנו סבא וסבתא ואין לנו דודים ואין לנו כלום בעצם, כלום כלום. שאסור לנו להיות שמחים ממש או לצחוק מכל הלב. ותמיד יש איזה צל בבית שלא מאפשר לנו להיות צברים תל-אביבים כמו כל החברות בכיתה. ידעתי שיום השואה הוא יום נורא וכל החיים הם בעצם קצת יום השואה. 'אז תגידי לי', שאלה אותי אמא ודמעות עמדו בעיניה, 'האם לא ידעתי מספיק? האם באמת נראה לך שרציתי לדעת עוד?!'

וזהו. יותר לא שאלתי את אמא. לא דיברתי על זה, ולא הבאתי הביתה שום דבר שקשור לשואה. אפילו על המסע לפולין שערכנו בי"ב ויתרתי. 'למה לצער את אמא?' חשבתי לעצמי, מנסה לדמיין את הלילות הללו שהיא עברה במיטתה כשברקע נשמעות הזעקות מחדר ההורים, 'למה ללכת למקום שהיה לה ממנו כל כך הרבה...'

"ואת אמרת שהיית אחת שלא יודעת, לא יודעת שההורים שלה היו במחנות, לא יודעת שהם איבדו את כל המשפחה, אבל איך יכולת לא לדעת? גם אם לא סיפרו לך, איך לא שאלת את עצמך, איפה סבא וסבתא שלך וכל הדודים והדודות שיש לכולם? איך לא התפלאת שלא ידוע לך מה היה עם אמא בתיכון, ואיפה אבא למד כשהיה בחור?

האם אף פעם לא שאלת את עצמך על מה מדברים המבוגרים? איך זה שיש סודות בבית שלכם ומה פתאום אמא שלך מדברת עם חברות והן מזכירות לפעמים את ה'שָׁם' או את ה'זה' או מה שלא קראו לזה באיזו שפה שלא תהיה והתכוונו כולם לאותו הדבר? האם לא היה עצב בבית שלכם, מין הוראה חמקמקה כזאת שאסור לצחוק וצריך להתאבל תמיד?"

"לא!" אני עונה לה בפשטות, "באמת שלא. במקום שממנו באתי, היינו שלושים ילדות יהודיות בכיתה אחת, עם שמלות יפות ונעלי עור אופנתיות, לכולנו היו תיקים מלאי ציוד וחיוכים מאושרים בכל בוקר. ורק לבת אחת הייתה סבתא, והיא - דווקא היא - הייתה יוצאת דופן. זה היה כל כך מוזר, עד שכולנו הכרנו אותה היטב. כן, היינו אומרים לעצמנו, יש דבר כזה סבתא. עובדה.

מאיפה שבאתי, כולן היו באותה סירת סוד. כולן היו ילדות להורים ניצולי שואה ומה שהיה איתנו היה עם כולן. אני לא גדלתי כאן בארץ, גדלתי באנטוורפן, בבלגיה. זו אולי חצי תשובה, והחצי השני שייך להורים שלי. הוא שייך לתשובה שמצאתי מאחורי הוילון ובאתי לכאן, לספר אותה".

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.