"אל תיתן לסטרא אחרא לעקוץ את בניך האהובים!". צרעה בהיכל

עלטה כיסתה את עיר הקודש. חכם משה עלה על בימת השיש והחל להתפלל: "והוא רחום יכפר עוון". לפתע נראתה בחלל בית הכנסת העתיק צרעה ענקית, שעוקצה נראה כחרב מדקרות. היא זמזמה והחלה לחוג בתקרה ולנסוק לעברי. ניסיתי לחייך ולהפגין קור רוח, והתכופפתי מעט. הצרעה חלפה ליד אוזני, ונסקה שוב למעלה, לתקיפה חוזרת. גם יתר המתפללים החלו להיות מוטרדים. מתפלל נמוך קומה שישב לידי קרא: "ריבונו של עולם, תציל אותנו מהצרעה הזאת!".

הצרעה עברה לאזור הכניסה. שני נערים נמלטו בצווחות מבית הכנסת. חכם משה האט את תפילתו והביט חליפות בצרעה ובקהל. כאשר ראה שעדיין יש מניין, המשיך בתפילתו, כשעינו האחת בסידור הגדול שלפניו והשנייה סוקרת את המרחב האווירי. הצרעה החלה לנסוק לעבר האברך כמו מסוק המבצע חיסול ממוקד.

"ריבונו של עולם", זעק האברך, "איך אתה נותן לשרץ הארור הזה לצער אותנו בהיכל קדשך?! אל תיתן לסטרא אחרא לעקוץ את בניך האהובים!".

נדהמתי. התפללתי לצד אותו אברך במשך חודשים רבים. הוא התפלל חרש חרש, לעתים היה שליח ציבור, אבל תמיד הטמין את רגשותיו בקרבו.

הצרעה התקרבה לעבר שמשון הנגר. הוא אחז במגבת ישנה שהייתה מונחת על כיסא, והחל להכות לעברה כשהוא זועק "בזכות רבי שמעון! בזכות רבי מאיר!...".

מבוגר ערירי שישב באמצע בית הכנסת פכר את ידיו לעבר היכל הקודש וזעק את מילות התפילה "ואמונה כל זאת וקיים עלינו...".

הצרעה גילתה את אמונתם של כל יושבי בית הכנסת בזה אחר זה, אלה שנמלטו ואלה שנותרו במערכה.

היה ברור שאי אפשר להתפלל כך תפילת שמונה עשרה. חכם משה ירד מהבימה, פתח את כל החלונות לרווחה, ניגש לארון החשמל בפאתי בית הכנסת, וכיבה את כל האורות.

מישהו צעק בעלטה: "מה אתה עושה, חכם משה?! איך נוכל לברוח?!".

אחר קרא לעומתו: "היא תברח אל האור בחוץ".

כעבור רגע נדלקו האורות, ומיד לאחר מכן נסגרו החלונות. עיני כולם התרוצצו לכל עבר, לראות אם הצרעה נותרה בהיכל הקודש. אחרי רגע נרגעו המתפללים. הצרעה פרחה ואיננה.

איני יודע איך התפללו כולם את תפילת העמידה. בכל אופן, תפילתי הייתה מכוונת היטב. "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים", נאמר ברגש רב, הקדישים הרעימו, ו"עלינו לשבח" כזה לא נשמע כנראה מעולם בבית הכנסת, שנוסד בשנת ה'תרמ"ז לבריאת העולם.

בסיום התפילה ניסיתי להתבונן במילה צרעה, המבטאת את הצער עלי אדמות. הצער מרחף בהיכלות חיינו, מטריד אותנו, מאיים עלינו ולעתים עוקץ ומכאיב. עלינו לבחור אם לפחד מפניו ולברוח ממנו או להתמודד אתו באמונה. 

המשפט בספר הזוהר "לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא" (אין אור אלא זה היוצא מתוך החושך) הזהיר לי במלוא עומקו. כל תפילה אמיתית יוצאת מקרב לב רק כשהאדם חש שהוא נמצא בצרה, וכל הודיה אמיתית נאמרת רק לאחר שהוא נחלץ ממנה, כמו ביציאת מצרים.