כך עשיתי תשובה: "מראה הילדים הצעירים זעזע אותי. חשתי כי חייב להתחולל שינוי"

שמי מאיר (מישל) אמסלם. נולדתי במרוקו. כשהייתי בן שש עליתי ארצה עם משפחתי והתגוררנו באשקלון. משפחתי הייתה מסורתית-דתית, ואת לימודי היסודיים והתיכוניים למדתי במסגרות ממ"ד. בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא, שירתי ב"גולני", ואט-אט זנחתי את הדת. לאחר הצבא עסקתי בייבוא וייצוא בדים בתל אביב. במשך הזמן התחזקה המשפחה שלי מבחינה דתית, אך אני נשארתי מאחור, רחוק מדרך תורה ומצוות. נישאתי, נולדו לנו שלוש בנות, וחינכנו אותן במסגרות ממלכתיות חילוניות.

בשלב מסוים של חיינו החלו איתותים ממרום. מכונית "פורד" שהייתה ברשותנו עלתה באש, אירוע שהסתיים אך בנס ללא נפגעים. לאחר זמן מה, מכונית נוספת שהיתה ברשותנו, נשרפה גם היא – ושוב, ללא נפגעים בנפש. תלינו זאת ביד המקרה, באמרנו כי דגם מכונית זה מפורסם כמועד לשרפות.

באחד הבקרים, כאשר לקחתי את הבנות לבית הספר, הושלכו שתיים מהן מהאוטו לאחר שפתחו את הדלת דרך משחק. תודה לא-ל הן לא נפגעו. מקרה זה עורר אותנו להשתדל לא לחלל שבת בפרהסיה, אך אורח חיינו לא השתנה באופן משמעותי.

כשבתנו הבכורה הייתה בת עשר, היא ביקשה להשתתף במסיבה כיתתית הנערכת בליל שבת. כשהגעתי למקום לקחתה בתום הערב חשכו עיני. מראה הילדים הצעירים זעזע אותי. בלבי חשתי כי חייב להתחולל שינוי.

שוחחתי עם אשתי, ויחד הגענו למסקנה - לאחר התבוננות במציאות, דיון וניתוח ההשלכות לעתיד לגבי חינוך ילדינו - כי אנו חייבים לעשות שינוי. שינוי מהותי, שינוי ערכי, שינוי רוחני.

שיתפנו את בנותינו, שהיו אז בגילאי שלוש, תשע, ואחת עשרה וחצי, בהחלטה. הסברנו להן כי אנו עומדים לערוך שינויים משמעותיים באורח חיינו, לעבור לבתי ספר אחרים ולחברה שונה. הכנו אותן לכך שהדרך תהיה קשה אך כולנו נצא נשכרים מכך בוודאות.

לאחר כחצי שנה הבנות עברו לבית-ספר ממ"ד, השתתפו בפעולות בתנועת "בני-עקיבא" והתחברו לקבוצת הילדים. אנו קיבלנו על עצמנו לשמור שבת וצניעות. התחלתי ללמוד ב"ישיבת-הסדר" בראשל"צ, ובערב למדתי שיעורי תורה עם הרב יוסי ישראל, ר"מ בישיבה חרדית בבני ברק. בתמיכתו ובסיועו פנינו לישיבת "נתיבות-עולם" בבני ברק.

הפגישה הראשונה עם ראש הישיבה - הרב ברוק - חקוקה במוחי. התרשמתי מהנועם ומהרכות שבהם דיבר. נקבעה לי תוכנית לימודים לשנה, תכנית שעוררה בי חששות רבים. ראש הישיבה קלט את חששותי, וציין כי זוהי תכנית זמנית, ואם ארצה לערוך בה שינוי איוועץ בו.

הספר ''60 גיבורים''

התקבלתי בזרועות פתוחות, בשמחה ובמאור-פנים. חשתי כי יומי הראשון בישיבה היה מעין מעמד הר סיני וקבלת התורה. השיעורים התקיימו בין השעות תשע בבוקר לאחת בצהריים ובין ארבע לשבע אחר הצהריים. אך ככל שחלף הזמן הרגשתי כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, צימאוני הלך וגבר, ויתרתי על הפסקת הצהריים ונשארתי בישיבה ללמוד. בכל שאלה ובכל פנייה לרבנים בישיבה קיבלנו אוזן קשבת, יחס חם ותחושה כי אנו "בנים יחידים".

בתהליך התשובה התעוררו קשיים רבים, התלבטויות, שאלות. ללא הכוונה והדרכה היינו בוודאי משיגים תוצאה הפוכה. היינו עלולים לעורר התנגדות, כעס ומרד מצד הבנות, ומאידך היינו עלולים לקבל על עצמנו עול כבד בטרם הוכנה התשתית המתאימה. העצות וההדרכה מיתנו את התלהבותנו, אפשרו לנו לעכל תהליכים, להבשיל ולהעביר אותם בצורה ברורה ומתונה לילדות. זה המקום להודות לרב יוסי ישראל על הליווי והתמיכה לאורך כל הדרך, לישיבת "נתיבות עולם" ולרבניה על המסירות, התמיכה, התוויית הדרך, הסבלנות ולימוד התורה, למכון סל"ה ולרב שיין העומד בראשו על ההקשבה לנשים, ההנחיה, העצות והלימוד הנפלא.

כיום, לאחר כעשר שנים בישיבת "נתיבות עולם", אורח חיינו השתנה מקצה לקצה. נולדו לנו, ב"ה, שני בנים הלומדים בתלמודי-תורה, והבת שהייתה בתחילת התהליך בת שלוש, סיימה תיכון של "בית-יעקב". אני מוסר שיעורים פעמיים בשבוע בבית הכנסת ודורש בערב שבת – בזמן החורף.

השבתות והחגים קיבלו משמעות ותוכן. שולחן השבת הפך למרכז הבית: זמירות ופיוטים, דברי תורה, סעודות והתעלות בקדושה. הקשר הזוגי התחזק, נושאי השיחה התרחבו, המראה של "אבא לומד תורה" והידיעה כי "אבא עושה שאלת רב" השפיעו ומשפיעים על כל בני הבית. אין ספק שכיום, במבט לאחור, אנו מודים לקדוש ברוך הוא שסייע בידינו לצאת מאפילה לאורה, מריקנות – למשמעות, מעיסוק בממון לצורך מילוי צרכים חומריים ונהנתנות – לשימוש מבורך בכסף לעשיית חסד, פתיחת גמ"ח להשאלת ציוד, הכנסת ספר תורה וסעודות מצווה. ממחשבה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – לאמונה וידיעה כי הכל מאיתו יתברך, ברצותו נותן וברצותו נוטל. מתחושה של חשיבות עצמית – "אני מחליט" – לשאלות רב ואמונת חכמים. מפירוש סיטואציות כ"מקרה" –  להבנה עמוקה כי הכל רק מהשם יתברך.

אנו נושאים תפילה לה' שימשיך ללוותנו, ויסייע בידינו להתמיד ולהתחזק ביראת שמים, ושנזכה תמיד להיות ראויים לחסדו יתברך.

מתוך הספר "60 גיבורים – האומץ והכח לשנות", המציג את סיפוריהם של 60 אנשים שעשו תשובה. לרכישה לחצו כאן.