המזכירים לא מתים, הם רק מתחלפים: היהדות חיה ובועטת והנה התזכורת להיום

נדמה שסיפורים על יהודים שזכו לחזור לכור מחצבתם לראשונה בחייהם - גם אם זה התבטא אף בהנחת תפילין - לעולם, אבל לעולם ירגשו אותנו. לא רק כיהודים מאמינים אלא גם כצופים מהצד באדם שחזר לשורשיו הטבעיים, בפרט אם מדובר על עם שנשחט ודוכא משך אלפי שנים, האחרונה שבהן - בזמן מלחמת העולם השנייה. ובכן, הסיפור התורן יעסוק בסמי. סמי, כמו עוד מקרה של מוטציה טראגית של השואה, ידע דבר או שניים על יהדותו אך מעולם לא ייחס לכך חשיבות.

במקרה, ממש במקרה, הוא פגש ברב שמואל ביסטריצקי, שליח חב"ד שמשמש גם כרב ביישוב סביון, שהיה בדרכו חזרה מעוד ביקור בזק בקהילה היהודית בבודפשט. אלא, שבשונה מכל שגרת הנסיעות המתישה, לנסיעה זו נלווה טוויסט מיוחד במינו. כשיצא מהמלון, הזמין הרב מונית לשדה התעופה המקומי, כאשר בדרך השניים משוחחים על דה והא עד שהתפלק למיודענו הדיווח חסר המשמעות העניינית כי הוא יהודי בן להורים ניצולים מהאוד האיום, אשר נולדו בבודפשט שנחרבה ברובה בשואה. ההורים, למרבה הצער, בחרו נטשו את העם היהודי בחושבם כי מדובר באמונה דתית ותו לא.  

שמות הוריו, כך לפי סמי הנהג, היו חיים ורחל וכי השם היהודי שהעניקו לו הוא 'שמואל'. הרב ביסטריצקי כמובן ניסה לספר לנהג הפשוט כמה זו זכות גדולה להיות בן לעם הנבחר, כשהתרגשות משהו עוברת על הרב כאשר נודע כי השניים נושאים אותו השם. במקרה רגיל, ככל הנראה, אין סיבה סבירה להתרגש מכך, אך לנוכח הפרטים בסיפור זה, שמעט רחוקים ממקרה שגרתי, התרגשות גדולה אחזה בו והוא גמר בליבו: היהודי שהיה כה מנוכר מיהדות יניח תפילין על אדמת אירופה שגרמה לחייו להיראות כך. הלא, מהי נקמה יהודית-שורשית אם לא זו? 

כך הגענו למצב בו נראה יהודי מסייע להניח תפילין לרעהו כאשר השניים פורצים בבכי התרגשות כשברקע נשמעת הקריאה שעולה השכם והערב -  "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד". כך סיכמנו בר מצווה מהירה באיחור של עשרות שנים. מהו אם לא ניצחון לעם היהודי?