"אין מקום לשתיים", פרק ה’: רהיטים

בימים הבאים החלו החזרות למסיבת סוף שנה של כיתה ח'. הן היו הכר הפורה להיווצרות הידידות. הזרע כבר נזרע באדמה, והחל להתפתח היטב על אדמת חיי החברה הפעלתניים שליוו את ההכנות למסיבת כיתות ח'. פתאום נפלו גדרות בין הכיתות, ונערות מכיתות ח' שונות התערבו אלו באלו, משוחחות בצוותא. בנות המקהלה התערבו זו בזו, ופתאום הייתה לנערה מח' 1, שנמצאה בריקוד השושנים, ידידה מח' 2, שרקדה עמה בצוותא. לפתע מצאו שתי נערות משתי כיתות שונות שפה משותפת אחת עם השנייה, רק בשל העובדה שהציגו באותה מערכה. נערה מכיתה ח' אחת דיברה ממושכות עם נערה מכיתה ח' אחרת ולא עם בת כיתתה, כי היה להן יותר על מה לדבר, היות שהיא השתייכה למחזמר, וחברתה לכיתה למקהלה, ואילו הבת מן הכיתה האחרת השתייכה גם היא למחזמר... מחיצות נפלו, ידידויות נפרמו, אחרות נרקמו תחתיהן. דלתות נפרצו, אחרות ננעלו, והמארג החברתי העדין של ראשית הנערות, החל זע ונע תחת ההכנות למסיבה הגדולה.

וזו הייתה האדמה הדשנה, עליה הושלך גרעין ידידותן.

אי אפשר לומר שהתקרית עם אבא והדלת נמחתה מן הזיכרון. בכל פעם שנזכרה בכך, היה כאב, קהה ועצוב, חולף בלבה. ובד בבד, כריח האביב, הצטרף אליו הזיכרון של דבורי והשיחה עמה.

זאת הייתה ראשית הידידות שלהן, וגיטי נכונה הייתה לתת יותר ממה שנתנה כדי לזכות בה כידידה.

דבורי והיא, היא ודבורי.

הן החלו ברגל ימין.

בתחילה הייתה זאת ידידות מהוססת, כניצן זעיר של פרח. גיטי זכרה כיצד התרחש הכול, צעד אחר צעד, בדרך לידידות שעוד תפרח ביניהן. ראשיתה הייתה קשה, עצב נשרך בה, אבל היא המשיכה בפריחה ולבלוב.

גיטי שמעה את הנקישות על דלת ביתם של משפחת טלר באותו לילה של התחלה, ופתחה אותה באחת. אבא עמד שם, מתנצל ונבוך. היא נפרדה מדבורי ועלתה לביתו. הרבה לא זכרה ממראה הבית החשוך והאפלולי. רק למחרת בבוקר התפנתה לסקור את כל מה שדבורי אמרה שהוא עמל עליו. ריהוט החדר של שלום ובנימין נעשה מתוך מחשבה רבה, בזאת יכולה הייתה להבחין. מיטות תואמות למכתבייה נאה, בצבעים כהים. תמונות נוף כמו שאוהב שלום, הרבה ספרים כמו שאוהב בנימין.

בחדר שלה הייתה רק מיטה, ומדף עם כמה ספרים.

"את מתפלאת?" שאל אותה כשהעיר אותה בבוקר, והיא התמתחה בעייפות במיטתה.

"אה? מה? מתפלאת? על מה?" היא הייתה מבולבלת עדיין, ועייפה.

"על שהחדר שלך עדיין לא מושלם".

"עוד לא הספקתי להסתכל", היא פיהקה והציצה בשעון, מגיחה מהמיטה באנחה, "ואני כבר צריכה ללכת".

"לא, את יכולה להישאר. אני אתן לך פתק. את יכולה להמשיך לישון עוד קצת".

"לא", היא נטלה ידיים, וקמה מן המיטה, לא מפרטת את פשר סירובה. איזו תלמידה לא ששה להפסיד שעה או יותר מן הלימודים? אבל לה הייתה סיבה: אמא לא אוהבת שהיא מפסידה לימודים, ואם תשמע שהלכה מאוחר ביום שלמחרת הלילה בו ישנה אצל אביה, היא עלולה להתרעם. היא לא רוצה התרעמויות.

עדיין מצפה לטוב. עדיין מקווה שהחיים יחזרו להיות כשהיו.

"אה, יש לך חזרות היום?"

"כן". זה לא שקר. אם ירצה השם, במהלך היום תהיינה חזרות. עם סיום הלימודים, תשארנה הבנות שתיבחרנה להצגה, ותיערך חלוקת תפקידים. לפני סיום הלימודים, כך אמרה המורה שושי, תוקרא הרשימה של הבנות שנבחרו להצגה.

"יופי, תצליחי, גיטי". אמר לה בכנות, וגיטי זיהתה ניצוץ התרגשות בעיניו.

"תודה... מה אמרת קודם על החדר?"

"אה, זה... ראית איך החדר של הבנים יפה?"

"כן, יפה מאוד".

"וזהו, ששלך עדיין לא, כי חשבתי שתרצי לבחור אותו בעצמך, מה דעתך?"

היא ענתה לו, "אני אשמח", אבל צליל שמחה נעדר מקולה. הוא הכיר אותה טוב מספיק כדי לקלוט זאת. "את אוהבת לבחור רהיטים, לא? אם אני לא טועה, בבית אַתְּ..." קולו גווע ונדם, הוא קלט שעשה שגיאה. גיטי החווירה, ושתקה. כן, היא יודעת מה הוא רצה לומר. בבית היא הפצירה בהוריה לקנות לה ריהוט לחדרה. היא בת יחידה, יש לה חדר משלה, למה שלא ירוהט בצבעים עליזים וססגוניים המתאימים לחדרה של ילדה-נערה צעירה? כן, בבית היא רצתה. בבית היא השתוקקה לזה. עכשיו היא לא רוצה, לא, ממש לא.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

הוא לא המשיך לומר דבר. כל כך רצה לשמח אותה, ואם להודות על האמת – רצה גם זמן מהנה של אב ובת. ללכת אתה לחנויות רהיטים, להתלבט, לבחור, להחליט, לראות את הברק עולה בעיניה של הבת שלו... כל כך רצה. שמח על הרעיון שעלה בו. והיא – היא לא מאושרת. הוא לא רוצה שתעמיד פני מאושרת בשעה שהיא לא. הוא רוצה לשמוע את האמת.

"למה את לא שמחה?" שאל ישירות.

"כי... כי..." היא נתקעה, מגמגמת נואשות, "זאת אומרת – אני... אני כן שמחה, אבא".

"לא, את לא, גיטי..." הוא ראה את עיניה החומקות, מתרוצצות לכל מקום, עוברות מן התמונות לרצפה ומשם לילקוטה המונח על הרצפה, והרים את קולו בקול רך אבל תקיף, "גיטי!"

היא הרימה אליו עיניה, "כן, אבא?"

"גיטי, אני רוצה שתגידי לי את האמת, ילדה שלי. בסדר?"

ניע ראש רפה.

"למה את לא שמחה?"

"כי..." היא לא ידעה כיצד להתבטא, ולבסוף פלטה במהירות, "כי זה מוכיח לי שזהו זה".

"זהו זה – מה?"

"זהו זה, שאתה שם, ואמא שם, ואני... אני..."

קולו היה מלטף, "את גם כאן וגם שם, גיטי".

"אולי", היא אמרה, קולה יציב ויבש, כביכול, "אבל... אתה קונה רהיטים לבית הזה, כאילו..."

"כאילו זה הבית שלָךְ?"

"נניח..."

"זה הבית שלך, גיטי, אני מבטיח לך. זה הבית שלך".

שתיקה עמדה ביניהם. דחוסה, כבדה, מעיקה.

"ואם תחזור?" קולה כמעט בלתי נשמע.

"אנחנו נעביר את הרהיטים, גיטי", הוא לא אמר לה 'אני לא אחזור'. "אני מבטיח לך, גיטי, אם אחזור, נעביר את הרהיטים אתנו, אל תדאגי".

"אבל אתה לא חושב לחזור", מבטה היה מושפל אל הרצפות, ואחר הורם אליו, "נכון?"

גם הוא השפיל מבטו אל הרצפות, ומקץ כמה שניות של שתיקה ענה לה חרש, "נכון".

היא חטפה את ילקוטה, וברחה מהבית. הרהיטים של אבא, הבית של אמא, ונערה אחת בתווך. קרועה.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.