ספקלא – מי יחליט איזו ציפור תילכד ברשת ואיזו תשתחרר?

מי זוכרת את הסיפור שספרה לנו הגננת לאה, מפעם פעם?

אי-שם, באזור ל"ג בעומר, סיפרה הגננת חוה, או צפורה, על רשב"י שיצא עם בנו מהמערה. הרבה שנים היו שני הצדיקים במערה, נחבאים מפני הרומאים שרוצים להרגם! חדדה הגננת יוכבד. הרבה שנים. שתים עשרה שנה בלי מע"מ!

והם סבלו שם את צער המערה. והיה להם קשה. ניסיון קשה.

ואז... יצא רבי שמעון, וראה צייד שזורה רשת לבעלי כנף. ציפורים עליזות ניצודו, ואחרות ניצולו מהשמד... הנה, ציפור א' מפזזת לה בחן, יורדת ללקוט גרגר, והופ – הרשת מסתרבלת ומשהו קורה – והצייד שמח.

ציפור ב' מפזזת באותו גוון של חן, מתגרה, יורדת ללקוט גרגר ואפילו שניים – ומצליחה להיחלץ תוך כדי צפצופים עליזים ושבעים!

איך זה? מה הפרוטקציה?!

ובכן, ככה החכימה אותנו הגננת שרה או גילה, הכל היה תלוי בבת קול.

אם בת הקול היתה מכריזה "ספקלא", הציפור היתה ניצודה, ולא היה עוזר לה שום כלום; שום חוכמה, זריזות, גמישות או תחמנות.

ואם היה נשמע קול של "דימוס" (שחרור) – אז לא משנה אם היתה צולעת, שלומפרית או חלמנית סוג א' - היתה הציפור דרוריה וחופשיה ממש כמו... צפור דרור!

ורשב"י, רשב"י ידע.

ידע מה ומי עומד מאחורי הדברים הקשים או הקלים, המסובכים או הרכים, המורכבים לעיכול או הטחונים דק דק: בת קול. רצונו של מקום – ותו לא.

* * *

"הלא תראה, בני, כי גם ציפור לא תברח ולא תיתפס, מבלי שיכריזו על כך מן השמים! ומכל שכן, נפש מישראל!", אני מוצאת את עצמי, כאמא, מקריאה בשעת ערב מתוך הספר "אדירי התורה".

ו - - - בשניות חוזרת אחורה.

אל הגננות כולן. אל הדמיונות של העולם. אל מה שידעתי – ושכחתי להפנים.

הוא רצה לומר לבנו בזה, כי כל מה שקרה איתם ועבר עליהם, כולל הצורך להסתתר כל כך הרבה שנים, להתנתק מן העולם, ובכלל, מבית המדרש, לא היה בגלל גזרתו של מלך רומי, הגם שהוא היה השליח.

אלא... כך היה רצונו של הקדוש ברוך הוא!

כמה פשוט. כמה יקר.

כמה חשוב לכולנו.

* * *

בדור שלנו, המילה "פחדים" איננה נעצרת על ספו של גיל הקטנות, ומוכרת גם לגדולים וטובים. גם רעותיה - "חששות", "דאגות", ו"בהלה" – ממש לא זרות לאנשים גיבורי חיל. יראה, לצערנו, מופיעה בכל מיני ואריאציות, ותוקפת מכל מיני כוונים, ישמור השם.

מה העצה?

איה העוצמה?

מה אפשר לעשות לפני חדר המטפל, במהלכו, או לאחריו?

ובכן, בספרים הקדושים מובא, שעלינו לקחת את היראה הקטנה, הלא אמיתית, הנפולה הזו – ולהעלות אותה ליראת שמים. יראת הרוממות, ובכך – לבטלה.

פשוט מאוד (או לא כל כך): להחזיר את היראה למקומה הנכון.

יש לך פחד? תוקף אותך חשש? בהלה מכתיבה לך את סדר היום המבחיל? בואי נעשה סדר: נפחד, באהבה, ממי שצריך לפחד – ובכך נקיים את חובתנו כיהודים, וממילא יתבטלו הפחדים המבעיתים שאינם מקדמים אותנו לכלום.

הלוואי.

* * *

אז הנה.

אפילו רשב"י, חזק את עצמו ואת בנו, והזכיר לנו אמת ידועה ונחוצה: מה שקורה לנו ומה שמאלץ אותנו, מה שמעצבן ומה שנוחת (מנחיתים) לנו על הראש, מה שמשבש ומה שמרגיז ממלכות – יש לו מקור אחד, יחיד מיוחד ומרגש!

אם מבינים שכל המאורעות מקורם בבת הקול – אין בכלל מה לפחד מהצייד!

אפילו היינו ציפורים, לא היינו נלכדים אם לא השגחה פנימית. אישית. וי איי פי ממש!

אה, קל וחומר כשאנחנו לא.

* * *

הייתי באמצע לספר את הסיפור. היה חלומי, רגוע משהו. ניסיתי לתפוס את הרוגע, ולהתהרהר קצת בכיף.

ופתאום מישהו לא נזהר, והעיר את התינוק. רק לפני חמש דקות הצלחתי להרדימו! אוף! למה!

בעצם... היא הכריזה כבר; זה שלא שמעתי אותה, זה לא אומר כלום.

בת הקול השמימית.

הרחמנית. המחושבנת. המובילה אותנו לטוב לנו כל הימים, ובאמת.