האנשים שלא פספסו ל"ג בעומר במירון מעולם. פרויקט מיוחד

הרב ישראל גליס

הקשר שלי עם מירון

"לסבא שלי – הרב יעקב יצחק קלמינוביץ זצ"ל היה חדר מיוחד במירון – חדר מספר 1. הוא היה בעל תפילה של הקיבוץ של חסידי ברסלב במירון במשך ארבעים וחמש שנה, ונהג להגיע לרשב"י בקביעות מספר פעמים במשך השנה. באחת השנים הגיעה אמא שלי למירון יחד עם הסבא ונכנסה אל תוך הציון. היא התפללה וקראה תהילים בדמעות, ומרוב שצעקה בתפילתה, היה קשה למתפללים האחרים להתרכז בתפילה. סבא ביקש לקרוא לה ושאל: 'למה את צועקת?' אמא השיבה: 'כי יש לי בנות ואני מתחננת לזכות בבן'. אמר לה סבא: 'אל דאגה, עוד תראי ישועות'. בדיוק תשעה חודשים לאחר מכן נולדתי אני, בתאריך י"ח שבט. זהו הקשר הראשוני שלי למירון, ובעזרת ה' בשנה זו תהיה הפעם ה-65 שאני נוסע למירון ברצף. לא פספסתי אפילו שנה אחת".

הרב ישראל גליס

מצא את ההבדלים

"ישנו הבדל עצום בין מירון של פעם למירון של היום. כשאני הייתי ילד, אנשים היו מגיעים יום לפני ל"ג בעומר. הם נסעו במשך חמש או שש שעות והגיעו למירון בערב י"ח באייר, כדי שיספיקו לנוח מתלאות הדרך. אני זוכר איך שהיו לוקחים משאית גדולה של חברת ההובלות 'חיים ותיק' ומביאים ספסלים מבית הכנסת של חסידי קרלין. את הספסלים היו קושרים בתוך המשאית - בצד אחד ישבו הגברים ובצד השני הנשים. באמצע, על הרצפה, ישבו ילדי החלאק'ה. המשאית הייתה מלאה במיטב התקרובת. מי שהייתה אחראית על האוכל היא הגב' חיה לבל. כיום בניה, נכדיה וניניה עומדים גם כן ומחלקים בכל ל"ג בעומר עשרות אלפי שקיות שוקו למתפללים.

בחלאקה של הרב גליס

"דווקא ההדלקה עצמה לא הייתה אירוע גדול, היו רק כמה חסידים שהדליקו, אבל ההתרגשות האמתית הייתה מהתפילה ומהריקודים, וכמובן מטקסי החלאק'ה שנערכו בחוץ לאינספור ילדים בני שלוש. לקראת שעות הצהריים כבר נסעו כולם הביתה והציון התרוקן . עד כדי כך שאני זוכר כילד שמישהו אמר לי: 'תעשה טובה ותקרא לסבא שלך, צריך מניין למנחה'.

"אני יכול לספר כי בעבר הרחוק יותר, לפני שמונים שנה, סבא שלי היה נוסע למירון כבר למחרת פסח. הוא נסע מירושלים ליפו עם רכבת, מיפו הוא לקח ספינה לחיפה, מחיפה עלה על רכבת העמק לבית שאן, ומבית שאן נסע על עגלות וחמורים עד לכינרת, שם הוא ירד בצומת צמח, עלה על סירה בה שט עד לטבריה והתעכב לתפילה אצל רבי מאיר בעל הנס. הוא נח שם במשך יומיים ולאחר מכן עלה למירון יחד עם המוני עם ישראל בעגלות ובחמורים".

ל"ג בעומר שלי

"ל"ג בעומר כיום שונה לחלוטין. כבר כמה שנים שאני מגיע להדלקה של חסידות קרלין. האווירה רגועה ונעימה, אם כי מדובר בכמות לא מבוטלת של כמה אלפי איש. אנחנו מדליקים ואחר כך עורכים טיש, רוקדים ושמחים סביב השולחן. לאחר מכן אני חוזר לירושלים. בשנה שעברה עצרתי בטבריה ואכלתי במסעדה עם בניי. כשביקשתי לשלם אמר לי המוכר: 'האיש שיושב שם בפינה כבר שילם עליך'. התברר שזהו הבן של חיה לבל, זו שבעבר מימנה את הסעודות במירון. הוא אמר לי: 'מקובלני מבית אמא שבל"ג בעומר אנחנו משלמים על האוכל'".

הרגע המרגש ביותר

"לפני 12 שנה הגעתי למירון בל"ג בעומר עם צוות צלמים כדי לתעד קטעים מרגשים לסרט על ל"ג בעומר. זכינו לחזות במחזה מדהים: הרב מרדכי אליהו הגיע בשעה שתים עשרה בצהריים לציון, התפלל ובירך את האנשים. פתאום נכנס מישהו עם ילד בן שלוש עשרה ואמר לו: 'כבוד הרב, הילד שלי משותק בצד ימין של הגוף וצריך להניח תפילין. מה יעשה?' הרב ביקש שיביאו לו את הילד, הוא נתן הוראה לתזמורת לפצוח בשיר והתחיל לרקוד, תוך כדי ניעור הידיים, והשיתוק פשוט עבר".

אהרון דרוק, בעל דוכן להנחת תפילין במירון

הקשר שלי עם מירון

"כבר שנים רבות שאני עובד במירון ומגיע אל הרשב"י בקביעות. בתחילה עבדתי באחת החנויות במושב, אבל בשלב מסוים החנות נסגרה, ואז מצאתי את עצמי מגיע לקבר הרשב"י, למשימה שתמיד חלמתי עליה – הנחת תפילין ליהודים שבאים להתפלל. אני מגיע מידי יום בשעות הבוקר ונמצא עד השקיעה. במסגרת התפקיד אני מניח תפילין לתיירים, לאנשים שאינם קרובים לתורה ומצוות, ולעתים גם לכאלו ששומרים מצוות אך בדיוק שכחו את התפילין בבית. יש לי גם שקיות ממתקים שאני מחלק תמיד לילדי החלאק'ה.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"אין יום שאני לא נתקל בסיפורים מרגשים, אבל את אחד מהם אני לא מסוגל לשכוח: הגיעו לדוכן שלי תיירים מרומניה, דווקא דוברי עברית. הם סיפרו על כך שכבר שנים שהם מתגוררים ברומניה, אך לא קשורים לקהילה היהודית שיש שם. לאחרונה נודע לאישה שסבא שלה נהג לבקר במירון מידי שנה, והיא ביקשה להכיר את המקום הזה. הם הגיעו ולא היה להם מושג מה יש לעשות בציון. אני הדרכתי אותם, עזרתי לבעל להניח תפילין ולאחר מכן הבאתי להם ספרי תהילים. בערך שנה לאחר מכן הם הגיעו לכאן שוב, הפעם לבעל הייתה כיפה על הראש. התברר שעבר עליהם תהליך מדהים של חיזוק, והם כיום שומרים מצוות ומתקרבים מאוד ליהדות.

"במקרה אחר הגיעה אליי קבוצת ילדים חולי סרטן, דרך אחת העמותות שעשתה להם יום כיף בצפון.  אחד הילדים ניגש אליי וסיפר לי שאף פעם לא עשו לו חלאק'ה למרות שהוא כבר בן תשע, כי הוא חולה כבר מגיל שנתיים ואף פעם לא צמח לו שיער. אמרתי לו: 'אי אפשר לגזור לך שיער שלא קיים, אבל אפשר לשמוח אתך'. רקדנו ושמחנו, ואחר כך חילקתי לכולם שקיות עם ממתקים. כל כך שמחתי לראות את החיוך על הפנים של הילדים האלו".  

ל"ג בעומר שלי

"בל"ג בעומר אני לא פותח את דוכן הנחת התפילין, כי פשוט אין לי איפה. הכל עמוס ומלא. אבל אני מגיע אל הרשב"י כמו איש רגיל, מן המניין".

הרגע המרגש ביותר

"כשאני רואה את המוני עם ישראל, מכל הגוונים, בכל הגילאים – מתינוקות בני ימים ספורים ועד קשישים, הם מגיעים לכאן בטיסות, אוטובוסים ורכבים פרטיים. זה מוכיח את סוד קסמו של רבי שמעון, שהצליח ללכד סביבו כל כך הרבה אנשים".

יוסי זליקוביץ, מתנדב ותושב מירון

הקשר שלי עם מירון

"אני נצר למייסדי המושב. סבא שלי – הרב דוד זליקוביץ הקים את מירון לפני שבעים וחמש שנה, ואני זוכה לגדל בו כבר את הדור הרביעי. עבור אנשים רבים רבי שמעון ומירון נקשרים ישירות לל"ג בעומר, אבל מבחינתי כל שבת היא ל"ג בעומר, כי המקום שוקק חיים במשך כל השנה, ולפי נתוני משרד התיירות מגיעים אליו שני מיליון מבקרים.

"אין יום שבו אני מגיע לציון ולא רואה את המוני עם ישראל, מכל הסוגים ומכל הגוונים, באים לעשות חלאק'ה לילד, או סעודת הודיה על עניין כלשהו. ההמונים שמגיעים זקוקים לפעמים לטיפול רפואי, ולשם כך הקמנו את 'חסדי שבתאי' – ארגון על שם אבי זצ"ל, בו אנחנו מציעים בשיתוף עם קופת חולים מאוחדת, רופא שנותן מענה במשך כל שעות השבת.

יוסי זליקוביץ

"באים אלינו תיירים, אורחים, וגם תושבי המקום. אין שבת שבה לא מגיעים לביתנו לפחות 50 אנשים. זה חלק מהשגרה אצלנו. אני משתדל להגיע לכל אירוע חירום, גם אם זה בשעות שאינן שגרתיות. אני יכול לעשות קידוש בשבת בבוקר, ותוך כדי כך לשמוע את הביפר מצפצף ומיד לרוץ אל הרשב"י, או כפי שהיה בליל הסדר האחרון – באמצע שירת 'מה נשתנה', מיהרתי לקריאה דחופה. זה קשה, אבל זוהי השליחות".

ל"ג בעומר שלי

"אצלי ל"ג בעומר הוא מצודה הפרוסה על פני כמה נקודות ריכוז. אני עומד לחלק בשנה זו 30 אלף בקבוקי מים במעלה ההר, בשיתוף עם קופת חולים מאוחדת וזק"א. הוספנו ציוד רפואי וכן ציוד עזר, כמו קביים והליכונים, כדי לסייע לחולים ולקשישים שבאים לציון הקדוש. נפעיל גם רכבים מיוחדים שיסייעו לאנשים שמתקשים בהליכה להתקדם במעלה ההר. אני רוצה לנצל את הבמה ולקרוא לציבור שלא לסמוך על אף אחד, ואם מישהו נוטל תרופות באופן קבוע, חשוב שיביא אני מתכוון להגיע כבר בערב ל"ג בעומר אל הציון, כדי לשאת תפילה שלמרות התנאים הטופוגרפיים והנסיעות הלא פשוטות – יעבור הכל בשלום בעזרת ה'.

"אגב, ל"ג בעומר לא צפוי להסתיים אצלי ביום חמישי בלילה, אחרי שכולם יעזבו את המקום, כי אני מתכוון להמשיך להגיש מענה גם במהלך השבת, אז צפויים להיות במירון אלפי אנשים שישהו בצימרים השונים, וכן ביישובי הסביבה".

הרגע המרגש ביותר

"לראות את כולם רוקדים, רוקדים, רוקדים ורוקדים... זה מחזה קדוש ונשגב".

אסתר שניצר

הקשר שלי למירון

"בעלי נולד במירון ואבא שלו היה איש מירון מובהק. באותם ימים של לפני שישים שנה קבר הרשב"י לא נראה כמו שהוא היום, היו שם פרצות בקירות, חדרו אליו רוחות ולא היה איפה לשבת, אבל בעלי הגיע לשם בקביעות. כשנפגשנו לפני החתונה, הוא הציב בפניי תנאי: 'שהרשב"י יהיה נוכח בחתונה שלנו'. לא הבנתי בתחילה למה הוא חותר, ואז הוא ביקש: שלא אתנגד לנסיעות התכופות שלו למירון. כמובן שהסכמתי. מאז ועד היום החתונה שלנו כוללת את הרשב"י. בעלי נמצא במירון יותר ממה שהוא בבית, והוא גם הקים שם ארגון שעוסק בהכנסת אורחים. אני דואגת לכל הצד הטכני של הארגון – להזמין את חומרי הגלם לבישולים, ללכת לדואר, לנהל את החשבונות, וכדומה. למירון אני מגיעה לפחות פעם בשבוע. מאז שנישאתי לא הפסדתי אפילו ל"ג בעומר אחד במירון".

(צילום: shutterstock)

ל"ג בעומר שלי

"באופן אישי אני מגיעה יום או יומיים לפני ל"ג בעומר ונשארת עד אחרי שבת. ברגע שמתחילים להתנגן השירים מתחילות לרדת לי הדמעות ואני אומרת לכל מי שמוכן לשמוע: 'עכשיו ל"ג בעומר, עכשיו ל"ג בעומר'. אני ממש מרגישה את הקדושה והרוממות שיש באוויר. אני משתדלת להתפלל כמה שיותר, כי ל"ג בעומר הוא יום גדול מאוד – אפשר לפעול בו המון ישועות. אין לי מילים כדי לתאר את כל הישועות שנתקלתי בהן והסיפורים המדהימים שאנשים זכו להם הודות לתפילות במירון. זה לא סתם כך שמגיעים להתפלל מכל קצוות העולם".

הרגע המרגש ביותר

"אישה מחסידות מוכרת הגיעה למירון בל"ג בעומר לפני כשש שנים, היא עזרה לי בהגשת האוכל ובסיוע לאנשים. כשהסתיים ל"ג בעומר היא עדיין נשארה. שאלתי אותה: 'אני נשארת כאן בגלל שבעלי ביקש, אבל למה את לא הולכת הביתה?' היא השיבה לי: 'אני נשואה שלושים ושתיים שנה והרופאים אמרו שאין סיכוי שיהיו לנו ילדים. אז מה אעשה לבד בבית?' באותם רגעים היו בציון הרבה מאוד נשים ששמעו את מה שהיא אמרה, ואז כולן עצרו, התפללו וברכו אותה מעומק הלב. בשנה שלאחר מכן היא זכתה ונולדו לה תאומות. מאז היא מגיעה עם התאומות לרבי שמעון מידי שנה, לא רק בל"ג בעומר, וכל פעם אומרת לי מחדש: 'אלו הבנות של רבי שמעון'".

שלמה שושן – מנהל טקסי חלאק'ה

הקשר שלי למירון

"במשך שנים הייתי אברך בכולל במירון, ובהמשך קיבלתי על עצמי את המשימה להיות גבאי צדקה של הכולל. באחד הימים שמתי לב לכך שיש ביקוש מאוד גדול למישהו שיארגן את טקסי החלאק'ה של הילדים שמגיעים למקום. הם באים ממרחקים, אבל בפועל, כשנמצאים ברשב"י, לא תמיד יודעים איך לחגוג ומה לעשות.

"החלטתי לקחת זאת על עצמי, בתחילה באופן חובבני ולאט-לאט זה הפך לממוסד יותר. כיום כל ילד שבא לחגוג חלאק'ה דרכנו מקבל תעודה יפה ואותיות עם דבש, יש כיסאות מיוחדים לילדים, להקת מתופפים, ועוד שלל אמצעים משמחים. מגיעים אלינו ילדים מכל גווני הקשת. לפעמים אני פוקח את העיניים בתימהון ולא מבין מה גורם לקיבוצניקים שלכאורה נראה שאין שום קשר ביניהם ליהדות – להביא את בנם כדי לחגוג לו חלאק'ה. באים גם אנשים מחו"ל ומכל רחבי העולם. אני מסביר להם תמיד מה זה חלאק'ה, על המשמעות והמהות, ואז מברכים את הילד, שרים שירים וחוגגים את האירוע.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"הזדמן לי לחגוג אירועי חלאק'ה מרגשים במיוחד, כמו למשל חלאק'ה של שלישיית בנים שנולדה אחרי עשר שנים בהן ציפו ההורים לילדים, או חלאק'ה לילד שאביו נרצח בפיגוע. באופן מיוחד אני מתרגש לחגוג חלאק'ה של 'שמעונים' קטנים. כאלו שהוריהם התפללו אצל רשב"י והבטיחו שאם ייוולד להם בן זכר יקראו לו בשם 'שמעון'. הם זכו לכך וכעת באים לספר את הילד".

ל"ג בעומר שלי

"בל"ג בעומר אני לא יכול לחגוג טקסי חלאק'ה, כי הכל עמוס ופקוק. אבל כמובן שאני בעצמי מגיע לציון, מתפלל עם כל ההמונים, רוקד, שר ומתרגש".

הרגע המרגש ביותר

"ההדלקה של בביאן, היא זו שבעצם פותחת את ל"ג בעומר. זה רגע מאוד מיוחד, אחרי 33 ימים בלי מוזיקה, פתאום לשמוע את התזמורת מתחילה לנגן. הייתה שנה בה מרוב שמחה והתרגשות, הרגשתי איך שרבי שמעון ממש רוקד אתי ביחד".