סמינר ליהדות?! נראה לי כבד ומחניק, להיות במלון עם דוסים כל כך הרבה זמן

איך מתחילים? איך זה התחיל? מה קרה?

באמת קשה לענות על שאלה זו, אך כשאני מתבונן בעברי לעומק, מבזיקות במוחי כמה נקודות ציון. כל נקודה לכשעצמה אינה משמעותית, אבל נראה שבצירוף כולן נוצר חלל גדול שביקש להתמלא.

אני זוכר את השיר של יהונתן גפן, על הילד ששאל בשביל מה נולדתי, ואמא ענתה - כשתגדל תבין, והוא גדֵל, ועדיין לא מבין.

אצל כולם, כנראה, זה נשאר כהערה פילוסופית עכשווית, מעין ריפוי מועקה קיומית בהומור. אבל אצלי זה נחקק. אני לא לבד, יש כנראה עוד הרבה ילדים כאלה שעדיין לא התבגרו, ומפני שלא נעים להם הם צוחקים עם כולם, אבל בלב פנימה ממשיכים לשמוע את השאלה המרגיזה.

מחשבות כאלו מנקרות בתת מודע, ובלי משים אתה מחפש סביבך תשובה. כי זה מפריע. בפרט לבחור צעיר תל אביבי, שפנוי להרהר על החיים על כוס קפה בפאב אופנתי בדיזנגוף. ואכן, כשמגיע ערב רציני, מתחילים לדבר. וכשמתחילים את השיר הזה, אי אפשר להפסיק. מדברים ומדברים וזה לא נגמר, כי תמיד מגיעים למבוי סתום. אז מישהו מספר בדיחה וממשיכים הלאה. אבל לאן?

תיכון, בגרויות, מסיבת סיום, ואחר כך זורם עם החבר'ה הישר לצבא. תחילת האינתיפאדה. יורדים לשכם. אין ברירה. עולים ללבנון. אין ברירה.

נתון במכבש שלא נותן זמן לחשוב. מייחל להגיע הביתה לשבת, ובתת מודע ממשיכה השאלה לנקר. לאן רצים? אולי הערבים צודקים. בפרט שאתה הרי צפון תל אביבי מדופלם. והטרנד זה "שלום עכשיו", מר"ץ (בגרסתה המוקדמת, ר"ץ). ופתאום אתה נתקל בשנאה בעיניים. מה הם רוצים ממני. מה אני רוצה מעצמי. אולי לברוח מכאן. מה לי ולמדינה הזאת.

מסיים את השירות, ומיד נכנס לעבודה נמרצת. לחסוך כסף לנסוע.

לעוף מפה כמה שיותר רחוק.

הודו. שם יש הרבה מה לשמוע. אנשים רוחניים, מדיטציה, יוגה.

חיים עם ממד אחר.

למרבה הפלא, חצי מדינה נמצאת שם. חשבתי לברוח, ואני כל הזמן שומע רק עברית סביבי. בטיול רגלי סביב רכס האנפורנה, בהרי ההימלאיה, אולי נמצא קצת שקט. חודש הליכה במסלולים בראשיתיים. רגל המודרניזציה טרם הגיעה לשם. חורשים בחמור, מתחממים ממדורות, הולכים לישון עם שקיעת החמה. פירות וירקות. נופים קסומים. מפלים עוצרי נשימה. והנה, במנהרת הזמן, אתה מגיע לאכסניה, והנפאלי מקבל פניך עם גיטרה ובפיו שירי אריק איינשטיין, יושב על הגדר רגל פה רגל שם, ותפריט בעברית, ואפילו פלאפל נוסח נפאלי. האם עד כאן תרדפי אותי, ארץ מולדתי?

איזה מין עם אנחנו. למה האנגלים, הצרפתים הגרמנים לא לימדו אותו לשיר, מחשבה מקננת ומצטרפת.

בלילה יושבים ומדברים עם עוד מטיילים מכל העולם. פתאום מתקרבת נזירה נוצרית ושואלת בהתרגשות באנגלית עילגת: אתם מישראל? כן, אנחנו עונים. איך קוראים לך, היא שואלת במבט מרותק. שמואל.

מיד היא שולפת ספר תנ"ך מתיקה ומדפדפת כאחוזת אמוק. הנה, תסתכל, "שמואל". היא מצביעה על פסוק עם השם שמואל. וכן הלאה, עוד ועוד פסוקים. נוצרייה יודעת איפה השם שלך בתנ"ך, ואתה לא ידעת אפילו שאתה מופיע שם, בספר הנקרא "ספר הספרים". בבית הספר לא כל כך רחשנו אליו הערכה, ובטח לא הערצה כזו כמו שראינו אצל הנוצרייה. החבר'ה צחקו ואני נשארתי עם עוד צביטה בלב.

חזרה לארץ. קשה להתרגל לשגרה החדשה. מחכה לחזור למזרח שוב, אחרי כמה חודשי עבודה.

יום אחד מודעה בעיתון. הרצאה של אורי זוהר באוניברסיטת בר אילן.

מי לא הכיר את אורי זוהר. היינו מדקלמים את התמליל של "מציצים" לילות שלמים. להיט ישראלי.

סוף סוף נראה את הבן אדם אחרי שנהיה דוס.

אבל מה לעשות והיום גשום, ואין חשק לצאת מהבית. אבל כשאתה צריך ללכת אז אתה נלקח באף. עוד לא ידעתי לזהות את היד האוהבת המנחה אותי לפגוש אותו, את בורא העולם. כאילו בלי שום הגיון נסחב באוטובוסים. נרטב עד העצם בשביל הרצאה באוניברסיטת בר אילן. מה, השתגעתי?

אני זוכר ששאלתי שאלה ואחד הפעילים קלט אותי וניגש אלי אחרי ההרצאה. התחיל להתעניין בשאלה שלי. להפתעתי הרבה, הבן אדם המזוקן, לבוש השחורים והכובע, מתגלה כאינטליגנטי. אדם עמוק. חשבתי להזמין אותו לפאב לשוחח עם החבר'ה, היה יכול להיות כל כך טוב, אבל לא נראה היה שמתאים לדוס כזה בילוי.

ויותר מכך, הוא הקרין לבביות שובה. לקח את הטלפון שלי וחזר אלי, עוד בעידן הטרום סלולרי, כשלהשיג בן אדם היתה דרושה הרבה סבלנות.

הוא לא הרפה עד שגרר אותי לשיעור. ידעתי שהוא רוצה למשוך אותי לחזרה בתשובה, וזה לא בא בחשבון, אבל אמרתי לעצמי שהדברים אמיתיים, הגיוניים, ואני לא רואה עדיין שום שטיפת מוח.

כך התחלתי, במשך כשנה, ללכת בצורה מסודרת יותר לשיעורים.

אחרי הרבה שיעורים הוא התחיל לדבר איתי ללכת לסמינר של "ערכים".

"שם תוכל לברר הכל ביסודיות. גם אני אהיה שם".

רתיעה פנימית. זה כבר מוגזם. נראה לי כבד ומחניק, להיות במלון עם דוסים כל כך הרבה זמן. בסוף הסכמתי. אני אוכיח להם שבסך הכל יש כאן טעות. זאת אומרת שהחכמה והדרשות נחמדות, אבל למה צריך להיות בשביל זה דוס?

ישבתי מרותק בכל ההרצאות. נהניתי מן החכמה הנהדרת, העמקות, היסודיות. בייחוד נהניתי מהחופשיות לשאול הכל, ממש הכל, ולקבל תשובות עמוקות ומקיפות. אחרי ההרצאות שיחות ארוכות כמו שאהבתי, אבל הפעם עם כיוון. אתה רואה איך השבילים מוליכים למסקנה. מסקנה חותכת. לא בדיחה שנועדה להסיח דעת. יש כוח כזה שנקרא אלוקים, שהוא מנהל את העולם. ואפילו שהוא לא נראה, הוא משאיר עקבות שאתה יכול לתפוס בהגיון שלך. הכל עדיין בתור רעיון פילוסופי, אבל ברור כשמש.

הרגשתי שיש כאן דבר מוזר. איך זה שלא נותנים לכם לדבר בתקשורת? יש פה ממש תגלית. זה כל כך הגיוני. כל כך ברור. תצאו עם זה לתקשורת, זה סקופ אדיר. אני אעזור לכם.

בוקר טוב. פתאום המציאות של בורא עולם נהית ממשית, לא שיחה סלונית.

באמצע סערת הרוחות שואלים בעדינות:

- רוצה להתפלל ערבית?

- אני לא יודע.

- לא משנה, תבוא.

באתי. לקחתי סידור ליד. פתחתי באמצע, כנראה במוסף של ראש חודש, ושמעתי אותם אומרים "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית". לא כל כך הבנתי את כל המילים. אבל דבר אחד ידעתי: שהוא פה.

לידי.

ובעצם תמיד היה לידי. וחיכה לי בסבלנות עצומה. ליווה אותי במקומות הכי נידחים. שלח לי נוצרייה בהודו, זמר בנפאל. בני היקר, הסתכל עליי. ואני לא הבנתי את הרמזים. וכעת נעמדתי ופשוט התחלתי לבכות, כמו שאף פעם לא בכיתי. לא בכי של עצבות, אלא בכי של געגוע עמוק. סוף סוף הגעתי למקום שלא ידעתי שאני מחפש אותו. לא לדת היהודית ולא לדוסים. פשוט חזרתי לעצמי.

פתאום כל המוגלות נפתחו. האבצסים שהצטברו ויצרו לחץ בלב, בראש, סוף סוף מבריאים. קשה לתאר במילים את התרוממות הרוח. רציתי שהדמעות לא ייפסקו עד שאני פשוט אתמוסס.

תענוג נורא שלא ידעתי על מציאותו.

אבל עדיין הייתה התנגדות. בסדר, הכל טוב ויפה, אבל מה לי ולדוסים הללו? אם הם באמת צודקים זה רציני, זה מחייב.

הספר ''60 גיבורים''

ביקשתי עזרה. לקרובת משפחה שלי היה קשר עם אחד מגדולי מעצבי ההשקפה החילונית האדוקה. מפני כבודו לא אנקוב בשמו. אינטליגנטי, שנון, מבין מצוין בתורה, בתלמוד, בהיסטוריה, במדע, פתוח לוויכוחים בטלוויזיה. הייתי מחסידיו הנלהבים. שלחתי אליו בקשת עזרה. בוא ותציל אותי מהדוסים האלה. נארגן ויכוח פומבי ותפריך את טענותיהם. אין לי הכלים להתמודד איתם.

ואז באה התשובה הנפלאה. המלך התגלה בעירום. "אין לי שום דבר נגד הדת. איש באמונתו יחיה". זו הייתה התשובה.

מהלומה.

אתה כל היום מכפיש ומלבה שנאה עמוקה נגד נציגי החושך. ישירות או בדרך אגב. מטפטף ארס נורא, וכאשר אחד מהמחנה שלך נופל קרבן אתה לא מוכן לבוא לעזרתו. הרי יש עוד הרבה כמוני. ואכזבה.

הבנתי שהדוסים ניצחו ניצחון טכני, הקבוצה המתחרה לא הגיעה. נזכרתי בשיר של יהונתן גפן, שיר ארסי במיוחד על הדוסים. קראו לזה "הם מסתירים את אלוקים". ניסיתי ליצור אתו קשר. יהונתן, אתה טועה. הם רק מנסים לגלות לך אותו, ואתה פשוט טומן ראשך בחול. לעומת הבגידה מצאתי אוזן קשבת אצל הרבנים, שהמשיכו לענות על כל שאלה. עוד שיחה ועוד שיחה, במסירות נפש ממש.

בלי שום אינטרס. לא משכורת, לא כותרות. שעות על גבי שעות. בלי להתייאש. בלי להתעצבן. הרב נרדם מול העיניים שלי בשעה שתיים לפנות בוקר, ואני מתנצל שאולי מאוחר, והוא מתנצל שהוא טיפה עייף. לא פעם ולא פעמיים, לא יום ולא יומיים. שנים. כן, שנים של מסירות נפש אמיתית. ועד היום אני יודע שהאוזן תמיד כרויה לשמוע, להתייעץ, לחשוב ביחד.

תחילת לימוד גמרא.

אחרי יום של מנוחה, מגיע רענן לשיעור גמרא למתחילים. והנה רק הרב שרגא מתחיל לדבר - אני נרדם, ובדיוק כשנגמר השיעור - באורח פלאי מתעורר. שיעור חלומי. ככה יום אחר יום. כבר התחלתי להתייאש. לא בשבילי. מה רע לקרוא תהילים וקצת חומש עם רש"י. מי צריך את הגמרא המסובכת הזאת. אבל הרב בסבלנות מייעץ: תמשיך לבוא ותתפלל לה' שיפתח לך הראש, כי זו לא חכמה רגילה. היא ניתנת למבקשים אותה במתנה מבורא עולם. וכך היה. כן, ידידי. הרבה בכיות, ופתאום התברר שזה לא סינית, וזה אפילו מרתק. אל תתייאש. כי זהו העוגן הכי חשוב לכל יהודי, להיות מקושר עם לימוד התורה.

חשוב מאוד. כשאתה מרגיש שאתה מגלה את האמת הדחף הטבעי ביותר הוא לרצות לשתף את המשפחה הקרובה. עבדו עלינו! בואו תראו איזה יופי זה יהדות. אבל יש בכך סכנה עצומה. ההתלהבות שלך פשוט משתקת את כולם ומעוררת התנגדות כמעט אוטומטית. ראש הישיבה טרח להדריך אותי: "תעזוב את המשפחה, אל תדבר איתם כלום, רק שיראו איך נראה בן תורה". היה קשה לקבל אבל ידעתי דבר אחד ברור, הוא ודאי רוצה לקרב אותם ליהדות ואם הוא בכל אופן מייעץ עצה שנראית לי הפוכה אתן לו צ'אנס. ואכן השנים חלפו וממש החזקתי את עצמי שלא להשפיע על איש מבין משפחתי. וראו זה פלא, אמי וכל אחי ואחיותיי חזרו בתשובה שלמה והקימו בתים נפלאים של תורה ויראה. ובעקבות כך ענפים נוספים של המשפחה שבו גם הם למקורות.

לטווח ארוך מתברר שיש לגדולי התורה מבט אחר משלך.

בסוגריים, זהו הטיפ הכי חשוב שאפשר לתת לבעלי תשובה בתחילת דרכם. עשה לך רב. בכל ענין תשאל, תתייעץ. הרי מה שאתה יודע אתה בלאו הכי כבר יודע ומה שהרב יודע, דברים שמבוססים על ניסיון אדיר, על חכמה תורנית אלוקית אתה עדיין לא יודע. תחליט לעצב גם את דעתך שתהיה דעת תורה. זה חוסך המון עוגמת נפש. המון קשיים בכל תחומי החיים. בעלי תשובה רבים מכים על חטא על שלא נקטו את הכלל היהודי הפשוט הזה. הן בשלום בית, בחינוך ילדים, ביחסים עם "הדוסים". בעל תשובה חייב מדריך דרך בעולם החדש שאליו נקלע. נדמה שהעיקר הוא לשים כיפה ולהתפלל ולאכול כשר, אבל  מעבר למעשים ישנו קוד התנהגות שעובד דור אחר דור עם המון דקויות, הרבה רגישויות, סדרי עדיפות לפעמים מפעימים. על כל צעד שיהודי צועד חשבו והתעמקו אבותיו מתוך חכמה אדירה. השכילו להתאים הכרעת כל דילמה לרצון האלוקי. הספרייה היהודית מלאה בכך. צריך את האיש החכם שיודע למצוא כל דבר בספר המתאים. איש חכם שקיבל הדרכה כיצד לדמות מקרה למקרה ולהוריד את הידע האינסופי למציאות החיים היומיומית.

זו גם העצה לשאלה הכואבת. כיצד נכנסים לעולם הזה? כל כך זר, כל כך שונה.

כאן עיקר הקושי ועיקר הניסיון של התשובה. אין זה סוד שקשה מאד לבעלי תשובה להשתלב בחברה החרדית. אמצעי התקשורת אוהבים לעשות מזה מטעמים. כ"חייל ותיק" אני יכול לשתף מניסיוני. להקל על התהליך.

העצה החשובה ביותר שהוּכְחה כיעילה מכל, היא להיות צמוד לתלמיד חכם אמיתי. לא להישען על ספרים וקלטות, כי אין תחליף לאדם. התורה עוברת דרך אדם חי. ולא להתבייש להתייעץ על כל דבר. ואפילו שיש שלועגים על כך באמרם, "אתה לא תינוק", ו"מה, אין לך שכל?", אבל הניסיון מלמד אחרת. ודאי שבמשך הזמן אדם נהיה עצמאי יותר, אבל כדי למשש את "כוונת המחוקק" צריך לראות איך מיישמים. לא כל מה שכתוב הוא הוראה חותכת. יש גוונים עדינים שרק מי שאצלו התורה היא תורת חיים מסוגל להעביר לך. נכון, זה דורש עקשנות וקצת חוצפה, כי כולם עסוקים ואתה שואל, אבל מי שמראה שאכפת לו - זוכה לקבל מלוא חופניים.

זכיתי להקים בית יהודי בהדרכת רבני הישיבה ואני היום אבא ליותר מעשרה ילדים. הבכורה התחתנה לא מזמן עם בחור ת"ח יקר.

לפני כשש עשרה שנה עברתי לגור מחוץ לבני ברק ולכן הקשר שלי עם חלק מצוות הישיבה, הצטמצם. עדיין ניתן לומר שאני קשור בטבורי לישיבה שם ינקתי יסודות לכל החיים. קשה לתאר את השנים האחרונות בהן השתלבתי במידה רבה בציבור בני התורה שבעירי, לולא אותן שנים בהן ינקתי בצמא הדרכה צמודה מהי צורת יהודי ובן תורה.

השינוי החשוב ביותר בחיי יהודי בדורנו הוא לגלות חזרה את שורשיו. הניתוק הממושך דורש מערכת מסודרת, מאומנת, בעלת ניסיון, שתשכיל להקל על חזרת הבנים לגבולם. נדמה שישיבת "נתיבות עולם" ממלאת תפקיד זה בנאמנות, מסירות והרבה אהבה.

מתוך הספר "60 גיבורים – האומץ והכח לשנות", המציג את סיפוריהם של 60 אנשים שעשו תשובה. לרכישה לחצו כאן.