סיון רהב מאיר: זה לא מספיק לדאוג לעצמך

שבוע טוב מלונדון. הייתי כאן עם עוד 30 מרצים, בפסטיבל לימוד גדול של תנועת "המזרחי", שבו משתתפים אלפים. הנה מה שאמר כאן בשבת שעברה הרב ראובן טרגין מישראל. נראה לי שזה חשוב לא רק לאוזניים הבריטיות: "זה לא מספיק לדאוג לעצמך. בפרשת 'קדושים' אנחנו לומדים איך כל אחד יכול וצריך לקדש את החיים שלו – על ידי התנהגות טובה, יחס לזקן ולעני, 'ואהבת לרעך כמוך' ועוד. אבל אחר כך מגיעה פרשת 'אמור', וזה בעצם ציווי: אמור! תאמר לעולם כולו את המסר שלך. אל תסתפק בתיקון עצמי. המילה 'אמירה' אפילו מופיעה שלוש פעמים בפסוק הראשון, כדי שנקלוט: וַיֹּאמֶר, אֱמֹר, וְאָמַרְתָּ. אנחנו לא חיים רק כיחידים וקהילות. אנחנו אומה שיש לה מסר גדול לבשר לעולם כולו, לא רק לעשות העתק-הדבק לתרבות של אחרים ולא לחשוב שזה רלבנטי רק לחיים האישיים שלנו. מול טרור ואנטישמיות, מול המשברים הערכיים השונים בעולם, העם היהודי לא צריך להתבייש להשמיע סוף סוף קול מקורי יהודי משלו. מחכים לשמוע אותנו".

להרחיב את מעגל החיזוק

זכיתי לראיין השבוע את רחלי פרנקל ושריל מנדל מול מאות אנשים בלונדון. רחלי איבדה את בנה נפתלי, שנחטף ונרצח יחד עם הנערים גלעד ואייל. בנה של שריל, דניאל מנדל, נהרג במבצע בשכם. שתי הנשים המרשימות האלה הפתיעו אותי במסר שביקשו להעביר.
כך אמרה שריל: "קיבלתי חיבוק ענק מעם ישראל, תמיכה שאי אפשר לדמיין, וזה מה שהחזיק אותי. אני מבקשת שתתייחסו ככה לכל מי שסובל מאיזושהי מצוקה סביבכם. פשוט חפשו אותו, ותכריחו אותו לקבל עזרה".
רחלי הלכה צעד קדימה: "יש בישראל היררכיה של שכול. במקום הראשון נמצאים קורבנות צבא וטרור, ויש אפילו VIP, מפורסמים כמונו. אחר כך מגיעות משפחות שחוו אובדן בגלל מחלות ותאונות, ויש גם קורבנות פשע והתאבדויות. אני חושבת שאם אלפית מהתמיכה שאנחנו קיבלנו הייתה מופנית לחברה האזרחית שמתמודדת עם אובדן – הייתה לנו חברה טובה הרבה יותר. את כל היחס המיוחד אלינו, כל האהבה וההתעניינות והחמלה והחיזוק, צריך ליישם גם באבל 'רגיל', כי אין אבל רגיל. האנרגיה הזו יכולה לשנות את ישראל".
כשירדנו מהבמה שמענו על עוד ארבע משפחות שאיבדו את יקיריהן באסון באתר בנייה.

התנ"ך אינו ספרות

פרופ' הרמן ווק, סופר, מחזאי, זוכה פרס פוליצר, נפטר בארצות הברית בגיל 104. הוא היה ציוני נלהב, שחזר בבגרותו לשמור תורה ומצוות, וכך הסביר זאת: "הרגשתי שיש שפע גדול במסורת היהודית, שזו ירושה כבירה. הייתי צריך להיות אידיוט כדי לא לנצל את כל זה".
בספרו המפורסם "זה אלי" כתב הסופר הדגול על המבנה המיוחד של ספר הספרים, התנ"ך: "לפני זמן לא רב השקיע מו״ל אחד כסף רב בהוציאו מעין 'תנ״ך המיועד לקריאה כספרות חיה'. העורך עיבד את חומשי התורה על-ידי שהשמיט את כל הדינים. ספר ויקרא, ככל הזכור לי, צומצם לכדי חצי עמוד לערך, כולל פסוק אחד שנראה היה כאילו כדאי להחזיק בו: 'ואהבת לרעך כמוך'. העורך איש 'הספרות החיה' השאיר את מעשה יוסף והשמיט את הדינים התלויים בארץ מפני שסיפור-העלילה של יוסף מזהיר הוא על-פי אמות המידה היווניות, ואילו החוקים – חומר משעמם. היהודים מעולם לא קיצצו מילה אחת מן התורה. תכנית המשכן וקריעת ים-סוף – ערך אחד להן בעיניהם".

לזכרו של חיים אליעזר זליג (הרמן) ווק.

יש דברים נסתרים

כשהייתי קטנה, אני זוכרת ששאלו שאלה פילוסופית: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שמע, האם הוא בכלל השמיע קול? נדמה לי שהיום צריך לשאול שאלה חדשה: אם שתי נערות הלכו לקניון ולא העלו תמונה, האם הן באמת הלכו? אנחנו בעידן שבו החיצוניות בשיאה. אם לא פרסמת משהו, זה כמעט כאילו הוא לא קרה. אנחנו נמדדים כל הזמן לפי מראה, ציונים, שכר או מספר עוקבים. הפרטיות מתה, וכולם יודעים הכול, ומהר.
ל"ג בעומר הוא יומה של תורת הסוד. מבלי ללמוד את ספר הזוהר ומבלי להבין לעומק את תורתו של רבי שמעון בר יוחאי, אפשר לקחת ממנו עיקרון אחד יסודי: יש סוד בעולם הזה. יש דברים נסתרים. זה נכון ביחס לבן הזוג, לילדים, לחברים שלנו ובעצם לכל אדם שאנחנו רואים – אסור להסתפק ברובד השטחי, במבט החיצוני. החיצוניות מטעה. יש בפנים נשמה. יש לכל אחד רבדים עמוקים שלא נחשפים ברגע הראשון. זה נכון גם ביחס לתורה, שראויה ליחס מעמיק, שדורשת עמל והתמסרות כדי לגלות את סודותיה.
ל"ג בעומר שמח.

להצית אש של התלהבות

כאשר אש המדורות ברקע, הנה סיפור על אש של התלהבות שהצית בתלמיד המחנך אבינועם הרש. וכך מספר אבינועם: "נתתי בבית ספר תעודת הצטיינות לתלמיד אחד, ובטעות שלחתי הודעה לאימא של תלמיד אחר: 'כל הכבוד! הילד שלך קיבל תעודת הצטיינות!'. עד שהבנתי את הטעות וניסיתי למחוק, התקבלה התשובה: 'אתה לא מבין מה ההודעה שלך עשתה לי. זה הדבר המשמח ביותר שקרה לי השבוע'. קלטתי שהילד שלה הולך להגיע הביתה בלי שיש לו באמת תעודת הצטיינות, שממש לא הגיעה לו. באותו יום אפילו הוצאתי אותו מהכיתה בגלל שלא הפסיק להפריע. ניגשתי אליו, סיפרתי מה קרה ואז אמרתי: 'תקשיב, אתה התלמיד הראשון שאני הולך להלוות לו תעודת הצטיינות. לא מגיע לך, אבל אני מאמין שההתנהגות שלך לאורך השבוע – תצדיק את זה'. כשהוא שמע שסיפרתי על כך לאימא שלו, נדלקו לו העיניים והוא אמר: 'רק אתמול בלילה אימא בכתה כמה אני מצער אותה, אחרי שדיברה עם המורה לאנגלית. תודה. אני לא אאכזב אותך'. לאורך שבוע, התלמיד המופרע הזה שתמיד הרס שיעורים, הפך למלאך. היועצת שאלה אותי אם אמא שלו התחילה לתת לו ריטלין, ואני עניתי: לא, הוא מתודלק מחומר הרבה יותר חזק שבוער בו. קוראים לזה אמון".