"איך לא ידעתי", פרק ד’ - מתנה לאמא

כל המילים היפות לא עשו את זה קל.

שבוע לפני המסע, עדיין קדח בי הספק, כמו תולעת עקשנית מאוד. שואב האבק של השכנים מלמעלה נהם גם הוא בקולות רגוזים, מזכיר לי שפסח בעוד כמה שבועות. ולמרות כל המאמצים הגדולים, עדיין יושבים לי פרורי חמץ עליזים בכל מיני ארונות מטבח ופינות שכוחות בבית. ובתוך כל המהומה הזאת ואלף האורחים שאני מתכננת להביא אלי הביתה לחג, עולה בדעתי לקום ולנסוע לי למקום שבו צומח עשב על צלקות העבר שאינן מתרפאות לעולם.

מה אני חושבת לעצמי? בחיים לא הייתי מורה, לא מסרתי שיעורים או הרצאות ואין לי מושג מה בדיוק מתאים להגיד ומה לא. האם אני באמת מתאימה למסע הזה?

כן, אני באמת רוצה לנסוע, אבל מלאת פחדים מייאשים. איך באמת יהיו לי מילים? אולי אם אפתח את הפה יצא לי רק בכי, בכי נורא ומתפרץ מאליו שמטביע בתוכו את הכל...

בעלי שאל אותי אם אני בטוחה, והוא התכוון בדיוק אל הבכי הזה. אל הרגע המתפרק הזה, הכמעט לא נשלט. אני באמת רוצה לבכות כל כך הרבה?

'כן, אני רוצה', התעקש בי משהו, 'אני רוצה לבכות, אני צריכה לבכות, אני מוכרחה... מוכרחה. אבל איך אוכל אחר כך, להפסיק את הבכי ההוא?'

כל אותו היום חבטו בקרבי הלבטים והסתחררו בי ההתלבטויות. המזוודה הגדולה שמשכתי לי, עמדה פעורת פה בחדר הצדדי, מורעבת וריקנית. שום בגד לא מצליח לצאת מהארון ולהיכנס לשם,

ואני מסתובבת כמו עכבר בתוך מלכודת. 'נוסעת - לא נוסעת'. 'נוסעת - לא נוסעת'. המלכודת הכי מעצבנת שיש. אפשר להשתגע.

עד הערב.

בערב, אמא התקשרה, קולה רך: 'חנה', היא אומרת לי באידיש, ואני שומעת במילותיה בת קול משמים. 'הייתי רוצה רק לאחל לך הצלחה בנסיעה. אני חושבת שזה דבר גדול מה שאת עושה. מאוד מאוד גדול'.

שקט מרגיע נכנס בי פתאום, מהדלת הראשית. 'אני נוסעת!!!' הולמת בי ההבנה המפתיעה. 'אמא רוצה שאסע. ושום דבר כבר לא יכול לשכנע אותי אחרת. אם אמא שלי רוצה, אני נותנת לאמא שלי מתנה. מסע לפולין'".

הולנד 1959

ערב אחד, אחותי הגדולה אספה אותנו בחשאי: "אנחנו מכינים לאמא יומולדת", היא הבהירה. סידרה אותנו בשורה קטנה ולימדה אותנו שיר אחד ושתי הצגות קטנות. "תהיה גם מתנה", היא לחשה לבסוף, עיניה זוהרות.

"מתנה?!" תקענו בה עיניים תמימות וילדותיות, "מאיפה יהיה לנו כסף למתנה?!"

"השגתי", היא התרגשה, "נכין לה קופסת תכשיטים". היא הושיטה את ידה ופרשה מולנו את האוצר - הייתה זו קופסת עץ של סיגרים, כמו שהיה להרבה מהמשפחות ההולנדיות, השכנים מלמעלה נתנו לה בחפץ לב קופסה אחת מרוקנת, שעכשיו עמדה להיות קופסת התכשיטים של אמא. הקופסה הייתה חזקה וגולמית, היא לא נראתה בשום אופן מתנה, אבל אחותי תיכננה הכל. "עכשיו תביאו את הצדפים הכי יקרים", היא הורתה לנו. על קצות האצבעות הלכנו לאוסף הצדפים שלנו, לבחור מתוכו את המסולסלים והצבעוניים, כאלה שלא כל יום אפשר למצוא על שפת הים בהולנד. אחד אחד הבאנו אותם והיא הדביקה אותם בדבק חזק על קופסת העץ הפשוטה. עקבנו בעיניים גדולות אחרי המתנה, היא הייתה תמצית אהבתנו ותשוקתנו. הצדפים הכי יקרים! אלו שאפשר היה לקבל תמורתם לפחות שלושה פרחי קרפון בשוק הילדים שעל שפת הים...

אחר כך נמשחה הקופסה בלכה והיא זהרה כמעט כמו הפרצופים הקטנים שלנו.

בבוקר היינו מוכנים. לבשנו את חצאיות הקפלים היפות, נעמדנו נרגשים ומתוחים מול אבא ואמא. שרנו את השיר, הצגנו את ההצגות והגשנו לאמא את המתנה שלנו. אמא הייתה מאושרת. דומה היה שבכל הולנד כולה היא לא הייתה מוצאת קופסת תכשיטים נאה ממנה, מצופה בצדפי אהבה אינסופית.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.