איה קרמרמן רוצה להראות לכולם כמה חשובה השבת, לכולנו

לפני שבועיים חגגנו את יום העצמאות, שכל שנה מבלבל אותי מחדש: שבת, בלי שבת המלכה. ככה בדיוק היינו מבלים את השבתות לפני שחזרנו בתשובה. יום מיוחד, חגיגי. אפשר אפילו להגדיל ראש, להתחבר למסורת ולעשות קידוש בשביל היידישקייט של הילדים. ומצד שני לתור את הארץ, לצפות במטסים (שם גנרי לפעילות חוץ ביתית), לשטוף את האוטו ולעשות על האש עם החבר'ה. נו, אז מה רע?

לא יודעת מה אתכם, אבל אני יצאתי מיום העצמאות מותשת. שכחתי כמה קשה לשבות בלי שבת, או יותר נכון לא לשבות בשבת. כל שנה, ביום העצמאות, אני מקבלת תזכורת מאיזו התשה השם שלף אותנו, ברוב רחמיו וחסדיו. כהורים טריים טעינו לחשוב שהורים טובים משקיעים בילדים שלהם ביום החופש השבועי, ולכן חייבים לעשות וי על כמה שיותר סעיפים ברשימה דמיונית. ארוחה משפחתית - וי. ארוחה אצל הצד השני - וי. ים - וי. רכיבה על חמורים (שוב שם גנרי לעונשים הוריים זוללי ממון ועתירי שמש) - וי. מסיימים את היום מותשים - וי. רבים עם הילדים שלא יירדמו באוטו כי אחרת הלך הלילה - וי. מתחילים את השבוע בלי טיפת אנרגיה - וי. יום שבת הפך ליום טורבו חסר מנוחה, חסר שקט ושלווה. בעיקר וי גדול ומודגש על להיות הורים מושלמים, בלי באמת להיות עם הילדים. פתאום הגיע יום העצמאות והזכיר לי כמה אני אוהבת את השבת. כשיצא יום העצמאות שמחתי כל כך לדעת שהשבת שלי, היקרה, על שלל מצוותיה ואיסוריה, קרובה לבוא.

לכו ונלכה באור השם

"השבת שלנו, מקור הברכה, עומדת מול חילול שבת המוני בגלל האירוויזיון". מאז יום חמישי שעבר המייל שלי, קבוצות הווטסאפ ואנשים שאני בכלל לא מכירה הציפו אותי בהודעות שבר. בקשות בשם הרב קנייבסקי והרב אדלשטיין שליט"א ללכת בחצות לבתי הכנסיות ולקרוא פרקי תהילים. ברעננה נפתחו בתי הכנסת לעצרות התחזקות, תקיעות שופר וקבלת עול מלכות שמיים משותפת. אוי, עצוב לי. שוב תינוקות שנשבו מאירים לנו שנחלשנו. נחלשנו באמונה שלנו שהשבת היא מקור הכול. נחלשנו בהתרגשות שלנו כשהיא באה ומתקרבת. נחלשנו ובקבלת השבת אנחנו מעלעלים במודעות עלוני השבת. נחלשנו ואנחנו כבר לא זוכרים את הפעם האחרונה שבה נסחפנו בשירה גדולה של לכה דודי. נחלשנו ואנחנו מציצים בשעון בסעודת השבת, לבדוק כמה שעות נשארו לנו לשנ"צ. נחלשנו ואנחנו לא יכולים לחכות לרגע שבו נדליק מחדש את הפלאפון ונתחבר לעולם. כן, נחלשנו.

כמה יפה היה הרעיון להתכנס ולזעוק. ועדיין, יש בי קטנות אמונה. אני לא כאסתר המלכה, שידעה שאם נצום, אם נתכנס לתפילה, הגזירה תתבטל. קטנת אמונה אני, או אולי פשוט חושבת שהזמנים אחרים. אני מאמינה שלהתפלל זה רק חלק צר. אני מאמינה שאנחנו לא במאבק על השבת. אם אתה במאבק מול אח שלך, כשהוא יפסיד - אתה מפסיד. אני מאמינה שכל עוד אנחנו נקרא לזה מאבק - נקבל מאבק. ומה לעשות, הם, אחינו, שאינם הולכים לאור השם, רבים מאיתנו. אולי אני חושבת שאנחנו גוף אחד, תלויים בהם כמו שהם תלויים בנו. אולי אני חושבת שכל עוד אנחנו ניאבק הם יישארו מבוצרים בעמדותיהם. "בגלל השבת שלך, כל תל אביב תקועה היום בפקקים בלתי נגמרים", כך נאמר לי השבוע. מה? שאלתי. "בגלל השבת שלך, שאתם לא מוכנים לחלל, כל העיר סתומה פה באמצע השבוע". כל מה שיכולתי לענות היה "זו גם השבת שלך", וידעתי שהפסדתי במלחמה. כי הוא מראש חושב שלקחתי בעלות על השבת שלו.

אין זבש"ם

אולי הגיע הזמן להודות על האמת: מה שאנחנו עושים לא עובד. על כל קיוסק שיקבל דו"ח בגין עבירה על חוק השבת, תיפתח מסעדת שרצים. על כל הופעה של אברהם פריד בהפרדה, יש אירוויזיון עם מדונה. על כל קריאה שלנו יש צעקה שלהם. צריך לפנות לאסטרטגיה אחרת. הם לא רוצים אותנו, לא מעוניינים בנו, אבל אנחנו צריכים אותם. אנחנו לא יכולים רק להתבונן בביתנו פנימה, להיות מבסוטים, להיות אשרי יושבי ביתך. אנחנו עם אחד, כולנו. קרובים יותר ורחוקים עוד יותר. כדי להביא גאולה כתוב "או כולם חייבים או כולם זכאים". אין חצי חצי. אין זבש"ם שהם לא הולכים בדרך השם. כשהרגל כואבת - כל הגוף סובל. זה המצב שלנו, אנחנו זקוקים לרפואה.

אז אולי נתחיל להאיר במקום להיאבק? כל מה שצריך זה גפרור קטן שמבייש הרבה חושך. איך יכול להיות שרק אנחנו רואים כמה השבת יקרה ונחוצה בשביל להמשיך לנשום בשפיות? איך יכול להיות שמתנת הגאולה הזאת נשארת כמו סוד כמוס אצלנו? אולי אנחנו נשתנה. נאיר פנים, נשתוק כשצריך, נוותר. נשתפר בדרך ארץ, שכל כך חסרה ברחוב הישראלי. אולי במקום לקרוא געוואלד על חילול השבת, נאהב את השבת, נתאהב בה מחדש, נייקר אותה, נזכור שהיא המתנה בה"א הידיעה של העולם הזה. נתחזק בתוכנו בבעירה שלנו אליה, נפיץ את אורה הקדוש בכל דרך אפשרית. אולי כשאנחנו נשתנה, אולי כשאנחנו נאמין ששבת היא כדי להאיר, זה יבוא מהם. מאלו שעדיין טעמה לא זכו. הם אלו שיתפסו את הראש בין הידיים ויצעקו געוואלד. איך לא ידענו? איך לא הבנו? איך טעינו לחשוב? איך לא שמרנו את השבת הקדושה שלנו?

סלט עדשים שחורות וסלק חי

אצלי, ברגע שעולות המעלות והחום הבלתי נסבל מזכיר לנו כמה אנחנו אוהבים את החורף, נפתחת עונת הסלטים. אפילו הילדים ביקשו שינוי והם לוקחים סלט לארוחת הצהריים בבית הספר. יש כמה טריקים להפוך סלט למשהו יותר מזין, יותר משביע ויותר כיפי:

* גוונו עם סוגי הירקות ועם צורת החיתוך. סלט קצוץ לא מזכיר סלט עלי חסה קרועים.

* הוספת קטניות תאריך את תחושת השובע. הכי טוב להשרות ולבשל כמות מכל קטנייה ולהקפיא בקופסאות קטנות מוכנות לשליפה.

* גרעינים, שקדים או אגוזים קלויים יוסיפו טעם, בריאות וקרנצ׳יות.

* רטבים: לפעמים שמן זית, מלח ולימון יעשו את העבודה. לפעמים צריך להשקיע קצת יותר. הכינו צנצנת גדולה של רוטב והכניסו למקרר.

* חריף, חמוץ או מתוק - כל אחד והעדפותיו. פלפל חריף, לימון כבוש או חתיכות פרי מתוק ישדרגו כל סלט.

המצרכים הדרושים:

1 כוס עדשים שחורות, מושרות ומבושלות / רבע כוס חומוס מושרה ומבושל / חצי כוס סלק חי קלוף וחתוך למקלות דקיקים / חצי כוס כוסברה, פטרוזיליה, סלרי או בצל ירוק קצוצים (מה שיש במקרר או מה שאוהבים) / רבע כוס גרעיני דלעת קלופים וחתיכות אגוזי מלך / שמן זית, מלח ומיץ מחצי לימון

אופן ההכנה:

קולים קלות את גרעיני הדלעת והאגוזים הקצוצים במחבת עד להשחמה / מערבבים בקערה את כל מרכיבי הסלט ומתבלים / אוהבי החריף יכולים להוסיף כף פלפל ירוק חריף קצוץ או סחוג, ואוהבי הלימון הכבוש - כף לימון כבוש.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".