סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: "כל תרבות אינדיבידואלית מדי – מובילה לבסוף לכאוס"
סטארטאפים שנותנים נקודות בביטוח על לימוד תורה ומשלבים בין גני ילדים לבתי אבות. וגם – מהו הדבר שסביבו אנחנו יכולים להתאחד?
- סיון רהב מאיר
- פורסם כ"א אייר התשע"ט |עודכן
(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)
1. בעוד בדמוקרטיה שלנו דיברו השבוע על "קץ הדמוקרטיה", לי יצא לראות אחת כזאת, מפוארת, נשברת מקרוב. הייתי השבוע בבריטניה, וחזרתי עם פרופורציות. ככה נראית חברה במשבר עמוק, שלא ברור כלל איך תצא ממנו. כבר בתחילת השבוע שמעתי הערכות שראש הממשלה תרזה מיי תיאלץ להתפטר כי היא פשוט לא מצליחה להעביר את הסכם הברקזיט שגיבשה לפרישה מהאיחוד האירופי, ובזמן שאתם קוראים שורות אלה, זה כבר קרה. היא עצמה, כזכור, בכלל התנגדה במקור לפרישה. מולה ניצב ראש הלייבור ג'רמי קורבין, אנטי־ישראלי קיצוני. יהודי אחד בלונדון הראה לי בדאגה תמונות מההפגנה שהתקיימה בעיר לפני כשבוע, נגד "ישראל פושעת המלחמה". האירוע התקיים בברכתו של קורבין, בכיכובה של הנערה הסוטרת עהאד תמימי, עם מאות דגלי פלסטין. שאלתי את בן־שיחי, מעשירי הקהילה, האם יעלה לישראל אם קורבין יעלה לשלטון, והוא אמר: "כן, אבל לא בגלל האנטישמיות, בגלל הסוציאליזם. קורבין מסוכן לעסקים".
ובשיאה של המצוקה הפנימית העמוקה שבה מצויה הממלכה, ראיתי ב־BBC למי פונים כדי לקבל השראה: רב. כמה מרענן. הרב פרופ' יונתן זקס, הרב הראשי לשעבר של בריטניה, ענה שם השבוע לשאלות הכואבות ביותר. דבריו הם חומר למחשבה גם עבורנו.
"על דבר אחד אנחנו יכולים להתאחד: אנחנו אומה לא מאוחדת", הוא אמר בחיוך. "לא צריך להתפשר כדי להביא לאחדות, אבל כן צריך לפחות להכיר באינטגריטי של היריב שלך ולכלול גם אותו בחיבוק. הפכנו לאומה של אינדיבידואליסטים. שכחנו שהקבוצה גדולה מהשחקנים, ושהמשחק גדול מהקבוצה. פעם היו משדרים לקהל של המונים, היום ברשתות החברתיות כל אחד מדבר לקהל צר שמסכים איתו. הפכנו לתרבות של פרימדונות. קולות מאוד חזקים וכועסים וקיצוניים מושכים אצלנו הכי הרבה תשומת לב. עלינו לזכור: כל תרבות אינדיבידואלית מדי - מובילה לבסוף לכאוס".
2. ולמרות זאת, לא ראיתי ייאוש בעיני היהודים הרבים שפגשתי. להפך. קהילות תוססות, בתי כנסת מלאים, בתי ספר פורחים, והרבה חדשנות. פעם בדקו את אחוז היהודים מקרב זוכי פרסי הנובל. היום צריך אולי לבדוק את שיעורם בקרב היזמים. בלונדון ראיתי שזה לא מגיע מ־8200, זה מגיע מיציאת מצרים. שניים סיפרו לי שם על סטארטאפים ואמרו לי לזכור איפה שמעתי עליהם לראשונה. אז תזכרו גם אתם.
את סמי רובין פגשתי ביום שבו התפרסמה עליו כתבה במוסף הכלכלי של ה"דיילי מייל". חברת ביטוח החיים החדשה שלו נקראת Yulife, והיא נכנסה לאחרונה לשותפות עם AIG .היא מציעה לחברות לרכוש ביטוח חיים לעובדים, בדרך שתמריץ אותם לשמור על אורח חיים בריא. כל עובד יכול להרוויח "יוקונים", מטבעות וירטואליים, על כל פעילות גופנית שהוא עושה. עשיתם יוגה? יצאתם להליכה? סיימתם ריצה? כל הפעילויות האלה מעניקות לכם יוקונים, שבהם תוכלו לרכוש באמזון ובנייק, להרוויח נקודות בחברות טיסה ועוד. "המטרה היא שהעובד יפסיק לשבת על הכיסא בלחץ. או שנגרום לו להתעמל ולנוע ולזוז, או שנגרום לו להירגע ולנוח", הוא אומר. רובין, חובש כיפה שלמד בישיבות בארץ, מרגיש שזה לא פחות מתיקון עולם: "יש כבר מאה חברות בריטיות עם יותר מ־2,000 עובדים שהצטרפו. בעתיד נגיע גם לארצות־הברית ולישראל. לרוב, מי שהוריד את האפליקציה משתמש בה מדי יום, והמעסיקים, כמובן, מרוצים. זה ביטוח חיים שהוא גם שיפור חיים. יש אצלנו אפשרות לחשוף את הנתונים לעיני כולם, וכך כל העובדים רואים כמה אתה מתקדם וזה יוצר תחרותיות בריאה. זה הרבה יותר מעסק. אנחנו נלחמים ככה בבדידות, בדיכאון, בייאוש".
הוא מראה לי בסלולרי שלו איך העובדים מתקדמים מדי יום במשחק ה"יוקונים". "אני רוצה שאנשים יוכלו לקבל מטבעות גם על פעילות רוחנית־דתית. על לימוד תורה ועל תפילה, אפילו על שמירת שבת, השאלה איך עושים את זה מבחינה טכנולוגית, איך המכשיר יזהה את הפעילות הזו. אין לי ספק שגם זו עשייה מאריכת חיים".
3. יהודית איש־הורוביץ נחתה מסינגפור כמה שעות לפני שנפגשנו. "הקהילה בצפון לונדון נחלשת", אמרה לי אשת החינוך הנמרצת הזו. "כולם מסביב חוגגים כריסמס, והילדים היהודים לא רוצים להיות שונים. הדרך היחידה היא לתת להם זהות חזקה משלהם וגאווה במי שהם. לכן פתחתי גן יהודי".
לפני כמה שנים היא הלכה עם ילדי הגן באחד החגים לבקר בבית אבות יהודי, ונדהמה לראות את ההשפעה החיובית על שני הצדדים. "היה לי ברור שיש פה הרבה יותר מפעילות נחמדה לקראת החג, שאנחנו צריכים להמשיך לפעול יחד, כל יום".
וכך בית האבות היהודי "נייטינגל" חבר לגן הילדים היהודי "תפוחים בדבש". "אנחנו עדיין באמצע כמה מחקרים, אבל מכל התצפיות שלנו אפשר כבר לראות כמה כישורי השפה של הילדים מתפתחים, כמה הרגישות גדולה, כמה הם מתייחסים אחרת למעגל החיים. המשימה היהודית שלנו היא הרי להעביר מסר מדור לדור, וכאן זה עובר בכל רגע. הם קוראים יחד סיפורים, אופים, חוגגים ימי הולדת, יוצאים לטיול בקרבת מקום. בסינגפור אמרתי לרופאים שפגשתי, שבמקום תרופות הם צריכים לרשום למטופלים המבוגרים שלהם 'פעילות בין־דורית'. דיברתי שם בוועידה להתמודדות עם ההזדקנות באסיה. תוחלת החיים עולה, והחברה שלנו הופכת כל כך בודדה. גני הילדים האלה בעצם נלחמים בניכור".
אני שואלת מה קורה כשאחד הקשישים נפטר. "להפתעתי, הילדים לא בטראומה. הם מבינים שהוא סיים את תפקידו כאן והמשיך הלאה. אחרי פטירתם אנחנו זוכרים אותם ומזכירים אותם. רבים מהקשישים הם עריריים, המשפחה שלהם היגרה למקום אחר, והם מקבלים הזדמנות ל'נכדים'. לרבים מהילדים יש סבא וסבתא שלא גרים קרוב והם זוכים ל'סבים'. גם הצוות של בית האבות יכול להביא את ילדיו לגן הזה, מה שמוסיף עוד מעגל של קשר. ארבע משלחות מישראל כבר הגיעו לראות את המודל, כדי ליישם אותו. בעתיד, ככה ייראה כל גן ילדים".
הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".