דבורי וקשטוק לומדת להרפות, ולקבל גם מצב של חוסר אונים

מזה זמן לא כתבתי.

לא כתבתי מילים שניתן לקרוא, אבל כתבתי לכן בלב ובמח, כל הזמן.

לא נאלמתי. ליבי לא הפסיק לדבר אף לא לרגע. אבל לא היה לי את הכח ואת הזמן ואת הפניות לעבד את הרגשות לכדי מילים, לעצב אותן, לאיית אותן, לתקן מה שדורש תיקון, לנסח ולשלוח אליכן, נשים יקרות.

אם אפשר היה להכניס שבב למוחי שיקליד את כל הטקסטים שרצו לי בראש – הייתי מוציאה ספר כל שבוע.

כתבתי לכן כל כך הרבה בערב פסח, באחת התקופות החשובות בשנה. כתבתי לכן על מכות הדור, ועל חירות, ועל גאולת הנפש וגאולת המחשבה, ועל החמץ שאנחנו מכניסים ועל המרור שאנחנו יוצרות בעצמינו ואיך להפחית אותם מהיומיום. כתבתי לכן על מצרים שבלב ועל הדרך לעבור בין המצרים.

כתבתי לכן על הכנה פנימית לפסח, וגם על איך מתמודדים עם ההכנה חיצונית, ועל איך להתמודד עם הקניות של החג, לא מהמקום הכלכלי אלא מהמקום החברתי.

רציתי להוציא את ההרצאה שלי שמוכנה בראש על "חירות", אחד הנושאים היקרים לליבי, ולהפיק בשנה השלישית ברציפות את הכנס הדיגיטלי "יוצאות לחירות".

כתבתי לכן על אחותי היקרה, האישה שהייתה העוגן שלי במשך שנים רבות מאד, שעברה אירוע מוחי ויש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה ואני עוד אגיד ואכתוב.

היה לי הרבה מה לכתוב על הבחירות, לא מהמקום הפוליטי אלא מהמקום האנושי והאישי.

על העצמאות במובן האישי והרגשי ועל השואה וגיבוריה.

היו דברים שהתחלתי להעלות על הכתב אבל לא הצלחתי לסיים אף אחד מהם לכדי פוסט שאפשר לשלוח.

ואת הפוסט הזה אני כותבת כבר כמעט שבועיים.

ימים לא פשוטים עוברים עלי ועל בני ביתי. מזה כשלושה חודשים אנחנו מתמודדים בכמה עניינים במקביל שנוחתים עלינו בזה אחר זה. כל אחד מהם הוא רגיל ונורמלי וקורה כמעט בכל הבתים בעולם, אבל כשכולם נוחתים ביחד בתקופה של פורים-פסח זה הופך למתיש ולעיתים אף בלתי אפשרי.

אני לא אצליח לכתוב הכל וגם אין צורך, אני רק יודעת שבתוך עמי אני יושבת ואם אני לא אכתוב במה מדובר – אז ירוצו שמועות בלי בסיס וינפחו בלון הליום חסר פרופורציות.

אם אני אכתוב מה שליבי לא שלם איתו, אני ארגיש שעשיתי משהו שלא נכון עבורי כי עם כל המוכנות שלי לחשיפה, גם יש לי גבולות. הם אמנם רחוקים מהסטנדרט אבל הם קיימים ואני נאמנה להם.

אז בקצרה הנה סיכום התקופה שעדיין לא מאחורינו:

הכל התחיל מכאב לא ממש שיגרתי בזרוע של בעלי ובדלקת פנימית שהתגלתה. משם זה עבר ליד השניה. הוא קיבל טיפול תרופתי נגד כאבים שלא עזר. הוא ניסה מספר אפשרויות אבל הכאב היה כזה שהוא לא יכול היה להחזיק מזלג ביד. לבסוף הרופאה החליטה על טיפול תרופתי יותר חזק ששיבש באופן זמני את שיגרת החיים של כולנו.

בילינו בחודש האחרון פעמיים בטרם עם הקטנה ושבוע שעבר במיון עם בעלי.

יש שעות שהוא לא יכול להזיז את הידיים, יש ימים שהכאב יורד לרגליים והוא לא יכול ללכת, ודברים שהוא עשה עד לתקופה זו עוברים לאחריותי.

בניגוד לטענה הרווחת שגברים לא יכולים לשאת כאב והופכים לחולים מכל דבר קטן, בעלי, לפחות בעניין הזה, חורג לגמרי וכשהוא מתלונן על כאב בלתי נסבל – זה אמיתי.

זה החלק שקשור אליו.

ובלי שום קשר, הקטנה שחגגה שנה לפני שבוע הייתה עם חום גבוה במהלך החג כתוצאה משיניים בוקעות וכחלק מתופעות לוואי של סדרת החיסונים של גיל שנה. היא לא הפסיקה לבכות ימים שלמים ושום דבר לא הרגיע אותה חוץ מהידיים של אמא.

וגם ברגעים אלו, כשאני כותבת לכן (מוצאי שבת, כשאני מעדכנת את הפוסט), היא עם חום. שוב, שיניים.

תוסיפו לזה ימים שלמים בהם הילדים היו בבית, וחצי חג שהיה חורף אמיתי ולא ניתן היה לצאת מהבית.

ולכל זה התווספו תוצאות של רמת הברזל שלי שהבהירו שמישהי פה לא סתם מותשת אלא בנוסף לעובדה שהיא כמעט לא ישנה, לגוף אין כח להזיז את עצמו. וככה מצאתי את עצמי עם עירוי ברזל בקופת החולים.

איפשהו בכל זה גם נוספה אנטיביוטיקה לשגרת החיים בעניין פעוט שגילית אצלי במהלך החג. כאילו לא חסר לי עוד עניין לטפל בו ועוד משהו להכניס ללו"ז כמו ליטול כדור כל 8 שעות.

במוצאי החג, כשניגשתי למחשב, עוד הספקתי לכתוב אי אלו עניינים חשובים שהיה לי חשוב להוריד אותם לכדי אותיות כתובות לפני שאשכח אותן ולפתע פתאום המחשב שבק חיים לנצח, עם כל החומר שעוד לא הספקתי לשמור, ושכולו קשור לטקסטים שכתבתי עבורכן.

כבר לא היה לי מקום יותר לצער ושחררתי. שילך. אין לי כח להתמודד יותר וגם לא כח להשקיע בחיפוש מחשב מתאים ובלחשוב איך אחרי חג יקר כל כך ותקופה בה הורדתי הילוך בעבודה – אני אמורה להוציא עוד 3,000-4,000 ₪ לצורך... עבודה.

רק אחרי שבוע, בשיחה עם אחיינית שלי, שמעתי את עצמי אומרת לה: המחשב הלך, ואולי הוא הלך במקום בעלי. שיהיה על עצים ואבנים.

התעייפת מלקרוא את כל זה? גם אני.

וזה עוד לא הכל. אבל כאמור, אני לא רוצה ולא צריכה לפרט עוד. זה מספיק גם ככה.

מה שזה אומר שקרסתי. לא היה לי מתי ללכת לקבל עוד עירוי ברזל שאני צריכה ובקושי שמרתי על רצף האנטיביוטיקה שהייתי צריכה ליטול. פעלתי מתוך רובוטיות. כמו מכונה. רק לשרוד, רק לעבור את היום, רק שיהיה כבר שקט בבית, רק שהלילה יעבור בשלום, רק לנשום.

לא היה לילה אחד שעבר חלק בשום צורה. בכל פעם מסיבות אחרות, וכבר הרגשתי שאני לא יכולה לעמוד על הרגליים, כי מילא הכח הנפשי... אבל מה עם הגוף? מה עם המכונית שאין בה דלק? איך היא תיסע, ועוד על עפר ואבנים? מאיפה יהיה לה כח?

וכולם ב"ה עסוקים בבתים שלהם, במשפחות היקרות שהתרחבו, בנכדים, באורחים, בניקיונות, בבישולים. בניקיון לפני פסח, בבישול בתוך פסח, בהתאוששות אחרי פסח. ולפעמים גם רצון מאד טוב לא יכול ליצור יש מאין, ואני כל כך מבינה את האימהות שלא מוצאות אוויר לנשימה גם כשהחיים מתנהלים בשגרה סבירה.

אז לא היו לי ציפיות מאף אחד. וגם לא היה לי כח לפרט לאף אחד מה אני עוברת, כי פעמים רבות התגובה הייתה "אחרים מתמודדים עם אסונות של ממש", אז באיזה זכות אני קורסת מכמה בעיות פשוטות של החיים?

לעיתים היה נראה כאילו אני "סתם לא מסתדרת".

מצאתי את עצמי מתרחקת מהפלאפון. אין לי כח לשיחות.

קוראת מיילים ולא מצליחה להגיב להם, רק על מה שממש ממש דחוף.

הייתי באפיסת כוחות מוחלטת.

מצאתי את עצמי צריכה להתנצל על מיילים שלא הגבתי עליהם ודרשו טיפול, ועל עניינים שהייתי צריכה לטפל בהם ולא יכולתי להגיע אליהם. אפילו לא השבתי למיילים הדואגים של נשים יקרות שהבחינו ש"נעלמתי" וביקשו לשאול בשלומי כי כל דקה וכל פעולה דרשו ממני כוחות שלא היו לי.

דבר אחד נתן לי כח אמיתי: ימי חמישי בבוקר שאז אני מלמדת ומכשירה מאמנות והפגישות עם הלקוחות שלי! זה נשמע משונה, אבל הייתי מוציאה את עצמי בכח מהבית לקליניקה, מקווה שאולי מישהי מהן תבטל וכך תהיה לי שעה להניח את הראש על השולחן, אבל אף אחת לא ביטלה. הכנתי קפה, התארגנתי עם החומרים, ושניה אחרי שהלקוחה נכנסה לחדר – הרגשתי איך האדרנלין מציף אותי. המחויבות, האחריות והעובדה שאף לקוחה לא צריכה לדעת מה אני עוברת עזרו לי לשים הכל בצד. זה הזמן שלה. היא באה לקבל עזרה, וזה הזמן היחיד בחיים שלי שבו אני שמה את עצמי בצד, על שמחותי וכאבי ודאגותי ומחשבותי ומתפנה להיות בשביל השני. יותר מעשר שנים של עבודה עם לקוחות הפכו את היכולת הזו לאפשרית.

מלבד היום שהיינו במיון והבוקר שלאחריו שאז ביטלתי את כולם, ואי אלו הזזות של לקוחות משעה כזו לשעה אחרת כדי לתמרן עם המציאות היומיומית שנכפתה עלי, המשכתי בעבודה שלי, כי היא גם מילאה אותי בכח וגם כי היא תמיד תמיד נותנת לי פרופורציות על החיים ועל הניסיונות שבהם.

כשראיתי שאני לא מצליחה להחזיק במושכות לבד, ביקשתי עזרה ממי שיכולתי. ארך זמן עד שהסביבה שלי הבינה שמדובר הפעם במציאות חריגה ולא בעוד חג שצריך להתמודד עם הקטנים.

התקשרתי לשכנים הקודמים שלנו (כן, ההם שאני כותבת עליהם לא מעט) שלקחו מידי פעם את הילדים לגינה ואמא שלי שלקחה את הילדים לשבת ונעזרה בגיסתי שבעצמה מטופלת בקטנים, שהתגייסה לשמור עליהם, בזמן שאני נשארתי עם הקטנה ויכולתי לשבת בשקט שבת שלמה בלי "אמא, הוא עשה לי", "אמא, היא הרביצה לי", "אמא, אני רוצה ממתק!".

דודה אהובה ויקרה ששמעה מאמא שלי על המציאות שלנו טרחה ושלחה משלוחי מנות של אוכל חם ומפנק והתקשרה פעמיים ביום לפחות לוודא שאכלנו ומה היה טעים ומה לא.

חברה מהמכללה בה אני מלמדת שמעה בקול שלי שאני מרוסקת והציעה את עזרתה ובלי לחשוב פעמיים היא באה לאסוף את הבנות בשישי בצהריים והחזירה אותן זמן קצר לפני שבת, וכך יכולתי לארגן את הבית פעם אחת ולא אלף פעמים, ולנוח בלי לשמוע אותן רבות אחת לכמה דקות.

אחות אחת שלחה את בתה בת ה-12 לשבת האחרונה, ואני יכולתי לשבת כמה דקות ולבהות בתקרה, ואחיינית קרובה שלחה פינוקים לשבת.

ובכל זאת, עדיין לא פשוט. היום יום דורש את שלו. הילדים צריכים בגדים נקיים, אוכל נורמלי, מישהו שיטפל בכינים, יקלח, ישלח אותם בבוקר, יחזיק את הקטנה...

אני לא מנסה להסתיר או לשחק אותה או לשמור על פאסון. אני הכי אותנטית שיש.

אני לא טובה במשחקים ולא חושבת שזה נחוץ. מותר להגיד שקשה ומותר לבקש ולקבל עזרה. כל מי שהציעה כזו – שמחתי, הודיתי ולקחתי. אני טובה מאד בלעזור לאחרים. אני טובה פחות בלקבל. והתקופה הזו לימדה אותי לקבל ולהרגיש עם זה נח. לקבל עזרה מדודה יקרה, מאחייניות אהובות, מההורים שאני לא רוצה להדאיג אבל שומעים בקול שלי שאני מתמוטטת...

אני בהחלט מקטרת ומתלוננת ומביעה את עייפותי ותיסכולי, ולא מפחיתה מהם ולא מעגלת פינות ויחד עם זה רוב הזמן אני עושה את זה עם הומור וכל הזמן מאזנת עם מה שכן יש לי.

לשבת עם ילד בבית חולים זה עוד יותר קשה.

לחיות עם מחלה סופנית, לא עלינו, זה עוד יותר קשה.

לעבור אירוע מוחי, התקף לב, כריתת רגל, טרשת נפוצה או מיליון ואחת בעיות רפואיות קשות אחרות זה עוד יותר קשה.

לגור בדירה שגרנו בה לפני שנה עם 4 פיצקלך זה עוד יותר קשה.

לחכות יום שלם במיון בלי לקבל טיפול רפואי זה עוד יותר קשה.

לאבד מישהו יקר זה כאב עצום...

כל הזמן חיפשתי ואני מחפשת שלהבות של אור: הגענו למיון וקיבלו אותנו כמעט מיד, הילדים משתוללים וזה אומר שהם ב"ה בריאים, יצירתיים ומאתגרים, יש ספה מרווחת וכייפית להתרווח עליה ולצפות בילדים (הספה חדשה. לפני כן גם זה לא היה), הקטנה כבר עומדת ומתחילה ללכת (עוד לא לבד) ומקשקשת קשקושים ומכניסה אור ושמחה ואושר ללבבות של כולנו, האמצעית רוקדת וממציאה תנועות ואומרת לי ש"נכון שאני עושה לך נחת כשאני רוקדת?" כי היא יודעת כמה אני אוהבת לראות אותה מקשיבה לגוף שלה ומשוחררת כשהיא נותנת דרור לידיים ולרגליים לפי קצב המוזיקה, אני מוקפת במשפחה שגם אם רובה לא יכולה לעזור טכנית, הם מתקשרים ודואגים ויש לי עוד הרבה דברים טובים.

ובעיקר, יש לי אמונה. אמונה מוחלטת שמה שה' עושה הוא לטובה.

גם אם זה לא מרגיש או נראה טוב.

גם אם נראה לי ברגעים מסוימים שהוא עסוק עם אחרים,

גם אם אני מבקשת ולא נענית, לפחות לא במה שנראה לעין.

גם אם אני מתפללת וקורעת את השמים והמצב נשאר כמות שהוא פלוס עוד איזה כאפה שאנחנו חוטפים.

ברור לי שהוא יודע ורואה ושמע ומתכנן וכואב את הכאב שלנו, וברור לי שזה לא סתם.

אין לי מושג אם זה לכפר על משהו, אין לי מושג אם זה במקום משהו אחר נורא הרבה יותר, אין לי מושג אם זה בשביל הפתעה טובה שמחכה לנו.

כי זו אמונה. לדעת שאנחנו לא יודעים. להאמין שגם הרע לטובתנו גם כשאף אחד לא מבטיח לנו שבהכרח מחר הכל יסתדר.

אני יודעת שעשיתי כל מה שאפשר כדי שהחיים שלנו יהיו טובים ורגועים ובטוחים, וגם בתקופה הזו אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לשמור על שיגרה ועל שפיות ועל בית נעים ושמח.

ואני יודעת שהפעולות הם בידיים שלי והתוצאה היא רק של הקב"ה.

אני מאזנת. אני יודעת מה יש לי ויש לי ב"ה כל כך הרבה.

אני יודעת מה כרגע אין לי, וזה בעיקר דלק כדי שהמכונית תיסע וסבלנות שהבעיות איתם אנחנו מתמודדים כרגע יעברו, כי הן לגמרי בעיות שיכולות לעבור.

אז הרפיתי.

בשבילי להרפות זה לא לסדר את המזוודה אחרי שהתארחנו בשבת אצל אמא שלי שניה אחרי שחזרנו הביתה. נתתי לה לחכות עד למחרת. בשבילי זה הרבה.

להרפות זה לא לטפל בכמה עניינים שאני צריכה לטפל והם מעיקים עלי.

להרפות זה אפילו לא להתאפר(!), כי למי יש כח להסיר איפור בערב? ולמי יש רצון להתמודד עם ההשלכות של דמעה סוררת שזולגת לה ברגע של תסכול על האיפור?

להרפות זה לסלוח לעצמי אם התכוונתי לקלח את הילדים אבל כוחותי לא עמדו לי, לקנות להם פיצה במקום אוכל מבושל, להעלים עין מקופסת עוגיות שהתרוקנה על ידי ילדה מתוקה שאוהבת פחמימות וגם נראית ככה.

להרפות זה לעשות רק מה שאני יכולה ולא מה שאני רוצה. לעשות מה שחייבים ולא מה שחשוב. כי אני כרגע פועלת על כיבוי שריפות ועל הישרדות.

להרפות זה להסכים לקבל את העובדה שלא הכל בידיים שלי, או נכון יותר, כלום לא בידיים שלי.

להרפות זה להיות במקום שאני מרשה לעצמי להרגיש, גם כשזה קשה. וזה מקום די חדש בחיים שלי.

להרגיש

גם כשזה קשה.

לתת לי להיות בכאב ובצער ובאכזבה ובתסכול, כמו שאני מלמדת את הלקוחות שלי להרגיש.

ולהסכים לקבל את עצמי במצב של חוסר אונים מוחלט מול מציאות החיים.

זה לא מתאים לי. זה לא "אני" שאני מכירה.

אז הנה, גם אני גדלה, לומדת, מתבגרת, משתנה, ומורידה את הראש בפני מי שאמר "והיה העולם".

כי כנראה יש לי עוד מה ללמוד כאן.

נ.ב.

העסק ממשיך כרגיל בעזרתה של עליזה היקרה, מזכירת המרכז, ובעזרת הצוות המקצועי של המרכז.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.