מְקוֹם אָהֳלֵךְ, פרק י"א: סודות אפלים

לפרק הראשון, "אנדלוסית בקומה העשרים", לחצו כאן.

לפרק השני, "רוכבות בשתיים", לחצו כאן.

לפרק השלישי, תייקנית מדופלמת בשינוי אדרת​, לחצו כאן.

לפרק הרביעי, "בין חלה לבהלה, הגיעה שעת פדיונך", לחצו כאן.

לפרק החמישי, "ללא מילים", לחצו כאן.

לפרק השישי, "לא לריב", לחצו כאן.

לפרק השביעי, "בלתי נראית", לחצו כאן.

לפרק השמיני, "בואי בשלום", לחצו כאן.

לפרק התשיעי, "טעם של חולין", לחצו כאן.

לפרק העשירי, "דם ואש", לחצו כאן.

"וְה֣וּא עֵ֔ד א֥וֹ רָאָ֖ה א֣וֹ יָדָ֑ע אִם־ל֥וֹא יַגִּ֖יד וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ" (ויקרא ה', א').

​ההשפלה כואבת. אבל כשמתלווה אליה הידיעה כי בתקופה הקרובה יהיה עליה לחזר על פתחי המשרדים הגדולים בניסיון למצוא לעצמה מקום התמחות חלופי, שירה מבינה שהביזיונות הגדולים עדיין לפניה.

המדרכה הרחבה בה צעדה היתה עמו​​סה בבני אנוש ממהרים, והיא מצאה עצמה זולגת לשביל המיועד לרוכבי האופניים, בורחת מההמולה שבחוץ, בורחת מעצמה. לה כבר אין לאן למהר, היא יודעת. ובכל זאת היא אינה רגועה. העיר השוקקת שסביבה סוגרת עליה כלפיתת אנקונדה אימתנית, עד כי הדרך לתחנת הרכבת נראית בעיניה אינסופית.

הליכתה המתונה צברה תאוצה, ותוך כמה רגעים היא החלה לרוץ בין עשרות הדמויות שריצדו סביבה, נמלטת מהנוף המוכר שמזכיר לה את המקום ההוא ממנו סולקה בבושת פנים לפני שעה קלה, כאילו היתה אחרונת הפושעות.

כעת עומדת שירה בתחנת הרכבת מול הקיוסק האוטומטי המוצב ברציף מספר שתיים, מתבוננת בדמות המתנשפת הנשקפת מולה. היא זוכרת היטב את בבואתה של הבחורה השמנמנה ולבושת הג'ינס הקרוע שעמדה בדיוק כאן רק לפני שנתיים, בתקופה בה החלה את עבודת טרום ההתמחות באחד המשרדים הנחשבים בתל אביב.

"שירה של פעם" שלשלה את מטבעותיה ללוע המכונה, וזו העניקה לה תמורתן טבלת שוקולד אדמדמה; "שירה של היום", לעומתה, מסתפקת בבקבוקון מים.

"גברת, מה קורה? זה לא משחק מחשב פה. קחי את הבקבוק שלך וסעי למירון או משהו. בגללך אני עוד אפסיד את הרכבת, או גרוע מכך, את הפחית. ואני לא מתכוון לוותר על אף אחד מהם".

"סליחה", אמרה שירה והתרחקה לאחור. היא באמת הגזימה קצת בעמידתה הממושכת מול המכונה האוטומטית. אבל גם האיש חסר הסבלנות יכול היה לקצץ את כמה מהביטויים התוקפניים שהשתרבבו בנאומו ולהקדים לרכוש לעצמו את המשקה בו חשק כל כך.

הרכבת למודיעין נעצרה ברציף, מוכנה לקלוט אליה את הנוסעים בדרכם ליעד הבא. ומה היעד שלה? מה יהיה אם לא תמצא מקום התמחות, וכל המאמצים שהשקיעה עד כה ירדו לטמיון?

אולי מוקדם מדי לחשוב על מטרות. מוטב אם תתמקד כעת בעיבוד החוויה המטלטלת שעברה היום. ובעצם, אולי אין סיבה לדאגה. מי לא ירצה לקבל למשרדו מתמחה משופשפת ומנוסה כמותה, ובהמשך אפילו להעסיקה כעורכת דין מן המניין? אולי השם יתברך גלגל את הדברים כך לטובתה. לא אולי, בטוח. השם לא מוגבל להוביל אותה למקום אחר, טוב יותר, שבו תוכל להשלים את הכשרתה המקצועית. מקום בו יעריכו אותה, יבחינו במאמציה ובכישוריה המעולים ואולי אפילו יתגמלו אותה על תרומתה להצלחת המשרד.

אבל איך תתמודד עם שינוי נוסף בחייה? הצלקות שנותרו בלבה לאחר שרוב חברותיה הפנו לה עורף כאשר רק הריחו שהיא מתקרבת ליהדות, עדיין כואבות ומציקות. היא לא תשכח איך לעגו לה כולן  על שהחליטה לעטות על עצמה חצאית ארוכה ולשנות את אורחות חייה. "לא תצליחי לשרוד בתל אביב עם השמיכה הזאת על הגוף. אם החום לא ימיס אותך, יעשו זאת המבטים המצמיתים שיופנו לעברך", הזהירה אותה נועה, חברתה לספסל הלימודים. "בנוף התל אביבי, תיראי כמו איראנית בחיג'אב שמבקרת בחוף הים".

דמעות צפו מעיניה השחורות כשנזכרה איך נטשו אותה כולן, והיא מיהרה למחות אותן בזו אחר זו, עוד בטרם זלגו על לחייה הסמוקות. הנוף המטושטש שניבט מחלון הרכבת הדוהרת ריצד מול עיניה הנוטפות, מזכיר לה שבעוד דקות ספורות יהיה עליה לרדת בתחנה הקרובה.

"סליחה, את צריכה טישו?", שאלה אותה שכנתה לספסל שהבחינה כנראה בגניחותיה השקטות, והושיטה לה את החבילה המלבנית ששלפה מתיקה.

"כן, תודה לך", אמרה שירה וקינחה את אפה במבוכה.

"הרכבת תיכנס מיד לתחנת מודיעין מרכז. היציאה מהתחנה באמצעות כרטיס הנסיעה בלבד. הנכם מתבקשים לא לשכוח חפצים וציוד אישי ברכבת", הודיע הכרוז בדיוק ברגע בו התעניינה בעלת הטישו מדוע היא בוכה והציעה את אוזנה הקשבת.

שירה נפרדה ממנה, מודה בלבה שנחסכה ממנה שיחת הנפש המוצעת. היא לא רוצה לדבר עם איש כעת, ובטח שלא לשפוך את קינותיה על אובדן מקום התמחותה מול מישהי זרה.

הדרך לביתה עברה עליה בשתיקה. היא קיוותה שהשמש הקופחת מעל ראשה תייבש את דמעותיה. היא חייבת להיות חזקה כשתיכנס הביתה ותפגוש באמה החולנית. אבל מה תגיד לה? אסור שהיא תדע על ההתרחשויות האחרונות. אמה תלתה בה כל כך הרבה ציפיות, והידיעה כי פוטרה מעבודתה עשויה להחליש אותה.

"שלום, אמא", אמרה בקול העליז ביותר שהצליחה לגייס.

"איזו הפתעה! לא ציפיתי שתגיעי מוקדם היום. איך היה בעבודה?", התעניינה רחל.

שירה נשמה עמוקות. מוטב שתעביר נושא לפני שאמה תתחיל לחקור את הסיבה לחזרתה המוקדמת. "בסדר, אמא. איך את מרגישה?".

"ברוך השם, אהובה שלי. אני דואגת לך. את נראית חיוורת בזמן האחרון. הכל בסדר בעבודה?".

שירה התכווצה במקומה. היא לא מעוניינת להדאיג את אמה, אבל גם לא רוצה לשקר לה. מוטב שתגיד לה את האמת בלי הרבה פרטים. "אמא, האמת היא ש – "

צלצול המכשיר הסלולארי קטע את מילותיה, ומספרו של המשרד נראה על הצג. "אמא, אני חייבת לענות לזה רגע. כבר חוזרת".

שירה ברחה למרפסת ונגעה באייקון השפופרת הירוק שנראה על המסך. "הלו?", ענתה בחשש. האם עורכת הדין הזועמת מתחרטת על התנהגותה ומבקשת לחזור בה מהודעת הפיטורים?

"שירה? זאת לאה רזאל. מה שלומך?", נשמע קול נעים מעבר לקו.

"כן... אני... זאת אומרת, חזרתי הביתה", גמגמה שירה. היא בהחלט לא ציפתה לשיחה הזו.

"דאגתי לך. רות הגזימה לחלוטין, ולא רק אני חושבת כך. כמה דקות אחרי שהלכת היא יצאה מהמשרד, ולא נראה לי שתחזור היום. תדעי לך שאין שום תוקף להודעת הפיטורים שלה. חשוב לי שתדעי את זה".

"מה... מה הכוונה?".

"קודם כל, היא לא מוסמכת לפטר אותך. היא לא רשומה כמאמנת שלך ומעולם לא היתה המעסיקה שלך. לפחות לא באופן רשמי. וגם אם נניח שהיתה לה הסמכות לכך, מדובר בפיטורים שנעשו בניגוד לדין, ללא שימוע. אם מיכל תדע על כך, היא לא תיתן לזה יד. אין לי ספק שהדבר האחרון שמיכל תרצה יהיה להסתבך עם לשכת עורכי הדין ועם רשויות החוק".

(צילום: shutterstock)

"וואו. אין לי מה לומר... מה את מציעה לי לעשות?".

"שירה, אין כל כך מה לעשות כרגע. אני מניחה שמיכל תשמע על העניין וכבר תנחה אותך לגבי ההמשך. אני רוצה שתהיי רגועה ותבטחי בהשם שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר. לא עשית שום דבר רע, ואין שום הצדקה לפיטורים שלך".    

"תודה, עורכת הדין לאה".

"את יכולה לקרוא לי לאה. אין צורך בגינוני כבוד". רות לא היתה מוותרת על התואר הנכבד שדבק לשמה, ואף היתה מסוגלת לפטר אותה אם היתה מעזה לקרוא לה בשמה הפרטי, חשבה. 

"מה קרה שם? למה היא התנהגה אלייך ככה?", התעניינה לאה.

"אני באמת לא יודעת. לא עשיתי שום דבר רע. להיפך – הצלחתי למצוא לה מסמכים של לקוח שאבדו לה, ובבוקר הנחתי לה אותם על השולחן. אחר כך נכנסתי אליה והודעתי לה שמנהל הבנק חיפש אותה מהבוקר ושהוא ממתין על הקו. היא ביקשה שאעביר אותו לשלוחה שלה, וכשהסתיימה שיחתם בישרתי לה שמצאתי את המסמכים. לפתע היא החלה לצרוח לעברי שאני מפוטרת וסילקה אותי מהמשרד".

"אני מבינה. בכל אופן, כדאי שתנוחי בינתיים, ובעזרת השם אדאג לעדכן אותך בהתפתחויות".

"לאה, אני מעריכה את זה מאוד. השיחה הזאת לא מובנת מאליה".

"בשמחה, יקרה".

גל נעים של חמימות שטף את לבה של שירה. התחושה שלמישהו אכפת ממנה נסכה בה תחושת רוגע מרוממת שסילקה את כל הספקות שרחשו בלבה קודם לכן. היא הרימה את עיניה לשמי התכלת שנשקפו מעל לגגות הבתים, והפריחה מילות תודה למלך הגדול שדאג לשלוח לה שליחה טובה כזאת ברגע המתאים. ואף על פי שעתידה היה נתון עדיין בסימן שאלה, היא לא היתה מודאגת עוד. לא בשר ודם הוא שיקבע את גורלה, בזאת היתה בטוחה.

* * *

"אני חייבת לשתף אותך. לראשונה בחיי שמרתי שבת", אמרה מיכל בהתרגשות לבת שיחתה. "בסעודת ליל שישי התארחתי אצל משפחה מדהימה שפגשתי בבית הכנסת. לא ידעתי שקיימים דברים כאלה! כל בני המשפחה ישבו יחד סביב שולחן ענק שהיה ערוך בכלים יוקרתיים, עם סלטים ומאכלים שאף פעם לא טעמתי. בדיוק התארחו אצלם הילדים שלהם, חלקם כבר נשואים. היו שם המון ילדים. ממש גדוד שלם! אולי שניים-עשר, יחד עם הנכדים. הם שרו שירים, והיתה אווירה מיוחדת שאני לא יכולה לתאר במילים".

"כמה מרגש לשמוע!", פלטה לאה את המילים הראשונות שהשתרבבו בלשונה.

"רציתי גם להודות לך שהפנית אותי לרב יואב. לולא ההדרכה שלו לא הייתי מסתדרת, ואין לי ספק שהייתי מפספסת את התענוג הזה. טוב, דיברתי יותר מדי. ספרי לי, איך במשרד?".

"האמת היא שלא רציתי להדאיג אותך עד עכשיו, אבל נראה לי שאין מנוס מההתערבות שלך. עורכת הדין רות וינר פיטרה היום את שירה המתמחה, סתם כך בלי סיבה ובלי הליך שימוע".

"מה?".

"בדיוק כך. עורכת הדין וינר הגיעה היום כעוסה מאוד וחסרת סבלנות. היא הסתגרה בחדרה במשך שעה לפחות, עד ששירה הודיעה לה שמנהל הבנק על הקו. כשהסתיימה שיחתם שירה עדכנה אותה שמצאה מסמכים אבודים של לקוח, ובתגובה רות החלה להשתולל וסילקה אותה מהמשרד".

"מנהל הבנק? מה הוא רצה?".

"אני לא בטוחה, אבל - ".

"לאה, מנהל הבנק יוצר קשר רק במקרים דחופים. אם את יודעת משהו על כך, אני מצפה שתעדכני אותי בכל פרט ופרט שידוע לך".

עליה להרוויח זמן. הרב אמנם פסק שמותר לה לדווח למנהלת המשרד על מעלליה של רות, ללא חשש ללשון הרע. אבל הנסיבות אז היו שונות. "עורכת הדין שטרן, אני חוששת שזה לא לטלפון", הודיעה נחרצות.

"אם כך, אנחנו צריכות להיפגש, מבחינתי הערב. אני יודעת שאת עסוקה עם הילדים, אבל נשמע שהעניין אינו סובל דיחוי. אם צריך אגיע עד אלייך".

לאה נדרכה. מה יקרה אם מיכל תיחשף למסמך המקופל שמוסתר בתיקה? היא מכניסה את עצמה לסכנה מיותרת. מה לה ולסודותיה האפלים של רות? אבל מאוחר מדי לסגת. במחשבה שנייה, כשהיא מגוללת לאחור את התנהגותה של רות ואת יחסה המכוער לשירה וליתר העובדות, לאה מבינה שמישהו כאן צריך לשים לה גבול. ורק מישהי אחת מוסמכת לעשות זאת.