"אנשים לא קולטים את גודל הנס", תושב מבוא מודיעים בתיאור מצמרר

"ראיתי את היישוב כולו עולה בלהבות, את הבתים נשרפים בזה אחר זה, את האש משתוללת, ולא יכולתי לעשות כלום". משה כהן, תושב מבוא מודיעים, נזכר במראות הקשים ומצטמרר מחדש. "זה היה נורא", הוא אומר, "אין מילים שיוכלו לתאר זאת".

כהן, אב לתשעה, מתגורר במבוא מודיעים זה למעלה מעשור. בשיחה להידברות הוא מספר על הרגעים בהם התחיל הכל: "זו הייתה שעת צהריים, נתתי לילדיי לאכול ארוחת צהריים במטבח. הבן שלי ישב על החלון הגדול ופתאום צעק: 'אבא, יש עשן, תראה, אש, שריפה!' מיהרתי לחלון והבטתי החוצה. האש נראתה עוד רחוקה, אבל בכל זאת התקשרתי לכיבוי האש ושאלתי אם הם יודעים שיש שריפה בצד הדרומי של היישוב. הם השיבו שכן, הם יודעים וזה תחת שליטה. השעה הייתה שתיים ושש דקות. בתפקידי אני יו"ר צח"י (צוות חירום וחוסן יישובי) ושאלתי אם צריכים להתפנות. הם אמרו שעדיין לא, אך בכל זאת העברתי קשר בין התושבים, והודעתי שיש להיות מוכנים לפינוי. במקביל יצרתי קשר עם קצין הביטחון והכנתי אותו לכך שייתכן ויהיה צורך בפינוי. באותם רגעים הסתכלתי מהחלון ואז, בבת אחת, ראיתי איך שהאש מתקרבת במהירות שיא, עוד רגע היא ביישוב שלנו. הבנתי שחייבים לפנות מכאן את כולם, ולמרות שרגע לפני כן שמעתי שהכל תחת שליטה, הודעתי לקצין הביטחון: 'אנחנו מפנים את כל התושבים!' יצאתי מהבית בריצה ויחד עם קצין הביטחון עברנו בית-בית ודאגנו שכולם יתפנו ויצאו החוצה. זו הייתה עבודה מטורפת ומהירה. בתוך רבע שעה כבר פינינו יישוב שלם, ובדיוק כשסיימנו את פינוי הבית האחרון נכנסו הלהבות לתוך היישוב".

נשמע שהיה לכם נס עצום.

"זה לא רק נשמע. זה היה נס לכל דבר. ראיתי זאת מקרוב ואי אפשר לתאר את גודל הנס במילים. ברור לי שאילו היינו מתעכבים עוד שבריר של שנייה, כבר היו עלולים להיות קורבנות. אני יכול גם לציין דבר שלא כולם יודעים – האש הייתה אמורה להתפשט באופן מהיר הרבה יותר, אבל בניסי-ניסים כיוון הרוח השתנה פתאום ונתן לנו עוד כמה דקות של חסד, כך יכולנו לפנות את כולם. הקב"ה ממש היה אתנו ושמר עלינו. ראיתי זאת בחוש".

"מהמקום הזה אפשר רק לצמוח"

כהן  מציין כי המשפחות נמלטו מן היישוב, מבלי שהן יודעות להיכן פניהן מועדות. "התפנינו לקניון מודיעין, ובינתיים הגיעו לשם מדריכים של תנועת הנוער מהעיר מודיעין, הפעילו את הילדים והיו איתם. הילדים מאוד נהנו. הם לא הבינו בדיוק מה קרה, כך שהיה להם נחמד".

באותם רגעים, עוד בשלב אי הוודאות, כאשר התושבים עדיין לא התוודעו להיקף נזקי השריפה, הם התחילו לגלות בפעם הראשונה את רוחב ליבו של עם ישראל. "זה שימח אותנו מאוד", משחזר כהן בהתרגשות, "אנשים שהיו בקניון הבינו שהם רואים כאן קבוצה של אנשים שפונו מבתיהם, והתחילו מיד לגשת ולעזור. הם התעניינו, קנו לילדים משחקים, הזמינו להם אוכל וארטיקים, פשוט פעלו מעל ומעבר".

בתוך כל זה התחילו להגיע דיווחים על השלכותיה של השריפה והנזק העצום ביישוב. "קצין הביטחון ואני קיבלנו ראשונים את הדיווחים והתחלנו להבין לראשונה שאין לנו לאן לחזור, כי היישוב ברובו נשרף, למעט בתים בודדים. הבנו גם שיש סכנה בשל עמודי חשמל שקרסו ולא נוכל לחזור לשם בימים הקרובים. התחלנו לספר על כך טיפין-טיפין לתושבים. בהמשך גם נדרשתי להיכנס ליישוב יחד עם קצין הביטחון כדי לחלץ חפצים שנשארו, כך שראיתי מקרוב את ההרס העצום. זה היה מחזה קורע לב, כל כך הרבה הרס וחורבן, הכל שחור משחור, הכל הרוס ומפוחם. כמובן שלא אמרתי לתושבים מילה. אני לא בעל מקצוע מנוסה שיודע איך לעמוד מול אנשים ולספר להם על כזה אובדן. כששאלו אותי מה שלום הבתים, העברתי את המסר שאין להיכן לחזור וצריכים לחפש מקום חילופי".

מה הכוונה 'מקום חילופי'? לאן התושבים הלכו?

"היו כאלו שנסעו לקרובי משפחה, אבל רובנו העדפנו להיות ביחד. המועצה האזורית ארגנה לנו אפשרות לשהות בכפר הנוער בית שמן, ושם העברנו את השבת".

זו בוודאי הייתה שבת קשה מאוד. עם אווירה כאובה ומדוכדכת...

"ממש לא", מתחלחל בן שיחי. "להיפך. הייתה לנו שבת של התרוממות הנפש, של חוויה נפלאה. יש משהו מאוד משחרר דווקא כאשר נמצאים ביחד. אני יכול לספר באופן אישי כי שבת קודם לכן לא הייתי בבית, נסעתי עם משפחתי לשבת התאחדות עם קרובי משפחה. לפני הנסיעה הייתי צריך לבקש משכנים שיציצו לבית וישמרו עליו, גם במהלך השבת כל הזמן חששתי וחשבתי מה קורה לבית שלי. אבל בשבת בבית שמן לא הייתי צריך לחשוש כלל. גם הבית שלי וגם עסק הפלאפל שבבעלותי שנמצא בכניסה ליישוב עלו בסערה השמימה, כולל כל חומרי הגלם שהיו בחנות הפלאפל והיוו חומר בערה מצוין. לא נשאר כלום. אז למה צריך לדאוג? במידה מסוימת יש אפילו תחושה כזו של נקיות. זה כמו התחושה של אחרי יום כיפור, אתה יודע שאתה יוצא נקי לגמרי ויכול להתחיל הכל מחדש".

ואיך הילדים שלך הגיבו?

"יש לי ברוך ה' תשעה ילדים שיהיו בריאים, והם נאלצים להתמודד עם מציאות לגמרי לא פשוטה. ברגעים הראשונים הם לא קלטו, אבל במהלך השבת הם התחילו פתאום להבין. כשהערתי את הבת שלי בבוקר היא אמרה לי: 'אוי, אבא, כל התמונות של החתונה שלכם נשרפו', אחרי כמה דקות היא הוסיפה: 'וגם כל המחברות שלי, והאוספים שלי'. ככה, בכל רגע היא נזכרה בדברים נוספים, חשובים ואהובים שעלו בלהבות. ההבנה חלחלה לאט-לאט".

מה אתה מסביר לילדים? איך אפשר לנחם אותם?

"אנחנו ברוך ה' אנשים מאמינים וחיים את האמונה. אני מסביר לילדים שלי על כך שהקב"ה הוא זה שנתן לנו את החפצים שהם כל כך אהבו ואת הרכוש שלנו, ועכשיו הוא זה שגם לקח, ואם רק נדע להתמודד עם הניסיון, הוא עוד ישוב וייתן כפל כפליים. אלו דיבורים שלא רק אני משמיע, אלא כל תושבי היישוב. אנחנו מחזקים אחד את השני ויש צמיחה גדולה, עם הבנה ברורה שמהמקום הזה אפשר רק לעלות. זו גם הסיבה שהיה חשוב לנו להיות יחד, כל התושבים, בשבת, בבחינת 'איש לאחיו יעזור ולאחיו יאמר חזק'".

עם ישראל במיטבו

עברו שלושה ימים מהשריפה. איפה אתם שוהים עכשיו?

"רובנו המוחלט נמצאים בבניין הישיבה ביד בנימין וזוכים לקבל יחס מפנק ביותר שכולל שלוש ארוחות ביום והרבה תמיכה של תושבים וגם של אנשים שמגיעים לחוץ ליישוב. מרגש לראות את ההירתמות של כל תושבי הסביבה כדי לעזור לנו. אנשים מגיעים ליישוב ומציעים לנו טיפולים של רפלקסולוגיה ודיקור סיני, מופעים לילדים, בייביסיטר ושמרטפות. הגיעה לכאן גם קבוצת אנשים שביקשו לברר למי אין מחשב ולמי נשרף המכשיר הנייד, ונתנו לכולם מכשירים חילופיים בחינם. גם מבחינה רפואית, מי שרק ציין שצריך תרופה כלשהי, קיבל אותה תוך דקות ספורות, הכל ברוחב לב מדהים. הקימו עבורנו מחסני מזון ענקיים וקיבלנו הרים של טיטולים שיספיקו לא רק לדור הזה, אלא גם לנכדים. רק לפני כמה דקות התקשר אליי תושב נס ציונה וסיפר שיש להם מחסן עמוס בחפצים שאנשים תרמו מהרגע שבו נודע להם על השריפה, והוא רוצה להעביר לנו אותם.

"התקשר אליי גם מישהו שאני לא מכיר וסיפר שבתו וחברתה חגגו בת מצווה והן רוצות לתת לנו את כל הכסף שקיבלו, כדי לעזור לנו. ניסיתי למחות ואמרתי שהכסף הוא שלהן, אבל הבנות לא ויתרו, ממש ירדו לי דמעות מהעיניים", מתרגש כהן. הוא גם מציין שיש לו כמה דודים קשישים שהתאגדו יחד והחליטו לאסוף ביניהם סכום כסף משמעותי כדי לתרום לו. "כמובן שאמרתי לדודים שאין צורך, אבל הם אמרו לי בכנות – 'הלוואי שיכולנו לתת לך יותר'. מכל כיוון אנשים מרעיפים עלינו, גם תרומות כספיות וגם רותמים את כישוריהם. יש גם הרבה כאלו שפשוט באים ותומכים. אין על עם ישראל שלנו, הוא נגלה במיטבו ובמלוא הדרו. רק לפני זמן קצר שמענו על השריפה בקליפורניה, אנשים נמלטו אז מבתיהם רק עם בגדיהם לעורם, ונשארו חסרי כל. אצלנו בעם ישראל הדברים הם שונים לגמרי. אנחנו אף פעם לא לבד".

אז מה עכשיו? מנסים לחזור לשגרה?

"תראו, זה לא קל וגם לא ממש מתאפשר. אצלי למשל העסק כולו נשרף ולא ברור איך ומתי אצליח להקים אותו מחדש. אבל אנחנו לא גומרים להודות על כך שהפח נשבר ואנחנו נמלטנו - כולנו יצאנו בחיים ואיש לא ניזוק. התעורר בשבת דיון מעניין לגבי הברכות שאנו צריכים לברך. מצד אחד עלינו לברך 'דיין האמת', שכן ראינו את ביתנו נשרף, אבל מצד שני אנחנו גם צריכים לברך 'הגומל', כי הקב"ה גמל אתנו חסד ומילט אותנו. בסופו של דבר ברכנו 'דיין האמת' וגם עשינו ברכת הגומל כללית, ובעזרת ה' אני בטוח שבקרוב ממש נזכה גם לברך ברכת הטוב והמיטיב".  

ליצירת קשר עם משפחת כהן: raayakohen@gmail.com