הטרק שהתחיל בארגנטינה נגמר בצ'ילה - עם תהילים ושמירת שבת

שמי אברהם גבאי. אני בא ממשפחה מסורתית. מסורתי, לדעתי, בא מלשון מסור - T, חותכים היכן שרוצים... חוגגים את החגים והולכים בהם לבית הכנסת, מפרידים בין בשר לחלב, לא מדליקים אש בשבת, צמים בכיפור. ובזה, בערך, מסתכם העניין...

לאחר שמונה שנות שירות בצבא, שברובו שירתי כקצין ביחידות קרביות, וארבע שנות לימודי מחשבים באוניברסיטה, מצאתי את עצמי בפרשת דרכים.

בתקופה בה שהיתי בצבא ואחר כך באוניברסיטה, החלה משפחתי להתחזק, ולאט ובהדרגה הם קיבלו עליהם עול תורה ומצוות מלא בשמחה ובחדווה. ההורים והאחים הלכו והתחרדו. הייתי קופץ לביקור אחת לחודשיים, שמח בשמחתם, מרוצה שטוב להם והם מאושרים, ומשתדל מאוד לכבדם. אבל הכל היה בתנאי ש"אתם אל תפריעו לי, ואני לא אפריע לכם".

בשלב זה, כאמור, מצאתי עצמי על פרשת דרכים. האפשרויות היו פתוחות בפניי: תואר שני, עבודה, הקמת משפחה. אבל הייתי עייף, עייף מאד, ואחרי שתיים עשרה שנה אינטנסיביות לא הייתי מסוגל לראות קדימה. היכן שאני מסתכל - ערפל. החלטתי לעצור את הרכבת ולרדת. הייתי מוכרח לצאת מתוך ההמולה וללכת למקום ששם אוכל לחשוב קצת.

כבר לא הייתי ילד, הייתי בן שלושים. תכננתי טיול ללא הגבלת זמן. לא טיול של משובת נעורים שלאחר הצבא, אלא טיול שייתן לי פלטפורמה טובה לחשוב על החיים ומשמעותם.

הזמן היה דצמבר 2003, חנוכה תשס"ד. לאחר כמה חודשים של הכנות, עיכובים והדרכה מפורטת (שהרי רוב חברי כבר ערכו את "הטיול"), מצויד בוויזות לכמעט כל מקום בעולם, שמתי פעמי לדרום אמריקה. המנטאליות התאימה, יותר טיולים פחות "בטן גב", מה גם ששם אמצע הקיץ כשבארץ שיא החורף...

חודש לפני הטיול חזרתי לבית הורי, שם ספגתי מעט מן האווירה. אמי ביקשה ממני: "אתה כבר ילד גדול ואני לא אומר לך מה לעשות, אבל אתה יוצא אל הלא נודע, אז לפחות תשמור שתי שבתות, כי ידוע שיותר מאשר שמרו ישראל על השבת, שמרה השבת עליהם. טוב?", "במה זה כרוך?", שאלתי. "אתה לא צריך לעשות שום דבר", אמרה. "אהה, עם זה אין לי בעיה...", עניתי לה.

אמי ליוותה אותי לשדה התעופה, ונתנה לי כמה דברים: נרות חנוכה, יין, סידור ועוד כהנה וכהנה. הסכמתי לקחת את הפריטים כדי לכבד אותה, ומתוך גישה של "לא יועיל לא יזיק". לפני שנפרדנו היא אמרה: "אני מבקשת ממך רק דבר אחד: היכן שלא תהיה, אל תשכח שאתה יהודי".

נחתי בבואנוס איירס בירת ארגנטינה, שם שהיתי כשבוע והתארגנתי להמשך הדרך. ימי חנוכה הגיעו, והדלקתי נרות. הישראלים שם קראו לי "הרב", כי ידעתי את הברכות עם הניגון בעל פה...

באמצע חנוכה החלטתי לעזוב את זרם הישראלים, ושמתי פעמי לבדי. לקחתי טיסה לדרום היבשת. הייתי הישראלי היחידי במטוס. נחתי בעירה הארגנטינאית אושואיה, המקום המיושב הדרומי ביותר בעולם! בקצה חבל "ארץ האש", המחולק בין ארגנטינה לצ'ילה. המקום כל כך מרוחק כך שהתושבים עצמם מכנים אותו "פין אל מונדו", כלומר "סוף העולם".

השעה תשע בלילה, ועדיין אור! בגלל היות המקום כל כך דרומי, השמש שוקעת בקיץ באחת עשרה בלילה ועולה בארבע בבוקר. הרוח הקרה הכתה בפני. הטמפרטורה המקסימלית הנמדדת שם בקיץ, היא שש עשרה מעלות! לרוב שורר שם ערפל וגשם ורוחות, הקיץ שם קשה הרבה יותר מהחורף בישראל. ובחורף... בחורף הכל קפוא, שלג. בסך הכל חמש שעות אור, חלק ניכר מהתושבים עוזבים את המקום, אין תיירות כמובן, והתנאים כמעט בלתי אפשריים למחייה.

העיירה אושואיה, המאוכלסת בכמה אלפי תושבים, שוכנת על חוף מפרץ של האוקיינוס האטלנטי. התושבים מתפרנסים בעיקר מתיירות ומדיג. העיירה ציורית, ומאחוריה נשקף נוף יפהפה של קצה שרשרת הרי האנדים האדירה. פסגות ההרים מושלגות, וקרחונים רבים ומרהיבים פזורים בין הפסגות. מרכז ההרים צחיח וסלעי, והאזור התחתון מיוער וצפוף, פורח מהמים הרבים הזורמים אליו מהשלג הנמס ומהקרחונים המפשירים לאיטם בקיץ.

נהג המונית לקח אותי לאכסניה שביררתי עליה מבעוד מועד. מפאת הספרדית הקלושה שלי, הוא נכנס במקומי לברר אם אני יכול להתאכסן שם. לאחר מספר דקות יצא עם בעלת האכסניה, והיא התחילה לתחקר אותי באנגלית רצוצה: "כמה אתם?" שאלה. "אני לבד", השבתי. "מצוין, בדיוק נשארה עוד מיטה אחת", אמרה בשמחה. היא שאלה מהיכן אני, והשבתי שמישראל. הסתבר שאישה זאת ואמה אוהבות את ישראל, ואף ביקרו בארץ.

השאלות נמשכו ואז לפתע מגיעה השאלה "תגיד, אתה אוכל כשר?". "למה את שואלת?", השבתי מופתע. "המחיר כולל גם ארוחת בוקר, ורציתי לדעת אם לקנות לך כשר או לא". מסתבר שאם רוצים, אז גם בסוף העולם אפשר למצוא אוכל כשר. בבואנוס איירס קיימת קהילה יהודית גדולה ואין בעיה למצוא מזון כשר, אך תהיתי מה אעשה במקומות הנידחים. עכשיו קיבלתי את התשובה.

אמנם בשר כשר וחלב כשר אין, אבל אפשר להסתדר לא רע...

שהיתי מספר ימים באכסניה, וגם שם הדלקתי נרות. חיפשתי מה לעשות בהמשך. משם אפשר להמשיך רק צפונה. התלבטתי האם להמשיך ברכב או שמא לנסוע משמורה לשמורה ולעשות "טרקים". חשבתי שאולי אנסה "טרק" קטן באזור, ואם אראה כי טוב אז אצטייד בהתאם ואטייל צפונה באופן הזה.

עמדתי מול לוח המודעות באכסניה, מסתכל על המפה הלוויינית של האזור ומנסה למצוא מסלול מתאים. לידי נעמד תייר אוסטרי בן גילי, העונה לשם מייקל. מסתבר שגם הוא רוצה לעשות "טרק" באזור. משיחה קצרה עמו גיליתי את השותף האידיאלי ל"טרק" הראשון שלי: ניסיון רב בכל מה שקשור לטיולים והתמצאות בשטח, ואף כל הציוד הדרוש...

החלטנו לצאת ל"טרק" פשוט של יומיים שלושה, מסלול על פי ספר דרך מסודר. מתחילים בוואדי דרום מערבית לעיירה, ממשיכים למעבר בין ההרים, ואחר כך יוצאים לוואדי שמגיע צפון מזרחית לעיירה, ומסיימים שם. כלומר מסלול פשוט בצורת האות ח' בהרים סביב העיירה. על פי ספר הדרך, אם נלך בניחותא, ה"טרק" יארך שלושה ימים, ואם נמהר - יומיים.

מזג האוויר עיכב אותנו מספר ימים, כשבמהלכם דברנו על המוצא שלנו ועל אמונתנו. הוא אמר לי שהוא נוצרי אבל לא מאמין: "את האמונה אני משאיר לך", אמר...

יצאנו ביום שישי בשעה ארבע אחר הצהרים, מצוידים היטב לארבעה ימים. מונית לקחה אותנו לפתחו של ואדי הכניסה שלנו, "קניון הכבשה" שמו. "אתה יודע שאני לא בכושר", אמרתי לו, "אז בבקשה נלך בקצב איטי. אין לנו לאן למהר". הוא הסכים.

נכנסנו בין העצים, עולים במעלה הוואדי. צעדנו בשביל צר, שלאורכו, במרחקים של מאתיים מטר לערך, ניצבו מקלות צהובים שמעידים שאנחנו בדרך הנכונה. עם ההתקדמות שמתי לב שמייקל לא למד את המפה, שאותה אף לא טרחנו לקחת, מפאת פשטותו של המסלול.

לאחר כארבע שעות של הליכה הגענו לקראת סופו של הוואדי, נקודת הלינה המתוכננת הראשונה. לאחר עוד כשעה כבר חצינו את המעבר בין ההרים, ולאחר שעה נוספת כבר הגענו לנקודת הלינה השנייה המתוכננת, כך שלמעשה סיימנו שני שליש מהמסלול תוך שש שעות. השעה הייתה עשר בלילה, הקמנו את האוהל ובישלנו ארוחת ערב. כבר היה ברור לנו, לאחר "קפיצת הדרך" שהייתה לנו, שה"טרק" יימשך יומיים ולא שלושה. לכן החלטנו שלמחרת בבוקר, ביום שבת, נוסיף חלק למסלול על פי ספר הדרך, ונלך ללגונה בין ההרים. זה כבר יוסיף נפח פעילות ליום השני, ואחר כך נחזור לוואדי היציאה ונסיים את המסלול.

למחרת, לאחר שקמנו והתארגנו, שמנו פעמינו ללגונה. ושוב, במקום ארבע שעות, כמו שכתוב בספר הדרך, הגענו ללגונה תוך ארבעים דקות. "ומה עכשיו?" שאלנו את עצמנו. הרמנו את מבטינו, ומאחורי הלגונה ראינו הר מרשים. "נקיף את ההר ונגיע לוואדי שמאחוריו, זה שמתחבר לוואדי היציאה שלנו, ומשם נצא ונסיים את המסלול", הציע מייקל. הסכמתי. זאת כבר נראית הליכה של כמה שעות שתמלא את היום השני. אמנם מחוץ למסלול המתוכנן, אבל כמה כבר מסובך להקיף הר?

התחלנו לטפס סביב ההר, טיפוס קשה ומפרך של כמה שעות. כשהגענו לחלקו האחורי, הסתבר שהר זה אינו אלא תחילתה של שרשרת הרים עצומה. לא היה פשוט לחזור, אז החלטנו לנסות למצוא מקום שבו אפשר לרדת לצד השני של השרשרת ולהשלים את ההקפה כמתוכנן. בינתיים, תוך כדי ההליכה, החלה סופת שלגים עם רוחות עזות. לקראת עשר בלילה מצאנו מקום לרדת בו, ומיהרנו למצוא את מקום הצמחייה הראשון, כדי שנוכל להקים את האוהל במקום מוגן.

מייקל היה סבור שהוא יודע היכן אנחנו נמצאים, ולמחרת נסיים להקיף את ההר ונצא לוואדי היציאה שלנו.

מכאן החלה מסכת הליכה שנמשכה ימים. בתחילה ניסינו להגיע לוואדי היציאה, אך מאחר שתנאי הדרך לא אפשרו זאת החלטנו לנסות לחזור דרך ואדי מקביל שיוביל אותנו לכביש.

לאחר מספר ימים, כשמהאוכל העשיר שלקחנו נשארו מעט פירורי לחם ותבלינים, הגענו לוואדי רחב ממדים. רוחבו נע בין שניים לשלושה קילומטרים, וסופו לא נראה לעין. קראתי לו "ואדי הישועה", כי ממנו קיוויתי להיוושע.

התחלנו ללכת לאורכו. הגיע יום שישי. מאחר שכבר עבר למעלה משבוע מאז יציאתנו לדרך, החלטנו לטפס גבוה ולעמוד בנקודה אחת, אולי כבר מחפשים אחרינו, שהרי הודענו שאנו יוצאים לשלושה ימים בלבד. טיפסנו במשך יום שלם כדי להגיע לאמצע גובה הרכס. בדרך למעלה מייקל זיהה פטריות ואוכמניות, ומאותו רגע ואילך הן היו מזוננו.

חנינו למעלה, באזור חשוף יחסית, כך שכשנדליק אש יוכלו לזהות אותנו. אספנו עצים, חיפשנו אוכמניות ונערכנו לחנייה למשך השבת הקרובה. אמרתי למייקל: "אתה יודע, במקום שממנו אני מגיע לא מדליקים אש בשבת, אז נאסוף את העצים ואם תרצה אתה תוכל להדליק את האש". הוא הסכים מיד. עד אותה שבת לא ממש הקפדתי על עניין האש, אבל לפתע הדבר הפך כל כך ברור ופשוט: לא מדליקים אש בשבת!

(צילום: shutterstock)

עד לאותו היום, כל שהייתי עסוק בו הוא כיצד אני שורד את הצעד הבא. ההליכה הקשה במזג אויר קשה, הבוץ, הערפל, הגשם, השיפוע הקשה של ההר, חציית נהרות מסוכנים, מעבר על פני מים קפואים, מייקל המקפץ כאיילה בעוד אני מנסה להשיגו - כל זה דרש ממני מאמץ מרבי, ולא הייתי מסוגל להפנות תשומת לב אפילו לנוף היפהפה. והנה כאן, לראשונה, יש שהות לחשוב, יש פנאי להסתכל מסביב, להתבונן ולנסות להבין...

מקטנות לימדו אותי בבית שני דברים. האחד, אין דבר שקורה "סתם". לכל דבר יש סיבה, ואם קרה משהו - עלינו להתבונן ולבדוק מה זה בא ללמדנו. השני, לא די שאין הדבר קורה "סתם", אלא הכל לטובה! אמנם אני עובר מסע מפרך, אך ודאי זה לטובה, מאחר שאינני מסוגל לראות את כל התמונה כולה. החלטתי שמאותו היום אתחיל את היום בתפילה. לא לקחתי איתי ל"טרק" את החפצים שאמי נתנה לי, משיקולי משקל פשוטים. גם ככה לסחוב חמש עשרה קילוגרם על הגב זה די והותר. אבל לקחתי איתי בכל זאת כיפה, וגם ספרון קטן של עשרה פרקי תהילים הידוע בשם "התיקון הכללי", אותו נתנה לי אמי באומרה, "תיקח, זה מועיל לשמירה". מאותו היום זה היה סידור התפילה שלי. הייתי קוראו מתחילתו עד סופו במשך ארבעים דקות, כולל "כל הזכויות שמורות" ו"לעילוי נשמת"... לאחר מכן הייתי מבקש בקשות, כפי שלימדו אותי שכדאי לעשות לאחר אמירת תהילים. ביקשתי את שכל אחד אחר היה מבקש במצבי: שאחזור בריא ושלם, שלא ידאגו לי, שאחזור מהר, שאבין מה ניתן ללמוד ממצב זה.

סמוך ליציאתי ל"טרק", נתבשרתי בטלפון מהארץ, שאחותי עומדת להתחתן בעוד כחודשיים. זאת הפעם הראשונה שנתקלתי במושג "שידוך". הוספתי לתפילות את נושא החתונה, וביקשתי להגיע בזמן לחתונה, ושלא אעיב על השמחה. כך הייתי מתפלל יום ביומו, עד שבסופו של דבר, כשמייקל היה מעיר אותי בבוקר, היה אומר: "קום, יש לך תפילה!", ורק לאחר שסיימתי היינו מקפלים את האוהל וממשיכים ללכת.

שהינו על ההר עד יום ראשון. מעבר לקול מטוס מעל העננים, לא היה סימן לנפש חיה. החלטנו לרדת למטה ולהמשיך ב"וואדי הישועה" שלנו לכיוון דרום מערב. מייקל וידא את הכיוון לפי שעון המחוגים שהיה לי ולפי מיקום השמש.

המשכנו ללכת בוואדי במשך כמעט שבוע, כאשר במהלכו נאלצנו ללכת, בניגוד לדעתי, מספר פעמים בגשם שוטף. מייקל טען שחייבים להתקדם. בסופו של דבר נאלצנו להסתתר מתחת לעצים, ולהחליף את הבגדים הרטובים כדי שלא נקפא מקור.

יום חמישי, כבר רואים את קצה הוואדי. "הוא מתעקל דרומה, לפי החישובים", אמר מייקל, "בדיוק כמו שצריך". חנינו בלילה על דופן הוואדי. לפני השינה חשבתי לעצמי שמיד כשאצא מכאן - אחזור לארץ. נסעתי לכאן כדי להבין שצריך לחזור. מספיק לברוח מהחיים, צריך לחיות אותם. אך מחשבה זאת גם הסבה לי צער קטן. כאלף קילומטר צפונית למקום שבו שהיתי, נמצא קרחון ענק ויפהפה בשם "פריטו מורנו", הקרוי בפי המטיילים "הקרחון המתנפץ". זהו קיר קרח בגובה שישים מטר שגולש לתוך אגם, וחלקים ממנו נופלים ומתנפצים לתוך המים ברעש גדול. הוא היה חלק מהמסלול המתוכנן, אך כנראה אצטרך לראותו רק בתמונות.

בבוקר התעוררנו למשמע קול רעש אדיר של ריסוק, כאילו בנייני התאומים מתרסקים לידנו. האדמה לא רעדה, נשמע רק קול חזק מאד. הוצאנו את הראש מהאוהל, והסתכלנו לעבר הדופן הנגדית של הוואדי. חלקים עצומים של הקרחונים פשוט ניתקו והתרסקו לאורך מאות מטרים במורד ההר. לאחר כמה שניות של בהייה במראה עוצר נשימה זה, כאשר הקול אינו מתואם עם המראה עקב גודלו העצום של הוואדי, פתאום הבנתי: "מה כל הצער שלך, שלא תראה קרחון מתנפץ? הנה קיבלת הרבה מעבר לזה. המשך להתקדם בדרכך ותפסיק להצטער".

החלטנו להתקדם מהר, כי כבר רואים את קצה הוואדי, ובוודאי הוא מתעקל לעיירה או לכביש. הסכמנו שנעלה לאזור הצחיח, כי ההתקדמות בצמחיה איטית מאד וקשה, אף שידענו שבגובה זה לא נמצא אוכל. התקדמנו כברת דרך ארוכה והגענו כמעט לקצה הוואדי. החלטנו שלמחרת נעלה לפסגות כך שנוכל לראות מלמעלה את האזור, וכך נדע לאן ללכת (במאמר מוסגר אציין, כי שמתי לב שבמשך כל אותו "טיול" ארוך, בימי שישי ושבת - באופן עקבי - מזג האוויר היה נוח ולא ירד גשם...). התמקמנו בין הסלעים כדי שנהיה מוגנים מהרוחות, והתארגנו לשינה.

למחרת המשכנו לטפס למעלה, טיפוס קשה ומייגע, כמעט אנכי. שמתי לב שוב, שכמו שבשישי-שבת מזג האוויר טוב, כך בימי ראשון מזג האוויר הוא הגרוע ביותר... מייקל קל רגלים, מטפס למעלה במהירות. וכך כמעט יום שלם של טיפוס מפרך, כשאני מנסה לשווא להשיגו, הוא מגיע לפסגה ועומד עם הידיים על המותניים ומסתכל קדימה. "בוודאי הוא מחפש את העיירה או את הכביש", חשבתי לעצמי. בשארית כוחותי, לאחר מספר דקות התייצבתי לידו, ולהפתעתנו, במקום עיירה ובמקום כביש - מפרץ מים ענקי מגיח מבין ההרים ומתחבר ל"וואדי הישועה" שלנו. הגענו לים מבלי לחצות כביש. כיצד זה ייתכן? אם עד לאותו רגע, למרות בטחונו של מייקל, חשדתי שהלכנו לאיבוד, עכשיו סוף סוף זה התברר לבטח...

בינתיים, לאחר עשרה ימים מיום עזיבתנו, בעלת האכסניה - שזכרה אותי מהנרות ומהאוכל הכשר – שמה לב שטרם חזרנו והחליטה לדווח למשטרה. המשטרה העבירה את המידע לשלטונות, הם דיווחו לשגרירות הישראלית, ומשם למשרד החוץ, שהודיע למשפחה על כך שבנם נעדר כבר עשרה ימים.

אמא: "מספר ימים לאחר שאברהם התחיל את המסלול, קיבלנו טלפון מהשגרירות, ובו הודיעו לנו כי אברהם נעלם. האופטימיים אמרו לנו 'תתפללו שלפחות נמצא את הגופה שלו', אבל אנחנו ידענו כי תפילה, תשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה, ועשינו הרבה משלושתם (ובתור נטורופתית שמנחה אחרים כיצד להתמודד עם משברים בחיים ולהקפיד בחשיבה חיובית - זה היה הזמן ליישם זאת בעצמי)".

מאותו רגע שבו נודע למשפחה דבר העדרי, הם "הפכו עולמות", תרתי משמע, כדי להחזירני בריא ושלם הביתה. תלמודי תורה קראו תהילים לישועתי, אברכים למדו מסכתות, נערכו תפילות בכותל ובקברי צדיקים, נתלו שלטים בכוללים ובישיבות כדי שיתפללו למעני, ביקשו ברכות מגדולי הדור, שרובם ככולם התעקשו על כך שאחזור בחיים, ושאין צורך בהשתדלות מוגזמת עבורי (משלחת חיפוש שעלותה עשרות אלפי דולרים). החברים מהילדות ומהאוניברסיטה התכנסו אצל בית הורי ופתחו חמ"ל, ועשו כמיטב יכולתם כדי לגייס תרומות ולהוציא משלחת חיפוש כדי לאתר אותי. הם פנו לאמצעי התקשורת, לחברי כנסת ולשרים בממשלה, והגיעו עד נשיא ארגנטינה, על מנת להרחיב את החיפושים ולהביא למציאתי.

לאחר שבועיים של מאמצים קדחתניים, המשלחת יצאה.

החלטנו להישאר בפסגה, כך יהיה קל יותר לאתר אותנו. מזג האוויר היה קשה מאוד.

למחרת בבוקר התעוררתי לקול צעקות רמות. ראיתי את מייקל עוזב את האוהל במהירות. עד שהבנתי את שהתרחש הוא כבר חזר, רוטן וזועף. מסתבר שעבר מסוק והוא שמע אותו, רץ החוצה, אך לא לקח עמו שום דבר זוהר לנופף בו. הוא עצמו היה לבוש אפור, כך שהמסוק, שעבר במרחק כמה מאות מטרים בלבד ממנו, לא זיהה אותו בערפל הכבד ששרר. במשך יומיים לא סר כעסו על כך שלא יצאתי לעזור לו, ועל שלא לקח שום דבר בולט לנופף עמו. "אתה צודק", אמרתי לו, אך לי עצמי היו ברורים שני דברים. האחד, אם לאחר כמעט שלושה שבועות שאין סימן מנפש חיה עובר באזור מסוק, משמע שבני אדם מגיעים לכאן. והשני, שאם היה מגיע הזמן שלנו לצאת מכאן, אז המסוק ודאי היה רואה אותנו!

הספר ''60 גיבורים''

נשארנו על הפסגה במשך שלושה ימים. מובן שאם באזור הצחיח אין אוכל, בפסגה לא כל שכן, כך שלמעשה היינו חמישה ימים ללא אוכל כלל. עדיין נשארו לנו בתיק תבלינים, וכך לקחנו על כף היד מעט מלח, פלפל ואורגנו ושמנו על הלשון, תוך כדי שאנו מדמיינים את הפיצה שאנו אוכלים. התעקשתי שלאחר ארוחה טובה עלינו לאכול קינוח, אז טעמתי על קצה הלשון את הדבר המתוק היחידי שהיה לנו, משחת שיניים...

המסוק לא חלף שוב. הבנו שבתנאים אלה לא נוכל לשרוד זמן רב. מלמעלה זיהינו רצועת חוף שנכנסת לתוך הים. החלטנו לרדת למטה, לכיוון החוף. לאחר כמעט יום של ירידה, הגענו לאמצע ההר. שם הייתה צמחיה, ומצאנו שוב את הפטריות והאוכמניות המוכרות. שהינו שם כמה ימים.

שוב הגיע יום שישי, הרביעי במספר. מייקל החליט לחפש ענף טוב שישמש לו ככידון. "תישאר בבקשה ותשמור על האש", אמר. "אין בעיה, רק תחזור עד שמונה, כי אז אני עוזב לאוהל – שבת!", השבתי. "ומה עם האש?", שאל. "כאשר יגיע הזמן שלנו לצאת, אז ימצאו אותנו גם בלי אש. ואם תרצה - אתה יכול לשמור על האש כאוות נפשך במשך השבת. אני חוזר לאוהל", עניתי. החלטתי להכניס את השבת על פי "מנהג המדינה", לפי השעה של בואנוס איירס.

בעודי יושב ליד המדורה, השמים היו בהירים וראיתי את השמש שוקעת. לפתע חשבתי, הרי השמש שוקעת במערב בכל מקום בעולם, ואם עומדים כשהשמש לצד שמאל, אזי הפנים לכיוון צפון. ואם כך, תהיתי, איך ייתכן שהמפרץ נמצא מולי? הרי הוא אמור להיות בדרום, והרי "ואדי הישועה" שלנו מתעקל דרומה למפרץ! די מהר הבנתי שכל שיטת חישוב הכיוונים של מייקל בטעות יסודה, וצעדנו במשך כל העת צפונה במקום דרומה. עובדה זו יכולה להסביר את העובדה שהגענו לים מבלי לחצות כל כביש, שהרי הכביש שמגיע לעיירה עובר לאורך כל רצועת החוף.

מייקל חזר בדיוק בשמונה. "הלכנו צפונה במקום דרומה", אמרתי לו. "שאני לא אדע היכן צפון והיכן דרום?", הגיב בכעס. "אני לא יודע מה אתה יודע, אבל השמש שוקעת בכל מקום בעולם במערב, נכון?", וכך עברתי איתו את כל התהליך, ושמתי לב שהוא מעכל את המידע. ואז הוא מסתכל אלי ואומר: "אה, אז טעיתי!". כמדומני, כל אחד אחר במצבי היה לוקח את בול העץ הקרוב לרגליו וחובט בו נמרצות. והרי בגינו הלכנו שלושה שבועות לכיוון הלא נכון!

אבל, כמו שאני זוכר היטב את תגובתו, כך אני זוכר את תגובתי. התמלאתי שלווה גמורה, לא כעסתי כלל ולא עניתי לו. יותר לא דיברנו בנושא. הגעתי להכרה שכל התפקיד של שותפי למסע היה להוביל אותנו הרחק הרחק, למקום שממנו אין מוצא נראה לעין, והוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר!

כאשר נפגשתי עם ראש משלחת החיפוש שנשלחה מהארץ לחפשנו, הוא הסביר לי שכאשר הם מחפשים מישהו, הדבר הראשון שהם עושים הוא ליצור פרופיל אישיות של האדם, על מנת שיהיה אפשר לצפות את התנהגותו והחלטותיו, וכך להתחקות אחר עקבותיו. "אתה לא אחד שהולך והולך והולך לשום מקום, אתה עוצר וחושב", אמר. "לא צפינו שבאותם ימים אתה תהיה מובל ותבטל את שיקול דעתך...".

ביום ראשון ירדנו, שוב כמעט במשך יום שלם, למפרץ שמתחתנו, והתמקמנו על חצי האי, רצועת חוף קטנה שבלטה לתוך המים והייתה מוגבהת כעשרים מטר מעל החוף. שם כבר מצאנו, יחסית, שפע של מזון. מצאנו סוגים רבים של אוכמניות וכן מגוון רב של פטריות, ואפילו אצות שנסחפו לחוף, כך שכבר אפשר היה לבשל מרק. מיקמנו את האוהל במקום מוגן מצד אחד אך בולט מצד שני, כך שאם יעבור מסוק הוא יוכל לזהות את האוהל בקלות.

לאחר שלושה ימים על חצי האי הגיע יום רביעי. ירד גשם חזק. היינו באוהל. מייקל רצה לצאת החוצה לאסוף מזון ולבשל, ואני לא הייתי מוכן בשום אופן. "הניסיון מוכיח שחוץ מלקפוא מקור אנחנו לא מצליחים לעשות דבר בגשם הזה", אמרתי לו. לפתע השתנו פניו, והוא החל לצעוק כשאגרופיו קמוצים: "אתה לא אכפת לך מכלום, אתה לא רוצה לצאת מכאן, אני עושה הכל ואתה לא עושה כלום!"... ובכעס רב עזב את האוהל. נותרתי המום, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מה זאת אומרת "אני עושה הכל ואתה לא עושה כלום?", הלא אין לילה שאני לא נכנס לשק השינה באפיסת כוחות, לאחר שכל היום אנו מחפשים את דרכנו ביחד! אך מיד הבנתי שהוא בעצם לא מדבר אלי. היום אני יודע לאפיין מצבים כגון זה בעזרת פסוק: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה". תפסיק לסמוך עליו ועל שיקול דעתו. ניחנת במספיק כלים ויכולות, המשך בדרכך לפי הבנתך ואמונתך, כמו שכבר אמר לי מייקל כשנפגשנו: "את האמונה אני משאיר לך".

כאשר חזר לאוהל, רטוב, שאלתי אותו אם הצליח להדליק אש ולבשל. הוא ענה שלא. אמרתי לו: "אל תדאג, אני מבין מה אתה רוצה ממני, תראה שמעכשיו הדברים ישתנו".

אמא: "עברו ימים ומגיעות ידיעות מארגנטינה שמפסיקים לחפש את אברהם, שכדאי שנשכח ממנו. וכך התחילו להגיע טלפונים של ניחומים מחברים. דיברתי עם הקב"ה: 'ה' הטוב, האם אתה שלחת לי את הטלפונים האלה? האם זה אתה שמכין אותי לגרוע מכל או שזה עוד ניסיון שלך? אני ממשיכה להאמין שהבן שלי חי בזכות שהוא קיבל על עצמו לא לכתוב בשבת ובזכות אחותו שקדשה שם שמיים ועומדת להינשא ולא ייתכן שהשמחה שלה תיפגם. הערב אני עושה לך מסיבת הודיה'. החלטנו לשכור משלחת חיפוש פרטית".

ואכן הדברים השתנו, הפכתי ממובל למוביל. לא הסכמתי שנלך לישון לפני שיהיה לנו סדר יום מדוקדק למחרת, בין אם יורד גשם ובין אם לאו. בנינו מטבחון בין העצים. סידרנו דרך גישה נוחה אל החוף שמתחתנו. החלטנו לחלק את היום לשני חלקים: האחד, פעולות שקשורות להישרדות: הבאת מזון, בישולו, צבירת עצים וכדומה. השני, פעולות למען ההיחלצות: הקמת מדורות ענקיות, הצבת דגלים ועוד. היינו מחושבים עד כדי כך שלא נגענו בשיחי האוכמניות הקרובים לאוהל, כדי שאם יהיה מזג אוויר קשה - לא נצטרך ללכת רחוק למצוא מזון.

הגיע יום שישי, החמישי במספר. מזג האוויר היה טוב. מייקל רצה שאלווה אותו בדרכו להביא מי שתייה. השעה הייתה לאחר שמונה בערב, וכבר הכנסתי את השבת. הרגשתי הייתה נפלאה. שרתי בקולי קולות "אשת חיל" ו"שלום עליכם", מה שזכרתי משולחן השבת אצל ההורים. תרגמתי לו לאנגלית כדי שיבין מה אני שר. כאילו אנו לא אבודים כבר חודש, בתת משקל, במקום ללא מוצא, בתנאי מזג אוויר קשים. לא, עכשיו שבת! התמלאתי שמחה. כשחזרנו לאוהל, עמדנו על הצוק מתבוננים לכוון החוף.

"תשמע", אמרתי לו, "יש לי רעיון. אנחנו נבנה על אזור השיחים בחוף שלט גדול של S.O.S. באמצעות הגזעים שנסחפו לחוף". אס. או. אס. אלו ראשי תיבות של "הצילו את נשמותינו". שייראו את זה טוב מהשמיים...

למחרת בבוקר, בשבת, קמתי עוד יותר מוקדם מביום חול. היה ברור לי שאת השלט הזה אפשר לעשות גם בשבת, כי זהו שלט להצלתנו. חצינו בשפל את הנהר, שעד לאותו בוקר לא העזנו לחצות, והגענו למקום המתוכנן. התחלנו לסחוב גזעים מהחוף לאזור השיחים, גזעים אשר חלקם העליון הלבין מהמלח והרוחות. הייתה לי תכנית ברורה כיצד יש לבנות שלט גדול ממדים, כך שהכתב יהיה ברור. התחלתי למקם את הגזעים והוא איתי. שאלתי אותו: "מה אתה עושה?", "אני בונה איתך את השלט", ענה לי. אמרתי לו: "לא, אני יודע בדיוק כיצד יש לבנות את השלט, אתה רק תביא לי גזעים מהחוף". וכך עשה במשך שתים עשרה השעות הבאות...

בנינו שלט, שהמסגרת שלו ארבעים על שישים מטר, כמעט כגודל מגרש כדורגל. כל אות בגודל של שתים עשרה על עשרים מטר לערך. בנינו גם חץ ענק מתחת לאותיות שמצביע על חצי האי, כך שאם יעבר מסוק הוא יזהה את האוהל שלנו. חזרנו לאוהל לפנות ערב, עייפים ורצוצים. עמדנו על דופן חצי האי והסתכלנו על השלט. לא היינו מרוצים. "לא יראו את זה מספיק טוב מלמעלה, יש לעבות את השלט", אמרנו אחד לשני.

אמא: "יום ראשון אחה"צ. קיבלתי טלפון מראש המשלחת, הוא אמר שהוא רוצה לדווח לי מה הם עשו מאז שהם הגיעו לארגנטינה, והסביר שיתכן שהם טיפסו על קרחון והם תקועים שם. 'תשמע', השבתי לו, 'הבן שלי חי! אל תחפש אותו בקרחונים, תחפש אותו במקום שיש עצים ומים, במקום שאפשר לשרוד'. הוא השיב לי: 'אבל תראי, גב' גבאי, אני חייב להגיד לך שאף-אחד לא נותן סיכוי שאפשר לשרוד שם יותר מעשרה ימים'. שאלתי: 'האם אחד מאלה קוראים לו אלוקים?'.

'לא' הוא אמר.

השבתי לו: 'אם הקב"ה רוצה, הילד שלי יחיה גם שנה. הבן שלי חי. היום שלושים יום להעלמות שלו, תחפש שני בחורים עם זקן". והוא השיב: "גב' גבאי, תתפללי שנביא לך משהו". אמרתי לו: "אנחנו שלחנו אותך, תחשוב חיובי'.

למחרת הלכנו לרב וואזנר זצוק"ל, שעודד אותנו לעשות אירוסין לבתנו הכלה".

למחרת, ביום ראשון, פשוט נחנו. אכלנו וישנו מרבית היום, היינו מותשים. לא פשוט לסחוב גזעים כל היום, בייחוד במשקל שבו היינו (כששקלו אותי כשחזרתי לארץ מסתבר שאיבדתי רבע ממשקלי)! ביום שני שוב קמנו מוקדם וחצינו בשפל את הנהר. הגענו לשלט. ושוב שתים עשרה שעות של סחיבת גזעים מהחוף, הפעם ביחד. מיקמנו שכבה שנייה ושלישית לשלט. חזרנו לאוהל עייפים אך הפעם מרוצים.

ביום שלישי בבוקר אני קורא את "התיקון הכללי" כהרגלי בקודש. אני זוכר שבאותו היום, במקום לבקש את הבקשות הרגילות: שאצא מהר בריא ושלם, שאבין מה רוצים ממני, שאגיע בזמן לחתונה של אחותי וכדומה, אמרתי: "זהו, די, הבנתי, אני רוצה לצאת מכאן היום!".

אמנם כל יום רציתי לצאת, אך עתה היה לי ברור שנשלם הפרק הזה. סיימתי את אמירת "התיקון הכללי", הכנסתי אותו ואת הכיפה לתיק, והערתי את מייקל לארוחת הבוקר המסודרת שלנו – אוכמניות בשק השינה. התחלנו במלאכת האכילה. תוך כדי כך אני אומר לו: "תשמע, אני שומע מסוק". אחרי המסוק שהחמצנו, כבר היינו מתורגלים. כל אחד ידע מה הוא לוקח אתו לנופף, מהו סדר היציאה ולאן רצים. תוך מספר שניות כבר לא היינו באוהל, רצנו מהר למקום המתוכנן, מנופפים וקופצים ומסתכלים לכיוון מקור הרעש. לאט לאט ראינו נקודה שחורה קטנה מתקרבת לכיווננו מתוך המפרץ. אנו רואים את המסוק מתקרב, ואני רואה שהטייס יוצר קשר עין אתנו ומסתכל לכיווננו. אבל משום מה המסוק עובר אותנו ומתרחק לכיוון "ואדי הישועה" שלנו!

במציאות עברו אולי מספר שניות, אך לנו זה היה נראה נצח. ליווינו את המסוק במבט כשהוא מתרחק, לא מבינים... ולפתע, בלי שום סיבה נראית לעין, עשה תפנית של מאה ושמונים מעלות, חזר אלינו ונחת על החוף מתחתנו!

אי אפשר לתאר את גודל השמחה שפשטה בנו באותו רגע. אף על פי שמייקל היה גבוה ממני בראש וחצי קפצתי גבוה יותר ממנו, תוך כדי צעקות וקריאות שמחה. המסוק חיכה לנו למעלה מעשר דקות, עד שקיפלנו וארזנו הכל. לקחנו אתנו אפילו את שקית הזבל שסחבנו במשך חודש! אני הגעתי ראשון אל הטייסים, התחבקנו ושמחנו. ואז התחילו השאלות: "מי אתם?", "חיפשתם אותנו?", "איפה אנחנו?", "למה המשכתם?", "למה חזרתם?"...

"מה זאת אומרת איפה אנחנו? אנחנו בצ'ילה!", ענו לנו. "מה צ'ילה? אבל יצאנו מארגנטינה!", השתוממנו. מסתבר שהחלפת הכיוונים גרמה לנו לחצות את הגבול ללא ידיעתנו, וחצינו את היבשת לצד השני! מי שחיפש אותנו חיפש רק בארגנטינה, שהרי שמנו לא הופיע במסופים הצ’יליאנים בעמדות הגבול... המסוק הזה כלל לא חיפש אותנו.

"אם כך, מה אתם עושים כאן?", שאלנו. ואז הם הסבירו לנו, ומייקל תרגם לי מספרדית: הם מסוק חילוץ של חברת נפט, ובאותו יום שכר אותם תייר יפני, באופן פרטי, להביא לו צוות צילום (כנראה מבסיס צבאי רחוק שהמסלול אליו עובר מהמפרץ) לסרט שהוא עושה על קיאקים. תייר יפני... סוף העולם... צוות צילום... קיאקים... כלום לא מסתדר, והכל מסתדר! שלושה אנשי צוות, שני מקומות פנויים, ואפילו מקום פנוי לתיקים שלנו בתא המטען!

"אז אם ככה, מדוע חזרתם?", שאלנו. צוות המסוק הסביר לנו שבתחילה הם חשבו שאנחנו תיירים שהגיעו בספינה ומנופפים להם לשלום, והמשיכו קדימה. אך לאחר שראו את שלט ה-S.O.S. שלנו, הבינו שאנו בצרה, דיווחו בקשר וחזרו לקחת אותנו. שאלנו אותם: "איך קוראים למקום הזה?", הם ענו: "למפרץ אין שם, אך לוואדי שממנו הגעתם קוראים 'פסאו דל מוארטו'". "פסאו דל מוארטו" משמעו "מעבר המתים".

לכל יהודי ראוי שיהיה פסוק שמתחיל באות הראשונה של שמו ומסתיים באות האחרונה של שמו, או ששמו מופיע בשלמותו בפסוק, ואותו צריך להזכיר בסוף התפילה. הפסוק שלי הוא "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני", שמי מופיע גם במלואו בפסוק. מעבר המתים זהו ואדי המתים. ואדי הוא גיא. זהו גיא הצלמוות שבו עברתי ולא אירא רע, וממנו נושעתי!

למעשה לא עברה יותר מחצי שעה מהרגע שביקשתי "אני רוצה היום", עד לרגע שבו הייתי ישוב במסוק, כולל אותן עשר דקות שהמסוק חיכה לנו! ישועת ה' כהרף עין...

אמא: "ביום שלישי קמתי שמחה ונרגשת מאוד והייתה לי תפילה מיוחדת מאוד. בקשתי מהקב"ה שיעשה מצוות השבת אבדה ויחזיר את בני הביתה.

"אחה"צ, בעודי מלמדת בשיעור, הגיע טלפון ובקשו לדבר איתי 'שלום גב' גבאי, מדבר השגריר לבנה מבואנוס איירס. מצאו אותם! הם חיים בריאים ושלמים!' ואז צעקתי בכל כוחי את הפסוק שדמיינתי כל הזמן שאותו אגיד כשאשמע שמצאו את גיא (אני חושבת שבכל יהוד שמעו אותי) 'שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד!'"

המסוק לקח אותנו לנקודה המיושבת הקרובה ביותר, במרחק של ארבעים וחמש דקות טיסה, תחנת משטרת גבולות צ'יליאנית. השוטרים שם מתחלפים פעם בשש שנים, וניתן להגיע לשם רק על ידי הפלגה של יומיים בספינה מהעיר הקרובה! משם, לאחר שסיים את משימתו, לקח אותנו צוות המסוק לעיר הקרובה. שם פגשנו את מומחה החילוץ של חברת הנפט, שאמר לנו שלא ידוע על אדם בעידן המודרני ששרד בתנאים האלה יותר משבועיים!

שם, לראשונה דברתי עם המשפחה בארץ. בבית הורי השעה הייתה שתיים בלילה, וכאשר הבינו שאני מדבר אתם - יכולתי לשמוע כשלושים קולות צוהלים ושמחים בו זמנית, כשכל קול אני מזהה בנפרד...

הופענו בכותרות הראשיות בעיתונים ובטלוויזיה בצ'ילה, הזמינו לנו משלחת מיוחדת כדי לחתום על אישור שהייתנו, שהרי לא נכנסנו לארץ בצורה מסודרת... הכותרות בארץ היו: "נס בארץ האש". לאחר שהמשלחת הצטרפה אלינו, חזרנו לארץ, כשבדרך נערכה לנו קבלת פנים אצל שגריר ישראל בארגנטינה. נחתנו ביום ראשון, חמישה ימים לאחר שחולצנו, כאשר בשדה התעופה מחכים משפחה, חברים, מצלמות וכתבים...

במסיבת ההודיה שערכה המשפחה נכחו כמה מאות אנשים. השמחה הייתה מרקיעת שחקים. שבוע לאחר מכן התקיימה החתונה של אחותי, שעד למציאתי קיומה הוטל בספק, ועתה הוסרו כל העיכובים והשמחה פרצה את כל הגבולות...

ובאשר אלי, מציאותה של ההשגחה המדוקדקת כבר הייתה לי ברורה. מכאן נותר לי רק לברר מה נדרש ממני. הדרך ל"נתיבות עולם" הייתה קצרה. כעת אני אברך מן המניין, נשוי, אב לשלושה ילדים, שמח להשתייך לקהילת "נתיבות עולם" המעטירה.

לסיום אצטט את שהייתי קורא מידי יום ביומו, פסוק מהנביא שהיה מודפס על גב "התיקון הכללי", אשר בעיניי מסמלים את כל המסע המיוחד שאותו זכיתי לעבור: "כי תעבור במים – אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך: כי תלך במו אש לא תיכווה, ולהבה לא תבער בך"... עמדנו איתנים מול כל שטפי הנהרות הקפואים, ולהבת "ארץ האש" לא יכלה לנו, כי זכינו ל"איתך אני!"

תם ולא נשלם...

מתוך הספר "60 גיבורים – האומץ והכח לשנות", המציג את סיפוריהם של 60 אנשים שעשו תשובה. לרכישה לחצו כאן.