שאלתי את עצמי: "לדרוזי הזה יש אלוקים, ומה איתך?" סיפורו של עופר הלוי

נולדתי בשנת 1968. שנות ילדותי עברו עלי בקיבוץ עין חרוד. כאשר הגעתי לגיל צבא, התקבלתי לתיאטרון צה"ל אך החלטתי לשרת בקרבי. את שירותי הצבאי עשיתי ביחידה מיוחדת של חיל השריון. בין השאר נלחמתי בזירת הקרב הלבנונית. שם החלו להתעורר אצלי לראשונה השאלות, אותן שאלות שמציקות לרבים בעולם החילוני. היה זה בעת היתקלות עם מחבלים במסגרת הסתערות על מארב מחבלים. שעת השי"ן נקבעה ל-12. חצי שעה קודם לכן החלו המחבלים להמטיר עלינו אש תופת. אני, פחדן בטבעי, התחבאתי מאחורי הטנק, ראיתי חייל דרוזי שהסתער אל מול האש. לאחר שוך הקרב שאלתי אותו: "תגיד, אתה לא מפחד? מה, אתה משוגע?". ואז הוא ענה לי את התשובה שהעירה אותי לראשונה: "אני יש לי אללה, יש לי אלוקים. מה שכתוב - כתוב. הכל מכתוב". זו הייתה הפעם הראשונה שמשהו העיר אותי. לכל אדם יש את הקריאות הללו מה', וכאן שמתי לב לראשונה שה' קרא לי. שאלתי את עצמי: "עופר, מה קורה אתך? איפה האלוקים שלך? לדרוזי הזה יש אלוקים, הוא רץ לתוך האש ולא מפחד, ומה איתך?".

לקראת סיום השירות שוב שמעתי את הקול הקורא אלי, הפעם בעוצמה חזקה בהרבה. היה זה בעת מסדר נשק כאשר ניגש אלי אחד החיילים ונטל את נשקו, כשהוא מכוון, כמעשה קונדס, את הקנה לרקתי. הוא אמר לי "אל תזוז, פוצ'י", ולחץ על ההדק. נשמעה נקירה, אבל לא ייחסתי לה משמעות. תוך כדי המשך ניקוי הנשק התחלתי לצעוק: "היה כדור בקנה, היה כדור בקנה". מסתבר שהיה כדור עקר בקנה. הפיקה התפוצצה, אבל הקליע לא נורה. שוב הרגשתי משהו. גיליתי שהחיים חשובים לי ואני לא רוצה לאבד אותם, והתחלתי לשאול את עצמי למה אני חי בכלל.

וכאילו לא די בכך, הייתה גם קריאה שלישית. הפעם היה זה דודי. בעת בילוי משפחתי בים החל דודי לטבוע, ולמרות שלא ידעתי לשחות רצתי למשות אותו. כשמישהו טובע ואתה מנסה להציף אותו, הוא אוחז בך חזק ומושך אותך אליו, למטה. הדוד איכשהו יצא מהמים, אבל אני, שלא ידעתי לשחות, התחלתי לבלוע מים ולטבוע. ברגע האחרון הוציאו אותי מהמים, וכמות המים שהוצאה מגופי הייתה עצומה. שוב התחלתי לשאול את עצמי "למה? מה אני עושה כאן? הייתי מזמן צריך למות". השאלות הללו ניקרו במוחי, אך לא הבשילו לקראת מעשה.

הספר ''60 גיבורים''

סיימתי את הצבא והלכתי ללמוד משחק אצל גרי בילו, בבית הספר למשחק "בית צבי", במשך שלוש שנים, בעוד ששאר חברי נדדו מזרחה. תקוותי הייתה שהבמה תמלא את הבור הריק, החלק הלא מסופק בחיי. אחרי שסיימתי את הלימודים ב"בית צבי" כתבתי, ביימתי והצגתי הצגת יחיד "כאן מעבר לכביש", אשר זכתה לציון לשבח ולביקורת אוהדת בכל כלי התקשורת והוצגה ב"תיאטרונטו", שם זכתה במקום הראשון.

יעקב אגמון, מי שניהל את "הבימה" באותה עת, הזמין אותי, השחקן הצעיר, לבוא ולהציג את הצגת היחיד שלי על במת התיאטרון הנחשב ביותר בארץ. שלוש פעמים עלתה ההצגה "כאן מעבר לכביש" על במת התיאטרון הלאומי. בפעם השלישית חוויתי "בלק אאוט", הטקסטים ברחו לי מהראש ועמדתי מול הקהל כשאני נטול מילים. תוך כדי המבוכה והניסיון לאלתר, הבנתי שאת האושר לא מוצאים על בימת התיאטרון. יש לנו טעות יסודית בהתנהלות. אנחנו תמיד "מחליפים". אנחנו חושבים בטעות שאם רק נחליף את המקצוע שלנו, נהיה מאושרים. אם רק נחליף את מקום המגורים, את האישה, את החברים, את המכונית, נהיה מאושרים. הגבר רוצה להחליף את האישה, האישה רוצה להחליף את הבעל. אבל לא מבינים שהבעיה שלנו היא בפנים. האושר לא נמצא בחוץ. הודעתי לאגמון שאני מוותר על הכבוד, והסתגרתי בביתי, שם החל לנבוט התהליך שבסיומו הפכתי ליהודי שומר תורה ומצוות.

בדיוק באותה תקופה נפטרה סבתי, ומול קברה התחלתי להבין שזהו המקום שאליו כולם הולכים. לא משנה מה הן התוכניות שלך, בסופו של דבר כולם מגיעים לאותו מקום. אני רואה איך טומנים ומכסים אותה בחול ואני אומר לעצמי, גם תורך יגיע.

חיפשתי את התכלית, את האמת, לאן אני רץ? המחשבות לא נתנו לי מנוח, והחלטתי לחפש תשובות. מיד חשבתי ללכת לסמינר. הבטחתי לאשתי ירח דבש, ולקחתי אותה לירח עוקץ - סמינר של "ערכים". מיד כשהיא שמעה על הרעיון, אמרה לי: "מה קרה לך פתאום?". "אני רק רוצה להשקיט לעצמי את המצפון שאין בזה ממש", עניתי לה. והיא בנחרצות: "אני לא משלמת על זה לירה!". תוך כדי ויכוח דופקים בדלת. בדלת עומד דוס ככה למהדרין, עם כובע וזקן, מחפש את האח שלי שחזר בתשובה לפני מספר שנים. "הוא לא נמצא", אני אומר לו, "אני יכול לעזור לך?". "כן", הוא אומר לי "אני חזרתי בתשובה בסמינר, ואני מחפש זוג שרוצה ללכת לסמינר של 'ערכים', ואני אשלם עליהם ממעשר". רצתי מיד לאשתי ואמרתי לה, "הקב"ה קורא לנו, יש פה בן אדם שמוכן לשלם לנו את הסמינר!". הגברת, שידעה עם מי יש לה עסק, החלה לחקור את הדוס: "תגיד לי, הוא נתן לך את הכסף?". הבחור, שכנראה הקפיד על "שמירת העיניים", השפיל את ראשו והחל למלמל: "מחילה, מחילה". "בוא הנה", אני אומר לו, "מה קרה לך, תגיד לה שלא אני הבאתי לך, שזה מהמעשרות, והוא ממשיך: "מחילה, מחילה". אז צעקתי: "תביאי לו מים, יש לו בחילה"...

לאחר כל השכנועים הגענו יחד לסמינר, מצוידים בערימת קלטות וידאו. מה יש להפסיד? האירוח, האוכל, הכל על חשבונם, למה לא? הגענו למלון וחשכו עינינו. בפתח עמדו המון שחורים מפחידים. היא אומרת לי "בוא נחזור, זה לא נראה לי". אני רואה בפנים קבוצה של חילונים אז אני אומר לה "הנה, מה את דואגת, הנורמליים בפנים". הגענו לחדר במלון, אין וידאו ואין טלוויזיה. "אמרתי לך", היא אומרת, "כפייה דתית. בוא נלך". "רגע", אני אומר, "ננוח, מחר ניסע". התחילו הרצאות. היא הלכה לים, אני שמעתי והתווכחתי והתנצחתי בכול כוחי. ביום השני הייתה הרצאה מפי דוקטור שוסהיים. "זה מעניין", היא אמרה, התיישבה במקום ומאותו רגע כבר לא היה עם מי לדבר, לא הפסקות, לא שתייה. "בואי", אני אומר לה, "יגמרו לנו את העוגות". והיא – כלום. נכנסתי ללחץ, אמרתי בוא הנה, שלא ישכנעו לי אותה ואני אשאר לבד. התחלתי לצעוק בלי שום קשר: "אז מה אם הוא אמר, מי אמר שהוא צודק, מה את מאמינה לכל דבר".

סוף הסמינר, אני נוחל מפלה. איזה באסה, זו אמת, הם צודקים הדתיים האלה, מה עושים? עכשיו הלך התיאטרון, הלך הכול. אנחנו בורחים בלילה, אני מסתגר בבית מספר שבועות ואומר לה: "הלך הכול, הכל הלך".

אחרי לחץ פיזי לא מתון, הלכתי בפעם הראשונה לבית הכנסת להתפלל ביום שישי בערב. הקהל התכונן לקבלת שבת ומיד כשנכנסתי כולם הסתובבו אלי ושרו "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". חשבתי, מתכוונים אלי, מזהים אותי. אני מהנהן להם לשלום ומרים את היד, אומר לעצמי: "רואים טלוויזיה אלה, כולם מכירים אותי". עד שמישהו מסמן לי, תסתובב, יא קוקו. ואז אני קולט את העניין ומתנועע לפי הקצב, שלא יחשבו שיש להם עסק עם סתם אחד... חוויה לא קטנה.

בסיום התפילה ניגש אלי אחד המתפללים, חיבק אותי ואמר: "עופר, אתה איתי מחר בנץ". אמרתי לו, "בנץ, בעורב, בינשוף, הכול, רק שחרר אותי מחיבוק הדוב שלך". חשבתי שהוא צוחק, אך בארבע לפנות בוקר כל הבית רועד מדפיקות: "עופר, אתה עשירי למניין, עופר, קום מהר, מחכים לך". אני רץ עם קורי השינה על העיניים, אבל איזה עשירי ואיזה נעליים, בית הכנסת מלא, מאה איש מתפללים. אחד מהמתפללים מכבד אותי בהוצאת ספר תורה. נפל עלי ספר תורה משנת 1910, כבד מאד. תראו, כשאדם מרים ספר תורה הוא מחייך מיד, מה שנקרא, "סובל באופטימיות". ככה אני מוליך את הספר, או יותר נכון הספר מוליך אותי, אל הדוכן הגבוה, ואני, ביום טוב שלי, בקושי מטר שבעים, מניח את הספר ומתנשם, ברוך ה'. "נו", אומר לי הגבאי, "תגביה". "מה?" שאלתי. "נו, תסתובב", הוא עונה לי. ואני משאיר את הספר על הדוכן ומסתובב לבד... חוויה בלתי נשכחת.

לאחר שהתחזקתי ככה, בתחילת דרכי, חיפשתי מקום מתאים והתחלתי ללמוד בישיבת "נתיבות עולם", בה עברתי שיקום מהיר ואוהב... (שם גם פגשתי את חברי יוסי סיקוריאל ושלמה צים - יחד הקמנו את להקת "הופה הולה") הבנתי שאי אפשר לרקוד על שתי החתונות. כבר שמרתי שבת, אך עדיין שיחקתי ולימדתי בתיאטרון לא דתי, וזה התחיל להיות קשה. הגיע יום כיפור, ואמרתי לעצמי: "מספיק, אי אפשר להיות דתי וגם ללמד נשים משחק". החלטתי להפסיק ללמד משחק ולעזוב את התיאטרון, וכך היה.

המצב בבית התחיל לדחוק. צריך לשלם שכירות, צריך לחיות ממשהו. ואז מגיעים גלים גלים של הצעות מהטלוויזיה ומהקולנוע. הפיתוי הגדול ביותר היה כששחקן אמריקאי, אל פצ'ינו, עשה סרט בארץ, ולאחר מיונים בחר אותי לאחד התפקידים הטובים. אני, למרות שהיה מדובר בהרבה כסף, סירבתי. הסוכנת, המומה וכועסת, צועקת עלי: "אתה נורמלי? זה אל פצ'ינו!". אני מהלחץ עניתי לה "אז מה אם זה אל פצ'ינו, תפילין הוא מניח?". כדי להיות בטוח שאלתי את הרב, והוא אמר לי "עופר, יש בורא לעולם, אל תמכור את הנשמה שלך בשביל כסף".

ואז קיבלתי תפקיד באחד מהתיאטראות הגדולים. כאשר התקרב המופע, החליטו לעשות חזרות בשבת. ניגש מנהל התיאטרון, הקדים ואמר: "עופר, חשבנו עליך, סידרנו לך מלון ליד התיאטרון ככה שלא תצטרך לחלל שבת". א-גרויסל'ה צדיק. אני אומר: "לא, זה לא נראה לי", וכולם צועקים עלי: "מי אתה חושב שאתה?". אמרתי להם: "רגע, נתקשר נשאל רב". התקשרתי, והוא אמר לי: "תגיד להם שיש בורא לעולם, אל תמכור את הנשמה שלך בשביל כסף". ניתקתי ואמרתי להם: "הרב אמר שלא, יש בורא לעולם ואני לא מוכר את הנשמה שלי בשביל כסף". כולם צעקו עלי והסתכלו עלי בכעס מהול ברחמים, כאילו אומרים "הנה עוד אחד השתגע".

עובר זמן, המשפחה מתחילה ללחוץ: "מה, אתה רוצה לחיות על חשבון המשפחה? לך תעבוד". אחרי מספר חודשים בלי לשלם שכירות, אני מתקשר לרב ואומר לו "הרב, תגיד לי מה קורה פה? מה רוצים ממני? עזבתי הכל, למה כל הבלגן הזה? אמרו לי שחוזרים בתשובה רואים אורות, אין אורות ואין כסף". "עופר", הוא אומר לי "יש בורא לעולם". "אני יודע", אני אומר לו, "תגיד לו שישלם לי את השכירות". "הוא ישלם", אומר הרב.

אני מנתק את הטלפון בייאוש. בעשר בלילה אני מקבל טלפון ממנכ"ל "ערכים" שרוצה להיפגש אתי דחוף עוד הלילה. אני נוסע, מה יש להפסיד, והוא מציע לי לעשות הצגות בכל הארץ לקירוב רחוקים. קפצתי על המציאה. "כמה כסף אתה רוצה?", שאל. "אני רוצה רק כסף לחיות", אמרתי לו, והתחלנו לעבוד. וכך, כבר שנים רבות, אני עובד את ה' דרך המשחק. ראיתי שיש בורא לעולם והכול לטובה...

עבודה זו שקיבלתי הייתה ההזדמנות פז להביא לידי ביטוי את כישורי. היום, כששואלים אותי אנשים שעדיין לא חזרו בתשובה: "מה יהיה עם המקצוע שלי", אני מספר להם את סיפור חיי. את הכל אפשר למצוא בחיים הדתיים. אתה רוצה להיות שחקן, אתה יכול. אתה רוצה להיות עיתונאי, אתה יכול. ואת התיאטרון אפשר לנצל על מנת להרבות אהבה ולקרב יהודים לאביהם שבשמים.

מתוך הספר "60 גיבורים – האומץ והכח לשנות", המציג את סיפוריהם של 60 אנשים שעשו תשובה. לרכישה לחצו כאן.