תחרות הסיפור הקצר: למעלה הכל שלם

במשך שנים הייתה מגיעה נחמה, אישה צנומה, פשוטה וצנועה בפנימיותה ובלבושה אל הכותל, לשאת תפילה מעומקי ליבה לקב"ה, שיושיע את עם ישראל מהגלות הנוראה הזו, שמתרחשת בארץ ישראל. נחמה רצתה להתבודד עם הקב"ה ולכן החליטה לחפש פינה שקטה בכותל, להיות צמודה לבדה אל האבן הקרירה, לבדה מול הקב"ה. היא מצאה מקום כזה. בלב המחלוקת, בעין הסערה ממש, שם מצאה פינה שקטה, שם, בכותל הנטוש, במקום שחולל על ידי הרפורמים, דווקא שם תפילתה כמו מנסה ללא ידיעת נחמה לטהר המקום. מילה ועוד מילה ועוד דמעה.

אבני הכותל לא היו זרות לנחמה, היא הכירה את כולן אחת אחת. עיניה ליטפו בערגה אבן אבן, כמו ידעה את סיפורה של כל אחת מהן. אבנים גדולות, סדורות, חזקות, איתנות, ששום דבר לא הצליח למחוק ולערער את קיומן. אבנים עם לב ודמעות, שראו הרבה שמחה ועצב. זה היה מפגש יומי של אהבה. אם שכינה לא זזה משם, גם נחמה תגיע כל יום לכותל. כך גמלה בליבה.

אבל הייתה שם אבן אחת שהטרידה את מנוחתה. אבן סוררת. בתוך כל אבני הכותל הקדושות כל כך הסתננה לה אבן אחת מהצד... האחר. טוב ורע. ערבוביה. אבן שלא שייכת לכאן. כמו סלע ענק של מחלוקות ופירוד ועבודה זרה. נחמה סילקה במהרה מחשבה טורדנית זו מליבה. צריך להתפלל. צריך למצוא כוח לאהוב את כל האבנים. צריך לאהוב את כולם. שיננה לעצמה. עין טובה, עין טובה. כולם אבניו של הקב"ה. הוא בראם. הכול תחת השגחת השם יתברך. הכל זה חלק מהגאולה, חזרה והזכירה לעצמה. מה גם שאינה יודעת בוודאות מי היא מי. הרי בגלל שנאת חינם חרב בית המקדש, והכותל - מה יהא עליו? נאנחה. נחמה ידעה גם ידעה את סיפורה של האבן הזו. זו האבן, אם רק הייתה יודעת היכן היא... הייתה מוציאה אותה בעצמה, בשתי הידיים. אבל נחמה לא ידעה.

במיוחד אהבה לקרוא שם את שירת הלווים. מדי יום ביומו, נחמה הייתה נושאת עיניה אל על, אל שורת האבנים האחרונה של הכותל. כמו עומדת שם ורואה בעיניה העצומות את בית המקדש ואת הלווים העומדים שם על המעלות ונושאים שירה... דמעות הציפו את עיניה. בכל פעם מחדש הייתה מתרגשת. יום יום במשך שנים. חוץ מיום אחד. בתשעה באב, בו לא אמרה שירה. אז הייתה נחמה לא רק בוכה מכאב וגעגועים, אלא גם מתענה.

וכך, בעומדה שם למחרת תשעה באב, רגע לפני שהתחילה בתפילתה, נזכרה נחמה שבליל הסדר האחרון, נכדה האהוב והצדיק דוד סיפר לה על איך הינו עבדים ואבודים שם במצרים, ועל יציאת מצרים למרות כל המניעות וכנגד כל הסיכויים, והניסים הגלויים שעשה השם לאבותינו, על גאולה ראשונה וגאולה אחרונה. "אבל סבתא", הוא נבהל ונזעק פתאום, "כל זמן שתישאר בכותל האבן הזאת, שירבעם בן נבט תקעה בכותל ע"י כישוף כדי להחטיא את ישראל, לא תבוא הגאולה". שקט השתרר סביב השולחן. כולם הסתכלו על נחמה כמצפים למוצא פיה, כמצפים לישועה והבטחה. והיא רק מלמלה בשקט מלווה את דבריה באנחה כבדה "רק תפילה... רק תפילה".

נחמה עצמה עיניה, מצופפת עצמה, כמה שיותר קרוב לאבני הכותל הקרירות בשעה מוקדמת זו של הבוקר. לבדה עם קונה, סידורה בידה, חיש מהר שקעה בתפילתה. ובעוד שפתיה רוחשות תפילה והנה היא כבר מתחילה את שירת הלווים, פתחה עיניה ונשאה מבטה במעלה קיר האבנים, אותו קיר, שהכירה כל כך טוב. כולם היו שם. האבנים, הצמחים, היונים. כולם נהנים לשמוע את שירת הלווים. שם למעלה לא חסר דבר ,חשבה, שגרה שכזו. אך לפתע צמרמורת ופחד אחזוה לשמע קול רעש גדול. אבן מאבני הכותל הענקיות פרצה בעוצמה רבה החוצה והתרסקה סנטימטרים ספורים ממנה. נחמה קפאה על מקומה. לא פחד כי אם שמחה בליבה. זו האבן. זו האבן הותרה כעת מכישופה, ידעה. אכן, למעלה הכל שלם, חייכה לעצמה נחמה, הכל כבר מוכן בעולם של מעלה. לא חסר דבר. ועכשיו גם בעולם של מטה, הגאולה בוא תבוא במהרה בימינו. אמן.

רוצים גם אתם להשתתף בתחרות? תתחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il