תפסיקי להיכנס להשוואות מיותרות בשידוכים. מי שיפסיד מזה, זו רק את

השוואות.

בואו נדבר על זה לרגע. 

עם או בלי לשים לב, זה קורה לכולנו המון פעמים במהלך היום, וזה לא תמיד משרת מטרה נעלה או נצרכת. 

אנחנו לא באמת מדברים על זה, כי זה כואב להודות שזה קיים בנו, אבל מי שתשכיל להודות בזה מוקדם יותר, רק תראה כמה היא לא באמת צריכה את זה בחייה. בואו נשים את זה על השולחן: ההשוואות הורסות לנו את החיים, במיוחד כשזה מגיע לשידוכים. 

מה אנחנו בכלל מבינות כשאנחנו מתבוננות על פלונית או אלמונית שסגרה וורט או ש'הולך' לה בשידוכים יותר מאשר לנו? "אני מבינה רק דבר אחד: שהיא במקום טוב יותר ממה שאני נמצאת בו", כתבה לי לפני ימים אחדים קוראת שלי, כשהיא מגוללת בפניי סיפור 'עצוב' על בת משפחה רחוקה שהתארסה לפניה, לכאורה בנסיבות הכי לא משמחות שיש. 

"קשה לי מאוד עם כל חברה שמתארסת, וגם כשבנות צעירות ממני מתחתנות", היא כותבת לי במר נפשה. "אבל הכי כאב לי היה שידוך אחד שאמא שלי עשתה, ולא רק בגלל שהרגשתי שהיא דואגת לה ולא לי - אלא בגלל שהיא חברתי, והיא צעירה ממני בשנה אחת. אף אחד לא יודע כמה זה כאב לי. במיוחד כי הייתי צריכה להשתתף בחתונה בגלל שזו חברתי".

היא התחתנה לפנייך, אז מה?

במכתבה ביקשה הקוראת שאכתוב על כך טור, ואתייחס בין היתר לתחושת הקנאה שעולה בנו לא פעם כאשר חברות מתחתנות לפנינו. 

אז, קוראת יקרה שלי, היא התחתנה לפנייך, אז מה? תביני משהו, כשאת משווה את עצמך לחברה הזו שתמיד הולך לה בשידוכים (נגיד ש...), שכולם רוצים בה כל כך (נגיד ש...), שהסיכויים שלה טובים משלך (נגיד ש...) ונגיד שהיא כבר סגרה וורט והתחתנה - כשאת עושה את זה, את מפספסת ראשית את ההסתכלות הטובה והחיובית על מי שאת ועל מה שיש לך להציע, אבל עזבי את זה. 

אם כבר להיכנס לתוך השוואות - למה את לא משווה 'על הדרך' גם את מה שאותה חברה שהתחתנה לפנייך הייתה מוכנה לעשות בשביל זה, לעומת מה שאת מוכנה לעשות?

יש לנו נטייה כזו להסתכל על אחרים מתוך ספקטרום מאוד מצומצם של הבנה, אבל גם אם זה כבר קרה ונכנסנו למשבצת הזו של ההשוואות - למה שלא ננסה לשאול את עצמנו עם מי התחתנה אותה בחורה, על אלו דברים היא הייתה מוכנה להתפשר בשביל להתחתן, ואיזו עבודת מידות וויתורים היא הסכימה לעשות כדי לזכות בישועה שלה?!

ברור לכל בר דעת שמשהו בגישה הזו מוכרח להשתנות  

לנו זה נראה שהישועה הגיעה בלי שום מאמץ. "היא קטנה ממני בשנה, היא כל כך ילדותית, אני התפללתי יותר ממנה, אני כבר המון זמן בשידוכים והיא נפגשה רק עם כמה"... וואוו, איזה קיטור יוצא מאיתנו כשאנחנו נדרשות להתבונן בעין טובה על חברה שזכתה לפנינו. 

וזה מובן - אבל לא מוצדק.

בהמשך את כותבת שאת וחברתך (זאת שהתחתנה מהשידוך שאמך עשתה) ניגשתן לראיון עבודה באותו מקום ובסופו של דבר היא זו שזכתה במשרה שאת רצית כל כך. "הכי גרוע שאין לה ניסיון בכלל, ואני כבר עובדת בזה כמה שנים".

אני לא אומרת שזה לא קשה לראות את כל זה ולשמור על שלוות נפש 'כאילו כלום', אבל ברור לכל בר דעת שמשהו בגישה הזו מוכרח להשתנות רגע לפני שיהיה מאוחר מדי לאחות את השברים. 

 ישמעו אוזנייך מה שידייך כתבו: באהבה!

כי אם כבר השוואות, למה שלא נשווה את עצמנו לאלו שלא זכו עדיין במה שאנחנו זוכות לו? נכון, עוד לא התחתנת קוראת יקרה. אבל בואי נראה יחדיו על פי מכתבך, בכמה יתרונות אחרים כן זכית לבינתיים:

- יש לך עבודה טובה. 

- את צעירה (בת 21 סך הכל, וכל החיים לפנייך).

- יש לך אמונה חזקה, ולא משנה כמה הניסיון הזה היה עבורך קשה - את הרמת את עצמך, וחיזקת את עצמך באמונה ובציפייה מחודשת להשם. יש יותר גדול מזה?  

- יש לך משפחה שאוהבת אותך. 

- יש לך עמוד שדרה חזק, כי עובדה שסיכמת את המכתב במילים: "החלטתי שאני לא נשברת! התחלתי להתפלל מאד חזק ואני יודעת שאף אחד לא עושה לי בכוונה, אלא ה' שלח לי הכל, ואני צריכה לקבל באהבה".

 ישמעו אוזנייך מה שידייך כתבו: באהבה. 

גם כשאת נכנסת למקום ה'מתמסכן' של ההשוואות בינך לבין אחרות, תעשי את זה באהבה. איך משווים מתוך אהבה? קשה מאוד, אבל עדיין אפשרי: תברכי את החברה שהתחתנה וקיבלה את העבודה שאת חשקת בה. תתפללי עליה שיהיה לה טוב, שהיא תזכה לסיעתא דשמייא בכל ענייניה ומעשיה. תהפכי את עצמך משונאת לאוהבת, למרות ששנאה היא אולי מילה קשה בהקשר הזה.