התפילה במניין - מתקבלת הרבה יותר. מדוע?

פרשתנו הפותחת את ספר במדבר, עוסקת בחלקה הגדול ב'מפקד אוכלוסין'. מפקד שבטים מגיל עשרים, מפקד הלויים מגיל חודש, ואין זה המפקד הראשון, אלא החמישי. אצלנו נתפס המושג מפקד כצורך סטטיסטי במקרה הטוב, או כ'מיסדר' וחלק ממערכת של משמעת וסדר צבאי במקרה הרע. בכלל, ההרגשה שהנך 'מספר' איננה נחשבת כמכבדת אלא להיפך...

בתורה, היחס למפקד שונה לחלוטין. כך כותב רש"י: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן". באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם' המניינים החוזרים מבטאים חביבות, מבטאים את ערכו של כל אחד.

יתרה מזאת כותב רש"י בתחילת ספר שמות: "ואלה שמות בני ישראל - אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן [אחר מיתתן], להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא".

יש 'מספר' ללא שם, הוא אכן מבטל את החשיבות האינדבידואלית, אולם המספר הנלווה לשם, מבטא את האישיות הנפרדת מצד אחד ואת השילוב בתוך המערכת הכוללת מצד שני.

וכך הסברו של הפסוק בתהילים אותו אנו אומרים בתפילה כל יום: "המוציא במספר צבאם לכולם שמות יקרא" - שם מבטא מהות, אדם הראשון קרא שמות לכל בעלי החיים מתוך הבנת תכונותיהם הייחודיות, ובמקורותינו ישנם הסוברים כי השם שהורים קוראים לילדיהם הוא סוג של השראה שמיימית המסייעת להם לכוון אל השם המתאים לאופיו. אף שמותיהם של הכוכבים מבטאים את תפקידם הייחודי, וגם מספרם. אם נדמה לך כי מיליארדי הכוכבים הינם עובדה קיימת, מקרית, אחד פחות או אחד יותר - ואין לכך משמעות, דע כי הבורא "מוציא במספר צבאם", בכל יום, ולא זו בלבד אלא שלכל אחד תכלית מוגדרת, ותפקיד ייחודי – "לכולם שמות יקרא", ושמו של כל כוכב מבטא את תפקידו וייחודו יחד עם שילובו המספרי בתוך המערכת!

פקודה או תפקיד

וזו גם משמעות הפקידה של "שמות בני ישראל" בדור יוצאי מצרים ואף בעתיד. המושג 'תפקוד אותם' ממנו נגזר 'מפקד', אינו מלשון פקודה, אלא מלשון 'תפקיד' המינוי של כל אחד לתפקיד בעל משמעות עוד בטרם הוגדר באופן מפורש. הפקידה באה לומר לכל פרט 'יש לך תפקיד' בעולם, אינך מיותר ולא מקרי, וכפי שכתב רמח"ל בתחילת ספרו הנודע 'מסילת ישרים' כי היסוד לעבודה הרוחנית היא 'שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו', לא חובתו בעולם, אלא בעולמו, כל אדם עולם מלא וכדאי הוא שיברא העולם בשבילו כמו שנאמר באבות, ובתוך עולם זה הייחודי לו – יש לו תפקיד מוגדר ואישי.

אולם יחד עם הדגשת מקומו של הפרט וייחודיותו – ערכו עולה שבעתים כאשר הוא גם כולל את עצמו בתוך הציבור וזה אחד הביטויים של מספר שיש לו משמעות רק בתוך מערכת מספרים .

כוחו של ציבור בעם ישראל הוא לאין שיעור, והציבור נידון בפרמטרים הרבה יותר מקילים. אחת הדוגמאות לכך היא תפילה בציבור. הבסיס לחובה להתפלל בציבור הוא מכיון שתפילת ציבור נשמעת ומתקבלת ביותר. כך משמעות לשון הרמב"ם כפי שגם פירשה להלכה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. וכך האמור באבות פרק ב' 'אל תהי רשע בפני עצמך' מתפרש לדעת רבי חיים מואלאזי'ן ביחס לתפילה. אל תעמוד לתפילה יחיד 'בפני עצמך' כי אז בודקים את כוונתך ורמתך באופן מדויק ואתה עלול לצאת רשע. אבל כשאתה במנין וכחלק מציבור – לא מדקדקים אחריך.

אדם צריך להעמיד את קומתו וזהותו הפרטית, לאחר מכן להכליל אותה בתוך הכלל ולזכור את תפקידו ואחריותו בתוך המערכת הכללית והציבורית – ושוב לזכור את התפקיד היחודי שלו כפרט שבתוך הכלל.

לשים את האגו בצד

המשפט הזה 'לשים את האגו בצד' נשמע לא אחת מפי פוליטיקאים – בדרך כלל כקריאה לזולת לעשות זאת... זה אמנם לא קל – אבל בהחלט נדרש מכל אחד ואחת כאשר האינטרס האישי שלו מתנגש עם הציבור.

ולמה? קודם כל כי גם ליחיד כדאי להיות בעל זכויות של ציבור, ההגנה השמיימית שיש ל'כלל ישראל' היא הרבה יותר גבוהה מזו שיש ל'מר ישראל' או אפילו ל'רבי ישראל', ומי יכול לומר שהוא סומך על הזכויות הפרטיות שלו...

בנוסף גם במבט שאינו אמון על אמונה, האינטרס של הפרט הוא - שהמגמה הרווחת תהיה 'התחשבות בציבור'. אם רק נהג אחד יעצור לרגע בצד הנתיב לא יקרה אסון, וגם לא בהכרח יווצר פקק, אבל אם את מה שהוא עושה יעשו גם אחרים – כולם יסבלו.

ויש גם תהליך הפוך. אנשים הנמצאים בעמדת כח ציבורית אמורים לשמש כמשרתי הציבור כפי שהגדיר משה רבנו את תפקיד המנהיגים 'עבדות אני נותן לכם', זו באמת דרישה גבוהה למדי, אבל לכל הפחות אנחנו עדיין אמורים לצפות שמנהיג המקבל את כוחו מהציבור - ולא משנה איזה ציבור הוא – לא יהפוך את משלחיו ליצרני האגו שלו, ולא יעמיד את כלל הציבור כבובות בתאטרון המשגע מדינה שלמה. מי שלא מסוגל לשים את האגו שלו בצד, לפחות שלא ישים את שכרון הכח והאגו כמחולל מדיניות. יש אגוצנטריות יחידנית וזו בעיה אישית, אבל כשהיא נמצאת במרכז ההכרעות הלאומי היא הופכת לבעיה לאומית. וכל אחד יתן את הפרשנות שלו על אחריותו הבלעדית.