"ידעתי שכולנו נמות עוד שניה, עם פיצוץ הבונקר. אז התפללתי"

לפני חמש שנים התקיים ב"נתיבות עולם" ביקור של שגריר דרום קוריאה בישראל, מר מה. הרב ברוק הזמין אותי לפגישה איתו. באתי עם עיטור הגבורה שקבלתי מצבא ארה"ב על המלחמה בקוריאה. השגריר היה מופתע מאד למצוא גיבור מלחמה אמריקאי בישיבה בבני ברק. נולדתי בארצות הברית, בזמן השפל הכלכלי הגדול של שנת 1929. הורי היגרו לארה"ב שנים קודם לכן, בעקבות חובת גיוס לצבא הצאר ברוסיה, כשהם משאירים מאחור בפולניה את משפחתם החרדית שטענה כי "בארצות הברית אפילו הריצוף ברחובות טרף".

אבי, אדם ישר ותמים דרך, ניסה בתחילה לשמור שבת אך פוטר מכל מקום עבודה כשלא התייצב אליה ביום השביעי. הורי אפילו שלחו אותי, במקביל ללימודי החול, ללמוד גם ב"חיידר", אך נאלצתי לעזבו בצער רב, כמעט מיד, עקב מחלתה של אמי. כך גדלתי בבית בו שמרו על קשר בלתי מחייב למסורת כמו ציון ראש השנה, יום כיפור ופסח, ותו לא.

כדי לעזור בפרנסת המשפחה, עבדתי מגיל ארבע עשרה במקביל ללימודי בבית הספר הכללי. גדלתי כילד אמריקאי לכל דבר.

השנים עברו. במלחמת ארה"ב-קוריאה גויסתי לצבא האמריקני. עובדת היותי יהודי כמעט לא אמרה לי דבר. אני וחברי הלוחמים אכלנו יחד, בילינו יחד ולבסוף גם נלחמנו יחד. הוצבתי בחזית והשתתפתי בקרבות עקובים מדם. חברי נהרגו ונפצעו לידי.

נאלצנו להילחם פעם אחר פעם על אותה אדמה. בשעות בהן זרחה השמש הצלחנו לכבוש עמדה אך עם רדת החשיכה הקוריאנים והסינים שנהגו לירות עלינו ללא הפסקה, גרשו אותנו מהמאחז וכבשו אותו מחדש. כך עד עלות השחר וחוזר חלילה. כבדיחה כינינו את העמדה בשם: heartbreak ridge, ובתרגום חופשי: רכס שברון הלב. פיסת אדמה אחת עליה נלחמנו ללא הרף כונתה על ידינו pork chop hill - כשמו של הבשר אליו השתוקקנו ואשר במפתיע דמה לו מבחינה טופוגרפית.

היינו בתנועה מתמדת. ליחידה היה מקלע ורובנו נשאנו תחמושת. הקשר בין יחידות החזית לעורף התקיים ע"י חוטי טלפון. אני זוכר אירוע בו היינו על ראש הר, רגלי הסתבכו בחוטים והתגלגלתי עם כל התחמושת. למזלי הטוב נפלתי על חוטי טלפון נוספים שהונחו במורד וכך ניצלתי. עם זאת התחמושת התפזרה לכל עבר.

אספקת המזון בוצעה ע"י סבלים דרום קוריאנים. כשאלו לא הגיעו הסתפקתי באבקת חלב, באבקת קקאו ובפולי קפה.

באחד הקרבות נפצעתי תוך ירי מסיבי. איבדתי את ההכרה. התעוררתי לחושך, לשקט מקפיא דם ולחבריי השוכבים מתים סביבי. הבנתי שנותרתי לבד. מסביבי שדה קטל וחיילי אויב קוריאניים וסינים הסבורים שכולנו מתים.

הכאבים היו חדים. והפחד משתק. אך הבנתי שעלי להתחזות למת כדי לשרוד.

כל הגדרה מילונית למילה "בדידות" לא תשקף את מה שהרגשתי באותם רגעי אימה. ואז בפעם הראשונה בחיי התפללתי לאלוקים שבקושי הכרתי. התחננתי שאם יציל אותי מהתופת הנוראה אהיה דתי. את משמעות הדבר לא ממש הבנתי. כל שידעתי היה שרק כוח עליון יוכל להציל את חיי.

הספר "60 גיבורים"

חברי גסס לידי בשתיקה. ואז גנח. פצוע, זחלתי לכיוונו. שוכח לרגע מהאויב. הרעש שהקמתי הביא חייל קוריאני למקום. הוא גרר אותי לבונקר בו שהו כבר מספר שבויים אמריקאים. אני זוכר בבהירות שלושה חיילים שחורים ששכבו לידי. עברה שעה? מספר שעות? אין לי מושג. שכבתי מדמם. עובר מהזיה לשפיות ובחזרה. התעוררתי לחיים מצעקותיו של אחד השומרים שהתקרב לעברנו ובידו רימון. הוא ביקש לחסל את השבויים טרם הנסיגה מהעמדה בעקבות מתקפה ארטילרית כבדה של צבא ארה"ב. אני זוכר אותו זורק את הרימון בקשת לעברנו ומסתלק מהמקום. ידעתי שכולנו נמות תוך שנייה עם פיצוץ הבונקר. התפללתי בכל נפשי ומאודי, מעמקי ליבי, שה' הכל יכול יציל אותנו. אז עדיין לא הכרתי את מאמר חז"ל: "גם כשחרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים". אני פשוט התפללתי לעזרת ה'. בפשטות... וה' עזר... הרימון שנזרק לעברנו, באורח פלא לא התפוצץ מיד. הוא התגלגל למרגלותי, ואני הצלחתי להתרומם, לתפוס אותו ולזרוק אותו מחוץ למקום מושבנו.

עלי לציין ששלושת החיילים השחורים ששכבו לידי הלבינו לגמרי, פשוטו כמשמעו.

הצבא האמריקאי הגיע למקום ופינה את כולנו לבתי חולים. חיי ניתנו לי במתנה ואף ניצלתי בעור שיני מגורל של שבי ארוך כחייל פצוע.

על תפקודי בקרב זכיתי לצל"ש של צבא ארה"ב.

לאחר שהות בבית חולים שבתי לחיי כבראשונה. זכרתי את הבטחתי אך לא ידעתי היכן להתחיל. יש לציין שתנועת התשובה החלה שנים מאוחר יותר, ולי לא היה שמץ של מושג איך בכלל שומרים תורה ומצוות, אבל מאד מאד רציתי. למעשה הרגשתי שעם כל צעד קדימה אני מתרחק מספר צעדים אחורה.

התחלתי לחבוש כיפה. אנשים הרימו גבה בתחילה אך התרגלו לחריגותי. בהמשך עבדתי עד יום שישי בצהריים בלבד, וזה לא היה פשוט כלל ועיקר. הודעתי שלא ניתן יהיה להשיג אותי בטלפון מידי סוף שבוע. הדבר הקשה מאד על תפקודו של המפעל בו עבדתי כמנהל תכנון הייצור.

בשבת נהגתי ללכת לבית כנסת. שם התייעצתי עם הרב המקומי שהדריך אותי בצעדי הראשונים.

שאיפת חיי הייתה לעלות לארץ, להקים בית יהודי בישראל.

ומסתבר ש"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". חבר הכיר לי את אשתי לעתיד, ישראלית שעבדה בקונסוליה הישראלית המקומית. אישה יראת שמים. בת של תלמיד חכם גדול מירושלים. התחתנו ועלינו ארצה. כאן הקמנו את ביתנו ונולדו ילדינו. חמי זצ"ל סידר לי בתחילה חברותות ללימוד. בהמשך השתלבתי במסגרות שונות של שיעורי תורה. כיום ב"ה אני לומד כל יום בשעות הבוקר בישיבה עם בחורים צעירים דוברי אנגלית ובערב בישיבת "נתיבות עולם".

כשאני חושב על דרכי ליהדות, אני חושב על מופלאות דרכי ההשגחה שבזכותה חזרתי יחידי מכל משפחתי לדרך אבותי. אני מבין את ערכה של תפילה פשוטה של יהודי, ועד כמה היא יכולה לשנות גורלות, גם כשנראה שאין מוצא כלל. ואני גם חושב על דבר נוסף: כשאתה נוסע בכביש מהיר בארה"ב ובטעות פספסת פנייה, אל תראה את זה כסוף העולם. כל שעליך לעשות זה פשוט לרדת בפנייה הבאה ולחזור למקום מבוקשך. חיי מזכירים לי במשהו את הנסיעה בכביש מהיר. כילד רציתי ללמוד בישיבה ולא התאפשר לי. אמנם פספסתי את "הפנייה הרצויה" אך בחסדי ה' הזדמנה לי "פנייה נוספת" בה זכיתי ללמוד בגיל מבוגר בישיבה קדושה.

כי כאמור אף פעם לא מאוחר מדי.

וכשאני מסתכל על ילדי שבגרו ועל נכדי המדקדקים על קוצה של הלכה, אני מחייך לעצמי וחושב: מי היה מאמין.

מתוך הספר "60 גיבורים – האומץ והכח לשנות", המציג את סיפוריהם של 60 אנשים שעשו תשובה. לרכישה לחצו כאן.