החל מהשבוע, סיפור חדש בהמשכים באתר הידברות "נשמה טובה את"

נשמה טובעת:

שעת לילה מאוחרת, משאית זבל מנגנת בנסיעה אחורה, קול שקשוק כנפי העטלפים המדלגים מעץ לעץ. נעמה התהפכה על משכבה. למרות העייפות הרבה התקשתה להירדם. טלי שבה ומילאה את כולה, היא והסוד שעליה לדעת בדחיפות.

היום הנורא ההוא... היא נזכרת...

החלטתי לנסוע בג'יפני, אחד מאמצעי התחבורה הזולים בפיליפינים. הג'יפני הוא כמין ג'יפ אמריקאי ישן ומרופט, לרוב מוארך מאוד. בחלקו האחורי שני ספסלים מקבילים, עליהם יושבים הנוסעים כשפניהם זה מול זה.

נזכרתי בתדהמה הרבה שאחזה בי כאשר ראינו ראובן ואני נהג ג'יפני מציע לאחד מהנוסעים לשבת על גג כלי הרכב, מאחר שהמקומות בתוכו היו תפוסים. הנוסע נענה בטבעיות והתיישב בקלילות מעל הגג. המראה שעשע והדהים אותנו כאחד.

אח. כמה שונים הם החוקים במזרח מאלה שבמדינה מערבית מפותחת...

עליתי על אחד מהג'יפנים שחנו בקרבת הרחוב שגרנו בו וקיפלתי את עגלתה של טלי כדי להכניסה אל תא המטען.

נהניתי מהעובדה שכבר אינני פוחדת להתנייד לבד בסבו. אמנם הנסיעה לא ארוכה, אך בכל זאת פשטה בי תחושת עצמאות משכרת.

לאחר נסיעה קצרה ותשלום מגוחך לנהג הגענו אל אזור החופים. לא חששתי לטייל בו לבדי. באזור היו שלטים באנגלית, וידעתי שאוכל לחזור הביתה בג'יפני. מזג האוויר היה מקסים, ובמדינה המאוכלסת ביותר בעולם מילאו אנשים רבים גם את אזורי החופים וגדשו את חנויות המזון המהיר ששפעו על החוף.

המזון עורר בי בחילה. חטיף שהפיליפינים אוהדים במיוחד הוא ביצי תרנגולת שהאפרוחים כמעט בקעו מהן, והם מציצים מבעד לביצים המטוגנות, הפתוחות מעט. מאכלים נוספים הם קיקיאם פישבול - חטיפי דגים צלויים למחצה שמרקדים על מגשי ענק בהמוניהם, וסורבטס- גלידת סורבה שאיני רוצה לחשוב כלל ממה היא עשויה...

פניתי לאזור החופים. הייתי אחוזת התפעלות מהחופים הבראשיתיים הללו, שיד אדם כמעט ולא נגעה בם, והם נותרו כך, יפים כפי שברא אותם השם.

לאחר כשעה קלה עייפתי מעט. התיישבתי על אחד מהספסלים שהיו פזורים לצד החוף והוצאתי את ארוחת הבוקר שלי ושל טלי.

לפתע, בתוך השלווה הפסטורלית הזו, נחרדתי מזעזוע עצום של האדמה תחתיי. מעולם לא חשתי זעזוע מטורף שכזה. האדמה רעדה בעוצמה כזו עד שליבי ניתר בקרבי. הבנתי שאני נוכחת באחת מרעידות האדמה השכיחות בפיליפינים. הרעידה נמשכה זמן ארוך מאוד. חיבקתי את טלי בידיי, השארתי את עגלתה מאחור יחד עם חפציי ותיקי, ורצתי איתה בכל כוחי אחרי האנשים הנסים בבהלתם אל הלא ידוע.

רצנו כך 6 דקות תמימות לאורך החוף. הרעידה שככה קמעא, ולפתע ראיתי מראה מבעית. האוקיינוס האדיר החל לפתע לסגת לאחור, חושף רצועה רחבה של אדמה אשר הייתה מכוסה עד לרגע זה במי האוקיינוס. מיליוני דגיגים החלו לפרפר על האדמה החשופה והקרה כמו מתחננים על נפשם, אבודים ביבשה. פי נפער בתדהמה.

נזכרתי שקראתי פעם שכאשר המים נסוגים לאחור אל מעמקי הים, אות הוא כי צונאמי עומד לפקוד את האזור.

אנשים רבים נאלמו דום בפני המראה האדיר והנדיר. הם צפו ברגשה באחד מפלאי הטבע המדהימים בעולם, בלא לדעת שהם מסכנים את חייהם בכך שהם נותרים לעמוד ואינם מתרחקים מן החוף במהירות האפשרית. חלקם אף התקרבו אל החוף כדי לתפוס את הדגים המפרפרים על האדמה. היו שצפו במחזה כמשותקים, היו שהוציאו את מצלמותיהם בשאננות כדי להנציח את הרגעים המדהימים האלו. והיו שזעקו ונסו בבהלה לכל עבר.

בלי לחשוב יותר משבריר שנייה תפסתי בחוזקה את טלי המבוהלת והתחלתי לרוץ בכל כוחי הרחק הרחק מן הים, הנסוג לאחור במהירות מאיימת. רצתי ורצתי עד שתש כוחי. לא הבטתי לאחור, לא הסתכלתי על האנשים הרבים שעומדים וצופים במחזה. שברי צעקות בשפות זרות ניסרו את אוזניי.

היום אני יודעת שבמעשה זה הצלתי את חיי. סביר להניח שהאנשים שעמדו ללא נוע בקו החוף איבדו את חייהם יחד עם עוד מאות אזרחים ותיירים.

ושם, ברגעי האימה המבעיתים, תוך כדי מנוסה, נשמע לפתע קול נפץ אדיר. מים רבים נאספו בבת אחת לגל עצום ממדים בגובה של כמה עשרות מטרים. הגל פשט את זרועותיו חסרות הצורה לכל עבר ואיים להטביע בכובדו ובכוחו הבלתי נתפס את האי כולו.

המים שהים ינק לתוכו קפצו בשאגה אדירה אל עבר החוף, כמו קפיץ שהשתחרר לאחר שהיה לחוץ בחוזק רב. המים שטפו בתי מגורים ומפעלים הפזורים על החופים. אנשים נשים וטף שעמדו במקום החלו לרוץ ולנסות להציל את חייהם.

קראתי בעבר שרעידות אדמה מתרחשות בעקבות תזוזה של לוחות טקטוניים במעמקי האדמה, המביאה להתנגשות בין קצותיהם. "טבעת האש", זהו הכינוי לקו הגבול הנקרא בפי גיאולוגים "קו השבר" העובר בין מספר לוחות. בעת רעידת אדמה נשברים בנקודה זו, בעומק של כ-30 קילומטרים מתחת לגובה פני הים, שני לוחות טקטוניים מסיביים שהתחככו זה בזה במשך מאות שנים. הלחץ העצום שנוצר מתקדם ומתקדם עד שהוא מתפרץ וגורם לרעידות אדמה.

(צילום: shutterstock)

כאשר הרעידה מתרחשת מתחת לים, הנזק גדול פי כמה וכמה.

המים שבו לאדמה בדהרה ובעוצמה מעוררת אימה. הם יצרו כעין חומה גבוהה ודלקו במהירות מטורפת אחר האנשים הנמלטים על נפשם.

רעש המים היה כה עצום, עד שבקושי ניתן היה לשמוע את קולות הבהלה והצעקות שגדשו את המקום.

אחזתי את טלי הקטנה על ידיי ורצתי כך במשך חצי שעה, מתנשמת ומתנשפת יחד עם מסת האדם. האדרנלין זרם בעורקיי והריצה הייתה מטורפת.

הדי המים הרחוקים הגיעו עד לרגלינו. רטובים והמומים המשכנו לרוץ ולרוץ ולרוץ....

לפתע חשתי את ידיי נחלשות. לא הייתי מסוגלת עוד להחזיק את טלי השמנמנה בידי. ניסיתי לרוץ כך עוד מספר דקות. אך ידיי כבדו, וכמעט שקרסתי סופית על הארץ. הריצה נעשתה קשה יותר ויותר בכל רגע. המים הרבים האטו את הריצה והפכו אותה למסורבלת וקשה פי כמה.

הצטערתי שלא שמרתי את כוחי לרגעים החשובים האלו, והחזקתי במשך זמן רב כל כך את טלי בלי מנוחה. אך את הנעשה אין להשיב. אינני מסוגלת עוד להחזיק בה.

הורדתי את טלי הקטנה על האדמה הרטובה וצעקתי לה חזק בתוך האוזן: "אל תעזבי לי את היד. אני רק נחה כמה דקות מהאחיזה בך, וכבר מרימה אותך שוב".

טלי זעקה בליל של מילים שנבלעו ברעש המים האדיר שדלק בעקבותינו. אך אני לא שמעתי מילה. רק המשכתי לרוץ ולרוץ. השתדלתי להאט את קצב הריצה כדי שיתאים לקצב ריצתה של הילדה.

גם בחלומות הופיעו הזיכרונות מהצונאמי השוצף ששינה את חיי...

ראיתי איך בבת אחת נחתה כמות אדירה של מים קרים כקרח על האי, מחריבה את כל מה שבדרכה. הסופה סחפה עימה שברי בתים, מכונות אדירות שנסחפו מהמפעלים שעל רצועת החוף, גגות, עצים שנעקרו ממקומם.

הבטתי לרגע לאחור, נזכרת באירוניה באשת לוט אשר הסתובבה לראות בהרס עירה והפכה לנציב מלח. מיששתי את גופי כדי לוודא שאני קיימת. ואז, מתוך המחשבות המוזרות והסיטואציה ההזויה הזו, הזדקף מולי גל צונאמי ענק ממדים, מערבב בתוכו כל שמצא בדרכו.

שוברת גלים

קורת עץ גדולה התקרבה לכיווננו במהירות מסחררת. בתושייה של רגע תפסתי את טלי בידי והושבתי אותה על הקורה. הקורה נסחפה במהירות כשטלי עליה. המשכתי לאחוז בקורה בידי האחת וביד השנייה אחזתי בידה של טלי.  גייסתי כוחות על אנושיים כדי לא ליפול. במקביל ניסיתי לחפש כל העת מחסה במקום מבטחים גבוה.

ממרחק ראיתי את שני הילדים הקטנים שרצו קודם לכן מאחוריי. הם נתקלו בעוצמה רבה מאוד בדלת עץ כבדה וענקית שהגל סחף עימו וכנראה נמחצו על ידה. ליבי הלם בעוז. רציתי לעזור להם, אך הסופה סחפה אותנו במהירות מטאורית הרחק הרחק מהם.

המשכתי לאחוז בידה של טלי ואימצתי אותה אל ליבי. "רק שלא תיסחף במים," נשאתי תפילה לריבון העולמים. "אנא, ה', הצל אותנו מהסופה הנוראית הזו. תן לי כוח לאחוז בה מבלי להרפות. לא צריכה את התשלום עבור השליחות, לא רוצה כלום. רק שנחזור הביתה בריאים ושלמים."

כשהגל הגבוה חלף, ירדנו בזהירות מן הקורה והמשכנו ללכת. המים הגיעו כמעט עד לכתפיה של טלי והקשו עלינו מאד את ההליכה.

 דמעותיי המלוחות התערבבו במימי האוקיאנוס הזועפים. נעתי כמו בובה על חוטים. לא הרגשתי כלום. נסחפתי ונהדפתי על ידי המים השוצפים, שנראה היה כי הם מכלים את כל זעמם ביושבי האי האומללים ובבתיהם.

ידי אחזה היטב בידיה של טלי הקטנה ולפתה אותה עד כאב. בגדינו הספוגים במים הקשו גם הם על ההתקדמות אל עבר הלא נודע.

לא ידעתי כמה זמן יימשך הסיוט הנורא הזה. כמה שעות עוד יעברו עד שייגמר מסע המוות.

רק דבר אחד עמד מול עיניי: טלי הקטנה. היא חייבת לשרוד. היא חייבת לצאת מפה בריאה ושלמה. אני היחידה שיכולה לסייע לה. היא קטנה וחסרת אונים כל כך. עדיין לא חשבתי על ראובן, לא הייתה לי הפניות לחשוב על מצבו כרגע.

לפתע קלטו עיניי מרחוק גג רעפים גבוה של בנין מגורים, ונדמה היה לי שאם אצליח להגיע לשם, אוכל לנוח מעט. אנשים שהצליחו לטפס ישבו שם על הגג ואחזו בכוח רב בלוחות הרעפים.

הייתי קרובה לאפיסת כוחות. בעיני רוחי נדמה היה כי חצינו ערים ויבשות במרחקים עצומים. תפסתי במרזב חלוד ואחזתי בו בחוזקה ביד אחת. ידי השנייה אחזה בטלי שלא תאבד חלילה. בכוחותיי האחרונים ניסיתי לטפס למעלה, אל גג הבית. המרזב היה רטוב וחלקלק, וטלי הכבידה על הטיפוס. לא ידעתי אם שלום לה. היא הייתה כבדה ורטובה כל כך, ולי לא היה פנאי להביט בפניה. הצעקות וזעקות השבר של האנשים שסביבנו הקשו עליי לשמוע את יבבותיה החלושות.

"בואי נגיע למעלה," ניסיתי לצעוק בקול רם באוזניה של הפעוטה. "שם נוכל לשבת קצת, לנוח. בואי תתאמצי עוד קצת. חמודה שלי. למעלה יהיה לנו מקום לשבת. את בוודאי עייפה כל כך." הדמעות חנקו את גרוני, וגוש של כאב איום התכדרר לו בתוך הבטן. הנה. עוד קצת. עוד מעט נגיע למעלה, ונשב לצד שאר בני המזל שתפסו את מקומם מעל גג הרעפים, שדמה כעת יותר לבריכה עכורה מאשר לגג.

ידעתי שגם שם למעלה לא נהיה מוגנות לחלוטין. אם יסחפו איתם המים חפצים כבדים או חלקי בתים, נוכל להיפגע חלילה. אך דבר אחד רציתי יותר מכול - מנוחה קלה, ולו רק לכמה דקות, מההיסחפות וההדף, מהרוחות העזות.

נשאתי את עיניי לשמים. מרחוק הם נראו צחים ונקיים ולא חשפו את המתחולל תחתם.

ידעתי שלי, בשונה משאר הגויים הפיליפינים הרבים הגודשים את האי, יש האפשרות להתחבר לה', אליי הוא קרוב במיוחד. עצמתי לרגע קטן את עיניי והתחברתי למקום היציב ביותר שקיים עלי אדמות. שמהווה ההפך המוחלט מהניתוק שחווה האי הזה ברגעים בלתי שפויים אלו מכל מה שידע אי פעם.

טיפסנו כבר כמחצית הדרך עד לגג הרעפים. לפתע הרגשתי שטלי מתנגדת לאחיזתי הלופתת. היא ניסתה לשחרר את ידה, ואני הייתי צריכה להשקיע מאמץ רב הרבה יותר בשביל להמשיך לאחוז בה ולטפס יחד איתה. כנראה אזלו כוחותיה. החולשה הכריעה אותה, והיא רק רצתה לנוח מהטיפוס ומהדף המים. רצתה מעט מנוחה, אך לא ידעה שמנוחה זו עלולה להיות קטלנית.

עם זאת שמחתי לחוש את התנגדותה, כך ידעתי ששלום לה. שהיא חיה.

אחזתי בה בכוח וטיפסתי עוד כמה סנטימטרים, ולפתע חשתי מכה עזה בידי. הבטתי לאחוריי וראיתי גבר צעיר המנסה לטפס אף הוא על המרזב. שיערו הקצר רטוב וסתור, עיניו המלוכסנות עצומות במאמץ. תוך טיפוס פגע בלא שימת לב בידי האוחזת בטלי בחוזקה, וידה נשמטה מאחיזתי.

ניסיתי לתפוס אותה שוב, אך המים המאיימים והגבוהים סחפו את הקטנה, שנותרה ללא אחיזה, הרחק הרחק מעיניי.

עזבתי את המרזב ונעתי במהירות אחריה, אך זוג אופניים ענקיים שנסחפו במים הוטחו הישר על גופי, וספגתי מכה חזקה בגבי. המכה שיתקה אותי לרגעים בעוצמתה.

כשפקחתי את עיניי, מעורפלת, נותר לי רק להבין שהיד הקטנה אבדה לי.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com