אזמל הניתוחים של הקדוש ברוך הוא

ביום הכיפורים, מתוודים אנו בפני הבורא ומפרטים את חטאינו. קודם הווידוי אנו אומרים: "מה נאמר לפניך יושב מרום ומה נספר לפניך שוכן שחקים, הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע".

נשים לב לנוסח המילים: "הלא כל הנסתרות והנגלות אתה יודע". לא מובן. הרי אנו מכריזים שהבורא יודע את הנסתרות, אז וודאי שהוא יודע גם את הנגלות, מדוע אנו מדגישים שהוא יודע גם את הנגלות? איזה חידוש יש בדבר?

התשובה, אנחנו חושבים שאנו מכירים את מעשינו הנגלים, אולם כנראה שגם אותם אין אנו מכירים באמת. רק אלוקים, שהוא בוחן כליות ולב, הוא זה שיודע את הנגלות. נבאר:

שלמה המלך מסיים את ספר קהלת ואומר: "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹקִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע". על מעשה רע אנו מבינים מדוע יש לעמוד למשפט וליתן עליו את הדין, אולם מדוע צריך לתת את הדין גם על מעשה טוב?

התשובה היא, שפעמים רבות אדם מרמה את עצמו. אדם יכול לעשות מצווה ומעשה טוב כלפי חוץ, אך בתוך תוכו הוא יודע שאין זה נובע ממקום חיובי אלא מתוך נגיעות ושיקולים שליליים. פעמים המעשה נגרם משני מניעים – חיובי ושלילי, כך שבאותו מעשה מעורבים גם טוב וגם רע. את הניתוח המדויק וההבחנה המושלמת רק בורא עולם יכול לעשות, רק בידיו ישנו אזמל הניתוחים העדין, המסוגל לסנן ולנתח את מעשה האדם לחלקים. זו הסיבה שביום הכיפורים אנו מתוודים גם על המעשים הטובים הנגלים, שהרי גם ביחס לגביהם איננו בטוחים ב"ניקיונם".

גם אנשים רמי מעלה עלולים ליפול ברשתו של היצר הרע, וגם מעשים הנראים גדולים וטובים יתכן שמעורבים בהם שיקולים פסולים.

דוגמא לעניין זה ניתן לראות בפרשתנו.

פרשת במדבר עוסקת ברובה במסעותיהם וחנייתם של בני ישראל במדבר סיני, יחד עם משכן העדות. ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר עד שהגיעו לארץ ישראל. ניתן היה לחשוב, שאופן מסעם היה מזדמן - פעמים שבט ראובן הלך בראש המסע, פעמים שבט דן וכדומה. אך לא! התורה כותבת שאלוקים קבע לכל שבט מיקום מדויק ביחס למשכן, הן בחנייתם והן במסעם.

חכמים על הפסוק: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב', ב') כותבים כך: משה חשש שהשבטים לא יסכימו ביניהם אודות סדר המסע ואופן החנייה, מי ישהה מזרחית למשכן, מי במערב, מי בדרום ומי במזרח. משה מאוד חשש שתפרוץ ביניהם מחלוקת. אמר הקדוש ברוך למשה – אל תדאג! לפני מאות שנים, כשיעקב אביהם נפטר לבית עולמו, הוא נתן לבניו הוראה מדויקת היכן כל שבט יעמוד סביב למיטתו, מי יישא את ארונו ובאיזה אופן. באותה צורה שהם היו אז סביב מיטתו של יעקב, באותה צורה הם ייסעו במדבר וישאו את המשכן (מדרש תנחומא על פסוק זה). 

לא יאמן. בני ישראל זכו למראות נבואיים במעמד הר סיני. הם מוקפים בענני כבוד, אוכלים לחם מן השמים ומוקפים בניסים כל היום, ובכל זאת משה חושש שיהיה ביניהם חוסר הסכמה סביב סדר המסע. כיצד ניתן להבין זאת? הרי הם נמצאים בדרגה רוחנית עצומה, מדוע משה חושש עד כדי כך שאלוקים זקוק "להרגיע" אותו ולומר לו – אל תדאג, סדר מסעם קבוע עוד מפטירת יעקב.

הלא דבר הוא.

התשובה, משה לא חשש שהשבטים "יתקוטטו" ביניהם על מיקום נוח מבחינה גשמית וחומרית, אלא יהיו אלו שיקולים רוחניים ונעלים, שכל שבט ירצה להיות כמה שיותר קרוב אל מקדש השם ולארון הברית וכך "יספוג" הוא יותר קדושה. אולם למרות שהשיקולים היו רוחניים ונעלים, משה יודע שגם מתוך זה השבטים עלולים להגיע לפירוד ולמחלוקת שתכלה כל חלקה טובה. משה יודע שגם אדם שנמצא במצב רוחני גבוה הוא עלול ליפול. אמנם במעשים "הנגלים" בני ישראל נמצאים בדרגה גבוהה, אולם גם בתוכם טמונים כוחות "שפלים" העלולים להתעורר ולהשפיע עליהם באופן שלילי. 

אדם לא מכיר את עצמו ברגעים של קנאה, תאווה וכבוד. אין ביטוח לאף אחד, גם לא לשבטים. בתוך תוכו של כל אדם טמון יצר הרע, אשר חופר מחילות מתחת למעטה הצדיקות, ומנסה לערער את יציבותו.

ככול שאדם גדול יותר, הוא נזהר יותר. ככול שהשגתו ברוחניות הולכת ומתעצמת, כך הוא נזהר שבעתיים לבל ייפול במכמורות הגוף.

משה חשש על השבטים, מה נגיד אנחנו?