"תנוח דעתו של הרב, גם אני עושה את עבודתי בשביל פרנסה..."

משה רבנו נדרש לפקוד את העם, ולשם כך עליו למַנות נשיאים לכל שבט. אך ברגישותו הגדולה לכבוד הזולת, מכלכל משה את צעדיו בחכמה כדי למנוע ככל האפשר פגיעה באחרים שלא התמנו.

וכך מבאר האלשיך הקדוש את הפסוקים: ״אלה קרואי העדה״, שעוד בטרם נבחרו לנשיאות היו מורמים מעם ונבחרי האומה. ״נשיאי מטות אבותם״, נציגי השבטים היו. ולא בכדי, אלא ״ראשי אלפי ישראל הם״, שרי אלפים היו בזכות חכמתם ותבונתם. ועם כל זאת, לא בחר בהם משה רבנו, אלא עד שהבורא יתברך נקב בשמותם. ומדוע? משום שהיו חכמים נוספים בעם, גאונים וקדושים ומורמים מעם, שעלולים היו להיפגע. אמר משה רבנו: לא אוכל לעשות זאת, לבחור באחד ולפגוע ברעהו. ריבונו של עולם, נקוב בשמותם. אל נא תטיל זאת על כתפי!

ולא זו בלבד, אלא שלאחר שהבורא יתברך נקב בשמותם, ומשה ואהרן עמדו להקהיל את כל העדה, לא ניצלו הזדמנות זו למעמד הכתרה, אלא קראום קודם והודיעום על המינוי, ורק לאחר מכן הקהילו את העדה. ומדוע? מאותה סיבה: אם יקראו להם במעמד כל העם, יהיו כאלה שיתחמץ לבם כשיכריזו את שם המועמד, והוא יפלס דרך, משום שחושבים הם את עצמם לראויים, וחשים מקופחים. ומשה רבנו נזהר כל כך בכבודם ורגיש היה לרגשותיהם!

רגישות דומה של משה אנו מוצאים כאשר יתרו מייעץ לו למנות שרים שיסייעו לו במשא העם. ויש להבין וכי משה לא חשב על עצה זו, עד שהיה צריך ליועץ ארגוני? אלא ודאי שחשב על רעיון זה, אך לא רצה שההצעה תבוא מצדו, כי אז היו ישראל חשים באי נעימות שהם מכבידים עליו והוא לא חפץ בטורחם במשאם ובריבם, לכן חיכה שמישהו מבחוץ יציע הצעה זאת, ואז לא ייראה הדבר כאילו הוא מואס בטרחתם.

* * *

ומאחר שהיה משה רגיש כל כך לכבוד הזולת, נהג עמו ה' במדה כנגד מדה ודאג לכבודו.

על המרגלים נאמר "וילכו ויבואו אל משה" (לקמן י"ג, כ"ו). שואל האור החיים מדוע מציין הפסוק שהמרגלים שבו ובאו אל משה? הרי בודאי אם שבו אל מחנה ישראל במדבר, באו אל משה!

ברם, הפסוק עונה על שאלה קשה: מדוע זכו המרגלים כולם לחזור חיים מן השליחות הגורלית? אלא ש"חש ה' על דבר כבוד משה אשר על כן השלימו השליחות ובאו". הואיל ומשה רבנו עלול היה להיפגע אם המרגלים היו מתים בדרך, על כן לכבוד משה לא מתו.

* * *

על רגישות מיוחדת לכבוד הזולת, סיפר בנו של הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל את המעשה הבא: נסעתי פעם עם מו"ר אבי זצ"ל לברזיל, והשתתפנו במסיבה מיוחדת שנערכה לכבודו בבית אחת מנכבדי הקהילה.

באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית, ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לבית כנסת הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב.

ברגע הראשון נכנס הרב למלכוד: מצד אחד – הוא לא רצה להלבין את פניו של בעל הבית, ומצד שני – דעתו על הרפורמים ידועה בחריפותה. אך מיד התעשת והשיב בסיפור: "אספר לכם סיפור שקרה לי – לפני כמה שנים היינו בחו"ל, הגיע זמן מנחה ורצינו להתפלל, אך הנהג הכושי מחוסר הבנה הביא אותנו לבית כנסת שהתברר לנו כבית כנסת רפורמי. לא רציתי להיכנס לבית הכנסת, ולכן התכוננו להתפלל בחוץ. להתפלל במניין לא יכולנו כי היינו רק שמונה אנשים. והנה מתוך בית הכנסת יוצאים שני אנשים: איש האחזקה הטכני של בית הכנסת ורב הקהילה הרפורמית. ראו שאנו עומדים להתפלל והצטרפו אלינו למניין. אמרתי לעוזר שלי שחסר לנו עוד אחד למניין. פנה אלי הרב הרפורמי ושאל: ממה נפשך, אם רפורמי משלים מנין – אז יש לך עשרה, ואם לא – אז שמונה. איך הגעת לתשעה?

השבתי לו שאיש האחזקה אינו רפורמי באמת, הוא נמצא בקהילה הרפורמית לצורך פרנסתו. אבל רב הקהילה ודאי לא יכול להשלים מנין.

רכן אלי הרב הרפורמי ואמר לי בשקט כממתיק סוד: "תנוח דעתו של הרב, גם אני עושה את עבודתי בשביל פרנסה...".

כל הנוכחים בסעודה התגלגלו מצחוק, והרב הצליח בסיפור להבהיר היטב את דעתו על הרפורמים, מבלי לבייש את בעל הבית.