במחשבה תחילה לפרשת במדבר: למה החזיר הרבי את הילד ארבע פעמים שוב ושוב?

"הבוס הזה, לא רק שהוא טיפש", לחש עובד במפעל גדול ממדים לבחור לא מוכר שישב לידו בעת שהבוס נאם, "הוא גם מכוער".

"אתה יודע מי אני?!", שאל הבחור בזעף. "אני הבן של הבוס"...

העובד הנחרד מיהר לברר: "ואתה יודע מי אני?".

הבחור השיב בראשו לשלילה.

"תודה להשם", מלמל העובד וברח...

* * *

"איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל", אומרת התורה בפרשתנו. במדרש (תנחומא במדבר י"ב) מובא שפירוש המילים "באותות לבית אבותם", הכוונה היא שהדגלים היו מסודרים באותו סדר שציווה יעקב לבניו שיישאו את ארונו ממצרים לארץ כנען. אמר יעקב לבניו "ואם תעשו כן וטענתם את מיטתי כשם שציוויתי אתכם - הקב"ה עתיד להשרות אתכם דגלים דגלים".

וצריך להבין מה היה מיוחד בנשיאת מיטתו של יעקב, שבזכות נשיאה זו זכו ישראל לדגלים.

בימיו האחרונים של כ"ק מרן רבי אהרן מבעלזא זי"ע על אדמת אירופה, שהה בבודפסט שבהונגריה, בהמתנה לשעת הכושר לברוח מן התופת הנוראה במלחמת העולם השנייה. באחד ממוצאי השבתות כאשר הציבור עבר לתת יד לשלום ולהיפרד מן הרבי, עבר בין הבאים בחור שכובע חבוש לראשו וחליפה עטויה לגופו, הוא נראה כבר מצווה.

הנהגה טמירה ונעלמת הייתה לו למרן מהר"א, שלא נתן יד לילדים פחות מגיל בר מצווה, אלא עטף את ידו במגבת וכך לחץ את ידם. כאשר עבר בחור זה לפני הרבי, עטף הרבי את ידו במגבת והושיט לו אותה. הגבאי, הבין מיד שהילד עדיין אינו בר מצווה. ממחשבה למעשה הסיק שהוא לובש כובע וחליפה כדי להטעות את הרבי. לכן הרים הגבאי את קולו וצעק עליו "שייגעץ, החוצה!".

מרן מהר"א נחרד מאוד לשמע הצעקה, הוא ציווה לגבאי שיקרא לילד בחזרה ויבקש ממנו לומר שלוש פעמים לגבאי "אני מוחל, אני מוחל, אני מוחל". הגבאי אכן קרא לילד וביקש את סליחתו, והילד אמר שלוש פעמים שהוא מוחל. והלך.

האנשים ביקשו להמשיך לעבור אצל הרבי, אך מרן מהר"א אמר לגבאי שהוא אינו רגוע מכך שביישו את הילד לחינם. "קרא לילד", ציווה על הגבאי, "רצוני לברכו". הילד הגיע שוב וכ"ק מהר"א האציל עליו מברכתו. והילד הלך.

רגעים ספורים חלפו והרבי אינו רגוע. "רוץ אחרי הילד", ציווה על הגבאי, "ותביא אותו לכאן". הילד חזר והרבי אמר לו שהוא מבקש לפייס אותו בפיוס מיוחד: הילד יוכל לכתוב "קוויטל" (פתקא) ובו יוכל להזכיר את כל מי שהוא חפץ שהרבי יתפלל עליו. הילד המאושר נעמד בצד, כתב קוויטל והגיש אותו לרבי, ושוב הסתובב הילד והלך (אצל הרבי מבעלזא זי"ע הייתה קריאת הפתקאות עבודת קודש עצומה ונשגבה, לכן היה קשה מאוד להיכנס אליו עם קוויטל. כל שכן שהיה זה נדיר שהרבי עצמו יציע שמישהו יכתוב קוויטל... פעם התבטא הרבי: "לקרוא קוויטל עבורי זו עבודה קשה יותר מחטיבת עצים ביער!...).

אלא שרגעים נוספים חלפו והרבי פנה אל הגבאי בצער רב: "אינני רגוע. וכי מפני שאני מחמיר על עצמי לא ללחוץ יד לילד שאינו בר מצווה - יעליבו ילד בתוך ביתי?! לך קרא את הילד שוב".

הגבאי הלך והחזיר את הילד בפעם הרביעית. מרן מהר"א לחץ את ידו של הילד, הפעם ללא המגבת(!), ובירך אותו בברכות רבות. רק לאחר מכן נענה מרן מהר"א ואמר: "כעת אני כבר רגוע"...

מעשה נורא זה ממחיש עד כמה גדול כבוד הבריות, ואפילו כבודו של ילד קטן, ולמרות שהרבי עצמו לא היה אחראי לכך שהעליבו אותו. ארבע פעמים חזר ופייס אותו פיוס אחרי פיוס עד שנחה דעתו.

בספר "דברי שערי חיים" דייק בלשון המדרש: יעקב ציווה את בניו שיישאו את מיטתו "בכבוד" (תנחומא שם). מה הכוונה "בכבוד"? שכל אחד יעניק כבוד לרעהו וישמור על כבודו. "ואם תעשו כן..." אמר יעקב לבניו, "הקב"ה עתיד להשרות אתכם דגלים דגלים".

* * *

לפי רעיון נפלא זה, נוכל להתבונן בפרשת הדגלים באור אחר: הדגלים לא נועדו למען הסמליות או הסדר הטוב בלבד, הם ניתנו לעם ישראל על מנת ללמד אותם שלכל אחד יש את המקום הראוי לו. אין צורך לשאול "אתה יודע מי אני?", אין צורך לברר "מי ההוא" - כל אחד הוא "בנו של הבוס". גם את העומד בירכתיים עלינו לכבד כמו ההולך מקדימה; גם הצעיר ביותר זוכה למקום משלו.

בדרך רמז: פרשת במדבר נקראת תמיד לפני חג השבועות, זמן מתן תורתנו, משכך, אין נפלאה מפרשת הדגלים להזכיר לנו את דברי חז"ל הקדושים "עשרים ושישה דורות קדמה דרך ארץ את התורה".