"ערבים עם סכינים, תברחו!": פועה שטיינר, על כיבוש ירושלים

עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וסיומו של המנדט הבריטי בארץ, גאתה ההתרגשות בקרב העם כולו.

אולם באותו יום החל השלב השני הקשה, של מלחמת העצמאות מול שבע מדינות ערב, אשר ארכה מאז עוד למעלה משנה. כמה חודשים קודם לכן, החל המצור על ירושלים שבין החומות, עד לנפילתה מאוחר יותר בידי הלגיון הירדני. הרבנית פועה שטיינר, בתו של הרב שלמה מן-ההר זצ"ל, רבה של בית וגן במשך 40 שנה, הייתה אז ילדה קטנה בירושלים העתיקה. כשבגרה, כתבה את ספרה 'מתוך ההפיכה', המתאר את סיפור נפילתו של הרובע, ואת חוויותיה מאותם ימים.

"הורי נולדו ברובע היהודי, ואני דור שישי מצד אבי ורביעי מצד אמי לבני ירושלים העתיקה", היא פותחת את סיפורה. "סבי וסבתי, הורי אמי, עברו בשלב מסוים לשכונת בית ישראל, אחת השכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומות. שם כבר היו מים זורמים בבתים, בעוד שבעיר העתיקה עדיין שאבו מים מבורות. הבתים ברובע היו קטנים, וכילדות נהגנו לשחק הרבה במגרש הגדול שעל יד הבית (כיכר בתי מחסה), וכך ראינו את כל המתרחש סביבנו. חיילים אנגלים היו מבצעים חיפושים מידי פעם בבתים שלנו. בדרכנו לבית הספר מחוץ לחומות ראינו אותם מסתובבים בעיר, דורשים תעודות זהות מאנשים, ולפעמים אף עושים עוצר. הגזירה הקשה ביותר של האנגלים נגדנו הייתה הגבלת העלייה, כאשר באירופה נמצאים יהודים רבים ששרדו מהשואה במחנות עקורים".

(צילום: ג'ון פיליפס)

כולם חיכו ליום שבו האנגלים כבר לא ישלטו בארץ. במוצאי שבת אור לי"ז בכסלו תש"ח (כ"ט בנובמבר 47), התקבלה החלטת האו"ם המפורסמת, על סיום המנדט הבריטי ועל תכנית החלוקה, אשר נועדה לחלק את שטחי הארץ בין יהודים לערבים. למחרת בצהריים בדרכנו חזרה מבית הספר, ראינו אנשים רוקדים ברחובות במרכז העיר. שלושה ימים אחרי כן, יצאו הערבים בהפגנה אלימה, שרפו את המרכז המסחרי בממילא, בזזו את החנויות, פצעו יהודים, והחלו במצור על העיר העתיקה. מצור זה ניתק אותה לחלוטין מירושלים החדשה, שגם היא בעצם הייתה במצור".

באותו יום, שהו פועה ואחותה, תלמידות בכיתות ב' וג', בבית ספרן. "עם סיום הלימודים, לא יכולנו לחזור יותר הביתה, ולכן הלכנו לבית של סבא וסבתא בשכונת בית ישראל. שהינו אצלם במשך ארבעה חודשים, בלי יכולת לדבר עם ההורים, שהיו במצור בתוך החומות. בחודשים האלה קיבלו תושבי העיר העתיקה מעט אספקה בשיירות, אשר לוו בידי חיילים בריטיים. באחת השיירות האלה הוחזרנו הביתה. בשלב זה, המתינו כולם בדריכות ליום ו' באייר, היום בו הבריטים היו אמורים לעזוב את הארץ, כפי שנקבע בהחלטת האו"ם. תהינו האם הדבר יקרה או לא, והנה לפתע ביום חמישי, ד' באייר, ראינו אותם עוזבים את העיר העתיקה. שמחנו שמחה גדולה, אך יחד עם זאת, חששנו מפני הבאות, שכן היה ברור לנו שצבאות מדינות ערב יפלשו ארצה, ויתקפו אותנו מכל הכיוונים".

צוואתו המצמררת של אבא

ביום ה' באייר תש"ח, הכריזו בתל-אביב על הקמתה של מדינה יהודית, אולם ברובע היהודי הנצור, לא שמעו על כך. "בשבת היה הכל שקט, אך ביום ראשון נפתחה עלינו אש כבדה מאד מאנשי הכנופיות הערביות", מתארת פועה. "הם החלו בהפגזה כבדה על הרובע, והפחד היה נורא. ירדנו מביתנו שבקומה השלישית, אל ביתם של השכנים שהתגוררו למטה, והצטופפנו יחד בדירת חדר - זוג מבוגרים, ועוד שתי משפחות עם ילדים קטנים. כילדות, המשכנו לשחק בינינו, אך יחד עם זאת הרבינו באמירת פרקי תהילים, והאווירה מסביב הייתה מתוחה. עוד מראשית המצור, התמנה אבי לחבר הוועדה האזרחית שהוקמה לטיפול בתושבים. בין תפקידיה היה לספק אוכל לאנשים, לעזור כלכלית למי שאיבד את עבודתו, ולקשר בין הצבא היהודי לתושבים. במהלך אותה תקופה, אבא התרוצץ כל הזמן בין הבתים, ובכל פעם שהיה יוצא החוצה, הייתה אחותי הגדולה פורצת בבכי קורע לב, עד לרגע בו הוא חזר".

הצד החיצון של שער ציון, נקוב כדורים (צילום: אוסף פרטי)

ביום שלמחרת, ח' באייר, התרחש ברובע מאורע, אשר השאיר רושם בליבה של פועה לכל חייה. "שמענו לפתע צעקות מבחוץ, והבנו שמשהו קשה מאד קורה שם. פחדנו לצאת ולבדוק את המצב, ואז פרצו אנשים לתוך הבית, וצעקו 'ערבים עם סכינים, תברחו!'. מסתבר שאלו שהתגוררו בסמוך לשוק הערבי, ראו מאות ערבים אשר פרצו את המחסומים שהקימו הבריטים, מחסומים שעד אז הפרידו בין הרובע היהודי והשוק. מטרתם של אותם ערבים הייתה ברורה. בזמן שהבריטים שלטו בארץ, התחוללו כמה פעמים פרעות ביהודים במקומות שונים בארץ, כולל העיר העתיקה. רבים מהמבוגרים זכרו את הפרעות הקודמות ונתקפו בחרדה איומה. האנשים שגרו קרוב לשוק רצו לכיוון שכונת בתי מחסה הסמוכה לחומה הדרומית, שם אנחנו גרנו. היינו אז חמישה ילדים קטנים, אחותי הבכורה בת 9, אני בת 7, אחות בת 3, עוד אחת בת שנתיים ותינוק קטן. עם הבריחה ההמונית שהחלה, נוצרה אנדרלמוסיה גדולה, וגם אנחנו מצאנו את עצמנו בתוכה. כולנו יצאנו החוצה ורצנו בתוך ההמון אחוז החרדה עד לישיבת פורת יוסף, שהייתה המבנה האחרון בצד מזרח. כולם רצו מבוהלים, אבל האמת היא, שמעבר למבני הישיבה לא היה לאן לברוח".

במהלך הבריחה, מצאה את עצמה פועה הקטנה נדחפת לחדר גדול מלא באנשים, העומדים בצפיפות ומתפללים בבכיות וזבעקות קורעות לב. "אמנם היו לנו לוחמים, אך ידענו שהם מעטים ובלי נשק רב, ואילו הערבים מצידם היו רבים וחזקים. הלוחמים גם החלו לסגת מן העמדות, ולנו נשאר רק לפנות לה' בדמעות", היא מספרת. "על אף שהייתי רק בת 7, ביקשתי שיאמרו לי מה להתפלל, ואישה אחת נתנה לי סידור והראתה לי איפה לקרוא. התחלתי לקרוא מהדף 'אשמנו, בגדנו...'. כל האנשים אמרו וידוי, כנראה חשבו שאלה הרגעים האחרונים בחייהם".

באותו רגע, אחז אביה של פועה בידיה ובידי אחותה הגדולה ולקח אותן החוצה. "אבא אמר שברצונו לדבר אתנו, והתחיל לומר: 'אי אפשר לדעת מה יקרה, ואני רוצה להיות מוכן לכל אפשרות שלא תהיה. אני רוצה שתזכורנה היטב היטב את מה שאני אומר לכן עכשיו. בעולם הזה יש רק דבר אחד חשוב, רק התורה. כשתהיינה גדולות, תזכורנה שאבא רצה שתתחתנו עם תלמידי חכמים, אנשים שלומדים תורה'. הבנתי שאבא מוסר לנו באותם רגעים את צוואתו, ופרצתי בבכי. במשך כמה שעות שהינו שם, בבכיות נוראות, עד שהגיע לוחם של ההגנה, ובישר שהם הצליחו להדוף את הפורעים. רוב התושבים כבר פחדו לחזור לבתיהם. רבים, במיוחד אלה שגרו קרוב לשוק הערבי, נשארו מאותו יום והלאה בבתי הכנסת הספרדיים ובשכונת בתי מחסה".

יומיים אחר כך, הגיע הלגיון הירדני להר הזיתים, והתפרס סביב הרובע היהודי, במטרה לכבוש אותו. עשרה ימים ארכה הלחימה, עד שביום שישי, י"ט באייר, נפלה בידיהם העיר העתיקה. "באותו בוקר השתרר שקט מפחיד. שעות אחדות אחר כך, בארבע אחר הצהריים, נחתם בינינו לבין הלגיון הסכם כניעה. בישרו לנו שכל התושבים יוכלו לצאת בשלום לעיר החדשה, מלבד הלוחמים, שיילקחו לשבי", היא מתארת. "היו יהודים שנולדו ברובע, ומעולם לא יצאו אל מחוץ לחומות, כדי לא לצאת ממקום קדוש כל כך למקום פחות קדוש, והנה הגיע הרגע הנורא, בו הם היו חייבים לעזוב. בפועל, כל הגברים של העיר העתיקה נלקחו לשבי בירדן. מתנדבים הגיעו לשער ציון לעזור להעביר אותנו - הנשים, הילדים והזקנים, פליטי העיר העתיקה – לקטמון, השכונה שנכבשה על ידינו לפני כן וננטשה על ידי תושביה הערבים. הם עמלו לארגן עבורנו אולם ציבורי, שם ישנו כמה לילות, עד אשר השתכנו בבתי השכונה הנטושים. מהעיר העתיקה יצאנו בחוסר כל, וכלל לא פשוט היה להתחיל את חיינו מחדש. במהלך אותה שנה, סבלנו מהפגזות כבדות גם בקטמון, כחלק ממלחמת העצמאות, ורק בשנה שאחר כך נשמנו לרווחה, עם סיום המלחמה, וחזרתם של הגברים מהשבי. אבא שלי חזר מהשבי בכ"ב בשבט, והוא היה בקבוצה האמצעית ששוחררה".

מדינת ישראל קמה על רגליה, אך הלב שלה - הר הבית, הכותל המערבי, וכל ירושלים שבין החומות, נותרו במשך 19 שנה בידי הירדנים. "הלגיונרים היו יושבים על החומות, צולפים באנשים מתי שרק התחשק להם, וכל מה שיכולנו לעשות היה להגיש בכל פעם תלונה לוועדת שביתת הנשק של האו"ם", היא מתארת.

"במקום בו כמעט נטבחנו, רוקדים עכשיו בחורי ישיבה"

במלחמת ששת הימים, נכבשה ירושלים מחדש, והלבבות כולם המו מהתרגשות. "הייתי אז כבר אמא לשתי ילדות קטנות, ושהיתי באותו זמן עם אחותי בבית הוריי, שבשכונת בית וגן", מספרת פועה. "באותה תקופה, ירושלים לא הייתה בנויה כל כך כמו היום, ויכולנו לצפות ממרפסת הבית על כל אזור העיר העתיקה. בעלה הטרי של אחותי היה מגויס לצנחנים, ובעומדנו שם, ראינו מטוסים ישראלים צוללים בצד מזרח, ומותירים אחריהם פטריות עשן גדולות. נכנסנו הביתה בוכות, והנה אנחנו רואות את אבא שלנו אומר הלל. אבא שמע ברדיו את המילים המרגשות 'הר הבית בידינו', ועל אף שהלחימה לא הסתיימה, התחיל כבר להודות לה' על הנס הגדול".

העיר העתיקה הושבה אמנם לידיים יהודיות, אך תושביה הקודמים לא מיהרו לחזור אליה. "מלחמת העצמאות הותירה צלקות בלב רבים מהם והם חששו לשוב להתגורר בה. אנשים גם הספיקו לבנות בינתיים את חייהם מחדש בעיר החדשה, וכבר לא חיפשו לחזור. דווקא משום כך, עשר שנים לאחר מלחמת ששת הימים, החלטנו בעלי ואני לעבור לרובע, ולחזק בו את ההתיישבות. מי היה מאמין שמקום שכיום כל כך מבוקש ושוקק חיים, דרש בעבר אומץ כדי לבוא לגור בו? מאז אנחנו נמצאים ברובע כבר 42 שנה".

בשנה הראשונה לאחר המעבר לרובע, הגיעה פועה להתפלל את תפילות הימים הנוראים בישיבת הכותל, אשר נוסדה בבתי מחסה, המקום בו היא גרה כילדה. "עליתי לעזרת הנשים, וצפיתי בהתרגשות מחלון הישיבה בנוף ילדותי", היא מתארת. "בליבי חשבתי, איך אולי ממש פה היה ביתה של סבתי, והרגשתי אותה חיה לנגד עיניי. לאחר התפילה ירדנו לחצר, ושם נגלה לעיניי המקום בו היו בורות המים, הבורות אליהם השליכו הלוחמים את נשקיהם, כדי שלא יפלו בידי הירדנים. מחצר זו ברחנו כאשר שמענו שהערבים באים עם סכינים במטרה לעשות בנו טבח, ואילו עכשיו אני רואה ממש במקום הזה בחורי ישיבה יחד עם ראש הישיבה, הרב ישעיהו הדרי זצ"ל, רוקדים ריקוד דבקות של ראש השנה. התרגשתי מאד, והרגשתי שאני זוכה להיות חלק מתהליך הגאולה".

שכונת בתי מחסה

בור מים בשכונת בתי מחסה

כמה שנים אחר כך, עמדה פועה שוב בתפילת הימים הנוראים, בבניין החדש והמרווח שנבנה עבור ישיבת הכותל מאז. "עמדתי ליד החלון הצופה אל הר הבית, וביום כיפור זה רציתי מאד להתפלל על אמי החולה ועל בתי המחכה לפרי בטן. אולם אז, בזמן קריאת סדר העבודה בישיבה, ראיתי מול עיניי ילדים ערבים משחקים כדורגל על הר הבית, במקום הקדוש לנו ביותר! שכחתי את כל הבקשות הפרטיות שרציתי להתפלל עליהן, ובכיתי על בית המקדש שעדיין חרב, ועל הר הבית, שאיננו שמם, אלא 'שועלים' מהלכים בו. מעומק ליבי עלתה התפילה על כך, שכפי שזכיתי לחזור לירושלים ולראות בבניינה, נזכה כולנו לראות גם בבניין בית המקדש, ובגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן".