"איך לא ידעתי", פרק ה’ - ההמראה

שורה שבע עשרה, מושב אמצעי. המטוס נדמה לי קטן פתאום, כמו חדר עם תקרה נמוכה וחלונות קטנים מדי, שאי אפשר לזוז בו כמעט ואין ממנו דרך חזרה. המושבים אפורים מאוד ורק דוגמה קלה של פסים צהובים ורועדים משורטטת עליהם. האורות הקטנים מאירים כל כך במטוס, עד שהפסים הצהובים בולטים עוד יותר...

אני מוצאת את שורה שבע עשרה וגם את המושב האמצעי. התיק שלי איתי והדיילת מחייכת אלי חיוך תואם לצעיף הסטן שלה. הכל כל כך רגיל וכל כך לא, כל כך הגיוני מצד אחד וכל כך בלתי אפשרי מכל שאר הצדדים, עד שאני לא מצליחה להחליט מה עלי להרגיש.

"עוד עשר דקות ממריאים", אומרים לי בכמה שפות, מבעד לרשת השחורה, "ושתהיה לכם טיסה נעימה ובטוחה. תודה רבה".

צעירה חמודה בתלתלים ארוכים וחומים מבקשת ממני סליחה ומנסה להשתחל למושב שלצידי.

יש משהו שמביך בשלישיות הצפופות האלה במטוס שמגיע לשיא במושב האמצעי, זה לא נעים למצוא את עצמך נדחק בין שני אנשים לא מוכרים ולא יודע כיצד לאסוף את הידיים ואת הרגליים שלך.

אבל הצעירה שלצידי לא נראית מוטרדת בכלל, היא מחייכת אלי חיוך של אנשים שמכירים כבר הרבה זמן ואפילו מושיטה לי יד רזה וחפה מכל טבעת.

"אני שקד", היא מציגה את עצמה, "ואת חנה". היא מציגה גם אותי באותה נשימה. היא שמעה את הרצאת המבוא שלי בקמפוס ומאוד מאוד התרשמה. היא חושבת שזה מדהים לקחת למסע מישהי שחוותה באופן אישי כל כך את השואה, והיא בטוחה שיהיה לי המון מה להוסיף להן. עיניה מחייכות ומהורהרות כאחד ולמרות הקול הכמעט ילדותי שלה, רואים שהיא מלאת מחשבות רציניות.

אחר כך פותחת שקד את התריס הקטן שלידה ומדברת קצת אלי וקצת אל נוף האספלט של שדה התעופה.

"אני לא מאמינה שאני עושה את זה", היא אומרת לי, "סגרתי את הדירה שלי, נתתי את האוטו לאחי הקטן, והשארתי את הכלב שלי אצל ידידים, למרות שהוא די מיילל שם.

אני כל הזמן עסוקה בלשכנע את עצמי, שזה היה משהו נכון לעשות, גם במחיר של החופש שכבר לא יהיה לי. ובאמת, חנה, זו לא הייתה החלטה קלה".

שקד מתארגנת קצת עם המעיל ותיק הצד, ותוך כדי היא משתפת אותי בכל ההתלבטויות האלה שלה, שעדיין מסתובבות לה קצת בלב.

"סיימנו את הסמסטר לפני יומיים. והיו לי המון תכנונים ועניינים, ובלי סוף מקומות לנסוע אליהם. פולין לא הייתה חלק מן התכנון הזה. ממש לא".

שקד נאנחת ותוקעת את מבטה במטוס קרוב הממריא בקצה המסלול.

"ובכל זאת את כאן", אני לא מתאפקת מלומר.

"בכל זאת", היא מחייכת, "החלטתי בסוף לנסוע. חשבתי על זה הרבה והתחרטתי על זה הרבה. אבל החלטתי לתת לעצמי הפעם איזה מסע משמעותי. משהו ששווה בשבילו לוותר על החופש ועל הטיול שתכננתי לאפריקה. ואני באמת כל כך מקווה שזה יהיה משמעותי מספיק, שלא אתחרט על הצעד הזה, ושאחזור עם עוד משהו בחיים שלי".

'אני גם מקווה בשבילך', אני חושבת לעצמי, ומתכוונת לכל מילה, 'בשבילך, בשבילי, בשביל אבא ואמא שלי, בשביל הדודים שלי, ובשביל כל מי שלא הכרתי אף פעם'.

שקט של עשר שניות רובץ בינינו, עד ששקד אומרת שנית: "אני מקווה שהכלב לא יכעס עלי כשאחזור. את יודעת, יותר משבוע להשאיר אותו ככה..."

"כן אני יודעת, זה באמת יכול להיות הרבה זמן. אבל אם יהיה לנו טוב, הוא יעבור מהר".

המטוס ממריא לבסוף, לוקח אותי בבטנו המתכתית, בלי לשאול שאלות מיותרות. מתנתק מעל האספלט השחור וחותר אל שמי התכלת של ארץ ישראל. החלון שליד שקד מתמלא בתים צפופים וגוש-דניים. המסע הזה מוכרח להיות משמעותי, שקד יקרה, פשוט מוכרח.

שקד השאירה כלב, ואני השארתי את כל מה שהייתי עד עכשיו...

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.