איך אפשר לחייך ברוגע כשאתה תקוע בפקק אינסופי? 5 נקודות למחשבה

האם יש חיים טובים מאלה?

לפני כשבועיים פגשתי מכר מהעבר הרחוק. לאחר דקת שיחה, הוא מסתכל עלי בחשדנות ושואל אותי בתדהמה: "מה זה?". אמרתי לו: "כיפה". הוא המשיך: "מה, אתה באבל?". "לא", השבתי. הוא מביט בי בתמיהה ואומר לי: "השתגעת?". גיחכתי למשמע דבריו ואמרתי לו: "לא השתגעתי, אלא התפכחתי". החבר התגלגל מצחוק כאילו סיפרתי בדיחה...

חברים יקרים, לחזור בתשובה זה לא שיגעון, זו התפכחות. חייתי בשקר, והנה עכשיו אני מגלה את האמת. הייתי כה קרוב לנפילה מצוק גבוה ללא מוצא, ללא דרך חזרה, וברגע האחרון "מישהו" הושיט לי עזרה והציל אותי מהתרסקות... האם יש שמחה גדולה מזו?

אנשים אינם מבינים את משמעות החזרה בתשובה. הם חושבים שאמונה בבורא עולם, משמעותה שהכול אסור: אסור לעבוד, אסור לבלות, אסור לנשום... הם תופסים את הדת כמגבילה את האדם ומדכאת את יצריו. אך אינם מבינים שזה בדיוק ההיפך. ביטול רצוני מול רצונו של בורא עולם, הדורש ממני להתנהג אחרת, בעצם ממלא את כל הרצונות ואת כל הצרכים שלי.

לדוגמה, נניח שמתחשק לי לספר סיפור עסיסי על חבר, שעשה מעשה שלא ייעשה, כדי לצחוק עליו או לגמד אותו בעיני כולם, אבל אני ממש מתאפק שלא לספר, כי בורא עולם ציווה אותי להימנע מלשון הרע. אני מבין שדיכוי הרצון שלי לספר וההתגברות על היצר גורמים לי להתעלות ולממש את הרצון האמיתי שלי, שהרי הייתי רוצה שיכבדו אותי ולא ירכלו עלי, כפי שאני רציתי לעשות לאותו חבר.

"החילוניים" לא מבינים מה עובר על בעלי תשובה. הם חושבים שהם "ירדו מהפסים"... הם לא מצליחים להבין איך דת, שנתפסת בעיניהם כמגבילה וחשוכה, יכולה לייצר אנשים שמחים כל כך בחלקם. אך התשובה היא פשוטה: מי שמאמין בבורא עולם, שרואה את בורא עולם בכל פרט ופרט בחייו - החיים שלו שמחים ונטולי דאגות. אין לו עצב על הפסד כספי, אין לו דאגה מלבצע בדיקה רפואית חיונית. אינו שומר טינה לחבר שהעליב אותו. אין בו תחושה שחסר לו משהו. הוא מרגיש הבנאדם העשיר בעולם רק מהעובדה שליבו פועם ושהוא מסוגל לראות ולשמוע...

התשובה הפכה אותי לאדם טוב יותר - שלא מתעצבן מכל שטות (משתדל), שיודע להבליג (מנסה), אדם שמכיר תודה על הדברים שנתפסים בעינינו כמובנים מאליהם, כמו לנשום, לעמוד על הרגלים, כמו עבודה, אישה וילדים...

תאמין בבורא עולם, שמשגיח עליך ודואג לך בכל רגע, ושכל מה שהוא עושה - לטובתך! האמונה מאפשרת לך להיות רגוע גם כשאתה תקוע בפקק אינסופי לאחר יום עבודה מעייף, כי אתה מבין שכנראה אינך צריך להגיע יותר מוקדם הביתה. איני יודע חשבונות שמיים, אבל אני תמיד אומר לעצמי לחיזוק, כי ייתכן שבורא עולם רצה למנוע ממני מפגש מוקדם בכביש עם נהג שיכור, ולכן הוא מעכב אותי בפקק...

ואם אני רווק ויש בחורה שמאד רציתי להתחתן איתה, אך היא דחתה אותי - אני לא נשבר ואף מודה לבורא עולם שסידר זאת. איני יודע חשבונות שמיים, אבל אני תמיד אומר לעצמי לחיזוק כי בורא עולם כנראה חסך לי בכך חיי נישואים אומללים וגירושין בסופם.

אדם שמאמין בבורא עולם - בכל עיכוב או קושי כלשהו, כל מה שהוא עושה זה להודות לבורא עולם על ששם אותו במצב הזה. ואם קורה לו משהו "שנתפס" בעיניו כ"רע", הוא יהיה רגוע, בלי טיפת דאגה בליבו, כי הוא יודע שזה לטובתו.

האם יש חיים טובים מאלה?

בורא עולם "שכח" לתכנן את המוח?

האם שאלתם את עצמכם פעם, איך זה שעוד בזמן הלידה, כל האיברים שבגוף התינוק שלמים ומתפקדים כראוי מלבד איבר אחד - החשוב ביותר בגוף האדם – שתפקודו מוגבל, והוא ממשיך להתפתח עד שנות העשרים המאוחרות לפחות? מהו איבר זה?

המוח!

במבט ראשון זה נראה בלתי הגיוני: היינו מצפים שהמוח - האיבר החשוב ביותר בגוף האדם, מרכז השליטה והבקרה, שאחראי על תהליכי חשיבה, זכירה ולמידה, מרכז הרגש - יהיה מושלם לפעולה כבר מימיו הראשונים של האדם, כפי שאנו מוצאים בשאר איברי הגוף. מדוע, אם כן, נשאר המוח בתחילת דרכו מוגבל וזקוק להמשך התפתחות? האם ייתכן, חס ושלום, לומר שבורא עולם "שכח" לתכנן את המוח, או שהוא "לא הספיק" להשלים את תכנית תפקודו?

קיבלתי תשובה מהתבוננות בבתי היקרה בת השנתיים.

כל עולמה כרגע הוא בובות, משחקים וחטיפים. תן לה חטיף שוקולד והיא בעננים... היא נהנית לשחק בצעצועים חדשים, להתבונן בכלב ובחתול ברחוב, לעלות על הנדנדה ולהתגלש במגלשה.

אם נניח שהמוח שלה היה בתפקוד "גבוה" מבחינת תהליכי חשיבה, למידה וזכירה כמו אדם בוגר, מה היה קורה אז?

היינו מוצאים ילדה בת שנתיים טרודה ועצובה בסוגיות פרנסה, עוני, מחלות, מציאת זיווג, חינוך ילדים קניית דירה... ואין לדבר סוף. מוח שכזה, שמתמודד עם סוגיות אלו, עלול להרוס לה את הילדות ולפגוע בנפשה העדינה והרכה. בגיל זה נפשה הזכה אינה כלי קיבול ראוי להתמודדות מחוספסת שכזו.

בורא עולם נתן ברחמיו הזדמנות לרך הנולד לגדול בשקט, בנחת ובשלווה. הוא מעניק לנשמה העדינה לגדול מבלי להיות מודעת למציאות, ובכך מונע ממנה את כל הפחדים והסכנות שעלולים להיות. בתחילה, בורא עולם "מכבה" את הכישורים השכליים הגבוהים במוח, ובהמשך משפר בהדרגה את תפקוד המוח בהלימה לצרכים ההתפתחותיים של האדם.

כמובן, ישנם הסברים נוספים להתפתחות המוח לאורך השנים, אבל הסבר זה לבדו - מעיד על חוכמה בלתי נדלית, ולא פחות מכך - על רחמים. יוצר האדם העניק לרך הנולד את התנאים הטובים ביותר שבהם יוכל להתאקלם ולגדול בצורה מושלמת!

"ה' אמר לו קלל"

"בפני כל מי שהיה אז במשרד הוא פגע בי! וכי אני יכול לשתוק לו?!".

הצורך להתפרץ ולכעוס במצב זה הוא כמעט בלתי נשלט. אולם, אדם שיביט במבט נכון על אשר מתרחש, וירגיל את עצמו להקדים רפואה למכה על ידי התבוננות נכונה בעת שלווה, טרם בוא הניסיון, יוכל לעמוד בניסיונות מול יצר הכעס.

על התנהגותו החצופה וקללותיו של שמעי בן גרא אמר דוד המלך: "ה' אמר לו קלל" (שמואל ב', ט"ז, י').

באותה שעה היה דוד המלך בשפל המדרגה. הוא נאלץ לברוח מירושלים משום שאבשלום בנו ביקש להורגו. בעת בריחתו יצא כנגדו שמעי בן גרא, השליך עליו אבנים וקיללו. "צא, צא, איש הדמים והבליעל", הטיח שמעי בן גרא במלך, ועוד הוסיף לדבר דברים קשים כנגדו.

אבישי בן צרויה, שהיה בין האנשים שליוו את דוד המלך, ביקש להציל את כבוד מלכו, ולהשיב לשמעי בן גרא על רעתו, אך דוד לא הניח לו לפגוע בשמעי. דוד המלך אמר: "ה' אמר לו קלל" – הקללות והביזיונות הללו נשלחו אלי בגללי ולטובתי. הצער הזה מוכיח שיש לי מה לתקן!

לשמעי בן גרא, ולכל אדם אחר, אין יכולת לגרום ביזיון. הביזיון נגזר מן השמים. שמעי בן גרא היה רק השליח, אם כי הוא את עונשו יקבל מאת ה' (הייתה לו בחירה, איש לא הכריחו להיות מבצע הגזירה ולנהוג שלא כשורה. אך זהו חשבון נפרד שלו עם הקב"ה).

כלל ברור הוא בידינו: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז' ע"א). כל מה שקורה לאדם – חשוב או שולי, משמח או מעציב, צפוי או מפתיע, באמצעות אדם אחר או בדרך של 'אסון טבע' – הכול נגזר ע"י הקב"ה, הכול צודק, והכול לטובה.

אף אם באים על האדם ייסורים, חלילה, הריהם לטובתו. ייסורים אלו, אפילו נגרמים באמצעות אדם אחר שהתרשל/ העליב/ פשע... אינם באים מכוחו של האדם האחר.

אדם שמוכה באמצעות מקל, אינו מעלה בדעתו לכעוס על המקל אשר ביד המכה. למקל אין כל כוח עצמי משלו. כך כל עלבון או הפסד ממון, שנגרמו בידי אדם, יש להתחזק באמונה שאין הם אלא מקל בידי ההשגחה העליונה. כל מה שהקב"ה עושה, הריהו לטובה, ואם כן, אין כל צורך ותועלת בכעס. אלא ינתב את מחשבתו לערוך חשבון נפש מה עליו לתקן, שבעבור זה הגיע אליו הצער הזה. 

(מתוך שלל הסבריו המופלאים של רבי זמיר כהן שליט"א).

מערכת שטיפה טבעית

מה סופן של שאריות אוכל שנשכחו במקרר מספר ימים? האוכל מתייבש, מרקיב ומתחיל להסריח. לא נעים...

אנו לועסים בפינו במשך היום מאכלים רבים, המותירים שאריות אוכל בין השיניים. כיצד אינן מתייבשות?

הכירו את מערכת השטיפה האולטימטיבית, המסייעת לפינוי שאריות אוכל מהפה - הרוק.

הרוק מסייע לבריאות השיניים על ידי שטיפת חלקיקי האוכל שביניהן ועל ידי נטרול חומצות שפוגעות בשיניים.

הרוק משמש לריכוך המזון. כך, יחד עם פעולת הטחינה של השיניים, הופך המזון קל יותר לבליעה ולעיכול. הרוק מכיל מרכיבים אנטי בקטריאליים, המסייעים במלחמה בזיהומים, וכמובן אנזימים שונים המאיצים את תהליכי פירוק המזון.

יובש בפה נגרם כאשר הגוף מייצר מעט רוק או לא מייצר רוק בכלל. מעט הרוק שכן יהיה בפה, יהיה סמיך ודביק. פה יבש אינו מסתכם בתחושת צמא, כי אם גם באבדן היכולת לטעום ופגיעה בכושר העיכול.

כמות הרוק, שאותה מפריש אדם ביום, נעה בין ליטר אחד לשני ליטרים. אנחנו מייצרים כ-25 אלף ליטר רוק במהלך החיים – מספיק כדי למלא בריכת שחייה אולימפית. כיצד גופנו יודע "להפיק" נוזל חיוני זה, בדיוק בפה?

"שיעורי ביולוגיה"

לאחרונה ניגשה אלי בחורה אחת ואמרה לי: "הנקודות שלך למחשבה מציקות לי. אם אתה רוצה לקרב אותי לדת, שתדע שזה רק מרחיק אותי מהדת". היא המשיכה: "כל שיעורי הביולוגיה והטבע האלו פשטניים, לא מעניינים ומשעממים לפעמים, וזה לא בהכרח אומר שאלוקים עשה את זה או שיש אלוקים"... בשלב זה הבנתי לאן זה הולך והעברתי נושא...

חברים, "נקודה למחשבה" שאני כותב, עורך או מרכז, נועדה לתת לאדם הזדמנות להתבונן בנפלאות הבריאה ולהחליט בעצמו אם יש אלוקים... מעבר לכך, לעיתים אותן דקות ספורות של קריאת "הנקודה" גורמות לאדם להפסיק לקחת דברים כמובנים מאליהם, כגון שהוא נושם, שומע, רואה, שהלב שלו פועם ועוד...

אין לאן לברוח, העובדה שהעולם נברא בחכמה ובתכנון פלאי, מהווה הוכחה ברורה כי העולם נברא על ידי גורם על-אנושי בעל כוחות אדירים. הייתכן שכל פלאי עולם אלו, המעידים על תכנון, על תיאום ועל תכלית, נוצרו ללא יד עליונה, מכוונת ומשגיחה?! גאונותו האינסופית של בורא עולם משתקפת בכל פרט ופרט בבריאה. החל בהתנהגות בעלי החיים דרך יצירת מערכות טבע מופלאות, כגון השמש, ועד "נזר הבריאה" - גוף האדם והנשמה שבגופו.

הרי אפילו היגיון של ילד זועק שהעולם נוצר בכוונה אדירה, על אחת כמה וכמה חוכמה של אדם בוגר ומלומד כמו אותה בחורה. אם כן, איך היא יכולה להתכחש לאמת פשוטה כל כך?

לצערי, מי שמסרב להאמין בבורא עולם, גם אם יביאו לו אלפי עדים והוכחות, הוא יכחיש את כולן... אבל בקשה אחת לי אליך, הקורא: אני מצפה מאדם אינטליגנטי לשאול, לחקור, להעמיק ולברר ככל שידו משגת, מי אחראי לעולם המתוכנן והמופלא שבו אנו חיים, יהיו המסקנות אשר יהיו...