למה קודם "נעשה" ואחר כך "נשמע"?

כולנו גדלנו על המדרש שמספר איך ניתנה תורה לעם ישראל, ואיך הקב"ה עבר בין כל העמים ושאל עם עם אם ירצו לקבל את התורה.

"ומה כתוב בה?", הם שאלו.

"לא תרצח", ענה אלוקים.

"אה, לא מתאים לנו", אמרו וויתרו על התורה.

פנה הקב"ה לעם אחר. הם שאלו מה כתוב בתורה הזו שהוא מציע להם, והוא אמר: "לא תגנוב".

"אה, לא מתאים לנו", ויתרו גם הם.

עד שהגיע הקב"ה לעם ישראל ושאל אותם אם ירצו לקבל את התורה, והם ענו "נעשה ונשמע".

לכאורה, מדרש שמפשט את הדרך בה עם ישראל קיבלו את התורה. אך אני רואה במדרש הזה הרבה מעבר.

בסך הכל אני מבינה מאד את אותם גויים ששאלו קודם "מה זה כולל?", כחלק בלתי נפרד מקבלת החלטה חשובה שתשפיע על חייהם לתמיד. וכשהבינו שקבלת אותה מתנה דורשת התחייבות לוויתור על משהו שהוא חלק מהשגרה שלהם – הם בחרו לדחות את המתנה ולהמשיך בשגרה.

זה בעצם מה שרובנו עושות.

לידנו עוברות מתנות, הזדמנויות, אפשרויות, אבל אנחנו מעדיפות להישאר באזור הנוחות שלנו, שהוא לאו דווקא נוח אבל הוא בוודאות אזור הנכות שלנו, במקום לקפוץ על ההזדמנות ולצאת ממנו.

אנחנו מתוכננות מאד. פתאום חשוב לנו מאד לרדת לפרטים ולברר על קוצו של יוד כל דבר, ולבדוק את כל הרווחים ואת כל הסיכונים, ואז אנחנו מגלות שנשארנו באותה המשבצת.

תכל'ס, הגיוני. נשמע אפילו בוגר מאד ואחראי.

מעניין שבנושאים בהם ה"מתחשק" וה"בא לי" קופצים ראשונים, שם אנחנו מתוכננות פחות, פחות בחלק של ה"נשמע" ויותר בחלק של ה"נעשה". קונות בלי לחשוב מספיק, מתפטרות, אוכלות בדיוק את מה שכדאי לנו לא לאכול וכו'.

הבעיה היא שיש דברים שאי אפשר להתכונן אליהם לפרטי פרטים, ואם לא נעשה משהו בקשר אליהם, צעד פיזי ממשי, הם לעולם לא יקרו ואנחנו נשאר לא מפותחים. כמו תינוק שלא יעז לנסות לעמוד, מפחד שיפול, שיכאב, וכך לעולם גם לא יצליח.

תחשבי על משהו שעשית, שהיה קשה מאד, שחשבת לפרוש באמצע מיליון פעמים, ובסוף-בסוף-בסוף, כשהתוצאה בידיים שלך, אמרת בסיפוק: אחחח... אם הייתי יודעת כמה שזה יהיה קשה בחיים לא הייתי עושה את זה! ואיזה מזל שלא ידעתי!

מעניין אם יש לך הישג אחד כזה או יותר. אני משערת שיש לך הרבה יותר, רק שאף פעם לא עצרת לחשוב על זה.

לי יש כמה כאלו: למשל, להיות אמא.

כן, כן. גידול ילדים הוא עבודת פרך מבחינתי. אלו בערך 15 שנים (לפחות) שבהן אין שינה רצופה, כל התוכניות שלך זזות כשמישהו מהם נהיה חולה, חטף איזה מכה שהיא קצת יותר רצינית, צריך עזרה באיזשהו עניין שדורש זמן קבוע איתו, חוגים שצריך להביא ולקחת ולהחזיר וכו'. את הופכת להיות במקום החמישי או השביעי או השלוש-עשרה (תלוי במספר הילדים), אין חופשת מחלה, בחגים את עובדת כפול ובלי שום תוספת שכר, אין הבראה ואין הפרשות לפנסיה.

אלו שנים סיזיפיות של רוטינה מרגיזה ובלתי נגמרת בהן ניקית את הבית, סידרת אותו כמו לפני בואם של אורחים חשובים, ואז האורחים החשובים, קרי, הילדים שלך, חוזרים מהגן עם תססן וצ'יטוס, וחמש דקות מהרגע שהם נכנסו כבר לא זכור שאי פעם מישהו ניקה פה בלטות.

ולמי שאין עזרה מצד הבעל או אמא/אחות/שכנה/מלאכים זה הופך להיות הרבה יותר קשה.

ויש רגעים שאני שואלת את עצמי, איך הגעתי למצב הזה? מי זו "אני" הזו, שכבר שכחה איך נראית מיטה נורמלית, נקיה, שהדרך אליה לא זרועה במשחקים, מדבקות, רגליים שנדבקות לרצפה ובננה מרוחה איפשהו בין הדלת למיטה?

איך זה שאני, הבחורה הזו שאף אחד לא העז לגעת במיטה שלה, נכנסת למיטה בלי שום בעיה כשאני יודעת מי ישן עליה, דרך עליה, שפך עליה חידודים של עפרונות צבעוניים, השאיר בה סימנים של שוקולד למריחה ושיש עליה שאריות שמעידות על תינוקת שהחליטה להתהפך בדיוק ברגע שבו אמא שלה, זו אני, החליפה לה טיטול?

בשנות האמהות שלי יש רגעים שאני רק רוצה לעצום עיניים ולא לפתוח אותם בשנה הקרובה.

יש פעמים שאני מרשה לעצמי לדמיין איך זה יהיה כשהם יתחתנו ויניחו לי לנפשי, אפילו שהגדול עוד לא בן 9 (כן, הבנתי כבר שילדים נשואים זה לא באמת פתרון. אבל רגע, תני לי לפנטז קצת).

יש פעמים שבא לי לעשות "בטל פעולה אחרונה" כמו שאפשר לעשות בתוכנות מחשב שונות, ולחזור לימים שבהם הדאגות שלי היו אחרות, כמו: האם להתארח אצל ההורים בשבת או פשוט להישאר בדירה עם השותפה ולהעביר שבת של שקט.

ואז

אז אני אומרת לעצמי: "נעשה ונשמע!"

את הרי יודעת שזה זמני, שזה יעבור, שזה הטעם לחיים שלך, שבשביל זה כל השאר, שבלעדיהם חייך היו עמוסים לא פחות ומשוגעים הרבה יותר והיית ממילא עייפה ורצוצה כי היית רצה מעבודה לעבודה, אז לפחות כאן את בונה עתיד, דורות המשך, ובעז"ה ילדים שיפנקו אותך יום אחד באיזה שיירת נכדים מהממת שיישאר לך "רק" לזלול אותם, לקנות להם צעצועים ולנקות אחריהם במוצאי שבת. וגם באמצע השבוע. וגם אחרי שאמא שלהם, זו הבת שלך, תהיה אחרי לידה נוספת בעז"ה.

ואז עולים לי המשפטים של מלי שלנו בת הארבע, "קדש, ורחץ... מגעיל, רחצה, מוציא-מצה... הלל, נרצח", ואני לא יכולה שלא לחייך.

ורגעים של לאה שלנו בת השש, בהם היא רוקדת כאילו היא חסרת משקל, חסרת קשיים. כאילו היא ציפור מעופפת בין עננים רכים. והיא שרה וממציאה תנועות וגורמת לי לעזוב הכל, לשבת על הספה ולצפות בה. אחחח. אלו רגעים שאני לא מוותרת עליהם!

ודס-דס בת השנה שמנסה כבר כמה ימים לעמוד לבד, ושוב נופלת ושוב קמה, והיא צוחקת ומאושרת ועושה שטויות שהיא יודעת שהילדים אוהבים כדי לקבל תשומת לב והם רודפים אחרי ומשתוללים איתה והיא צוחקת בקולי קולות...

וטובי שלנו, שפותח את הבוקר עם נטילת ידיים ו"מודה אני" ורץ להביא את העיתון, קורא את השורות הקטנות ומקריא לי בקול משפטים שדורשים הסבר "אמא, מה זה...?", כמו איזה פרופסור רעב לעוד ידע, וכשבעלי הולך לאספת הורים הוא חוזר משועמם, כי ב"ה המנגינה הנעימה חוזרת על עצמה מידי שנה: טובי מצטיין, לומד בחשק, יודע את החומר הנלמד, כולל לימוד הגמרא, היטב. שואל שאלות, עונה בשטף, אהוב על חבריו.

ואיך באותם רגעים נשכחת העייפות, והכאב ברגל, והבטן הרעבה, וערימות הכביסה והמינוס בבנק הופכים למעצבנים פחות.

כן, אם הייתי יודעת באמת מה זה דורש בשנים אלו – לא הייתי מתחילה את המסע אל האימהות.

אז נכון שהייתי בממשך שנים ארוכות בייביסיטר על אחיינים שלי, וקילחתי אותם והרדמתי אותם ושיחקתי איתם בגינה או בבית והחלפתי להם טיטולים והאכלתי אותם וצעקתי עליהם וצחקתי איתם... אבל תמיד חזרתי למיטה שלי וישנתי בלי דאגות של אמא, ותמיד הייתי איתם לזמן מוגבל שהסתיים, ולא ידעתי כמה זה קשה כשהם שלי, שאין לי אפשרות להניח אותם וללכת, שאין מישהי שתחליף אותי. שהם תלויים בי במאה אחוז. ואני? אני תלויה רק בחסדי השם.

איזה נס שקודם פעלתי: התחתנתי, התפללתי לבואם, ורק אז התחלתי לברר אם "ככה זה אצל כולם", והתברר שאני נורמלית, שהילדים שלי נורמליים ושבכל הבתים יש שנים לא פשוטות שבהם הגדיים הופכים לתיישים, ושאף אחת מהאימהות לא מצטערת לרגע על הזכות להיות אמא למרות כל החובות שמתלוות לתפקיד הזה!

ככה גם במקצוע שלי וגם בעסק שלי. בשניהם לא הבנתי למה אני נכנסת. בשניהם לא הייתי מתחילה אם הייתי שומעת מבעלות ניסיון מה זה דורש. ושניהם כיום הם מקורות לשמחה, לסיפוק, להתרגשות ולכח לתחומים שבהם כוחי אוזל.

על אף אחד מכל זה לא הייתי מוותרת.

קודם תעשי, אחר כך תשמעי לאן נכנסת, כשכבר לרוב אין דרך חזרה וכל מה שנשאר זה להמשיך קדימה ולהגיע אל קו הסיום.

לפעמים החפירות, השאלות, הרצון להבין עד לעומק את פרטי הפרטים - הם בעצם "השומרים" שלנו. מה הם שומרים? הם כל אותם הקולות והמחשבות שמונעים מאיתנו לעשות את השינוי.

יש לי קולגה בתחום העסקי, פסיכולוג מוערך מאד, שמידי פעם מתקשר ואומר לי "זהו, חפרתי. אני צריך שתעזרי לי לצאת מהחפירות של עצמי". כי הוא, כפסיכולוג, יודע לחקור לעומק ופחות יודע לצאת משם, ואני, כמאמנת (לא רק. גם), באישיותי ובמקצועי, יודעת לרדת עד לגובה שצריך, בלי שום חפירה, בשביל לקחת תנופה ולעוף קדימה. אז בשיחת טלפון אני מנערת מעליו את החול ועוזרת לו להפוך אותו לתלולית שיוכל לטפס עליה ולצאת החוצה בצעדים פרקטיים שהוא יכול ליישם מידית.

חפרתי די. חפרתי עד הנשמה ונשארתי פצועה ומצולקת, ואחרי שנים של חפירות הבנתי שהדרך שלי היא להמשיך קדימה. והדרך היחידה להמשיך קדימה היא להיות בתנועה, בעשייה, בלחוות סיפוק של משהו שכן קורה במקום משהו שכבר קרה ואין דרך לשנות אותו יותר.

בלקפוץ למים שהם עמוקים קצת יותר מהמים שקפצתי אליהם קודם, כאלו שלא יהוו סכנה אבל כאלו שידרשו ממני להתאמץ יותר.

אני חיה את ה"נעשה".

תחשבי את על הבחירות שלך בחיים, ותראי אלו מהם, אם היית יודעת בדיוק, אבל בדיוק, מה הם כוללים, האם היית ממשיכה לבחור בהם.

גם להיות יהודיה שומרת תורה ומצוות זה לא קל.

ומי אמר שצריך שיהיה קל? מי אמר שיש דבר כזה "קל"?

ומי אמר ש"קשה" זה רע?

רוב הפעמים הדבר הכי נכון זה לקפוץ למים ולשחות. לקבל כיוון כללי, להאמין בחשיבות המטרה, לקבל כלים ראשוניים, לקפוץ למים וללמוד תוך כדי שחיה, לדייק, להשתפר, להתייעל אבל להיות "בתוך", כי אי אפשר ללמוד שחיה מחוץ למים!

עם ישראל אמרו קודם "נעשה", ואחר כך "נשמע".

קודם "כן", ואחר כך "איך".

אני תמיד מאמינה בלהגיד "כן", כי "לא" אפשר תמיד להגיד, אך לא תמיד יש הזדמנות שניה להגיד "כן".

ככה הגעתי למקום בו אני נמצאת. ככה הגעתי כבר בתור בחורה למשרות טובות ובכירות, בלי שום תואר או תעודה או ניסיון.

ככה הרציתי את ההרצאה הראשונה שלי בחיים מול 900 נשים, כשאמרתי "כן" כאילו אני מרצה מזה שנים ורק אחר כך התמודדתי עם המשימה (ועל זה אכתוב אי"ה במייל אחר).

ככה אני מתפתחת.

קופצת למים ולומדת לשחות תוך כדי, משפרת את התנועות ולומדת מאלו ששוחים לידי ובולעת מים ומשתעלת ומאבדת את הביטחון ומנסה שוב ומתאפסת ומשפרת עוד.

וכובשת עוד מטרה.

ואז קופצת למים עמוקים יותר, ולומדת לצלול, ונבהלת, ובולעת שוב מים ועולה לקחת אוויר ורואה שהמטרה קרובה יותר מתמיד ומסמנת אותה ומתמקדת...

ומשיגה.

ולפעמים אני לא משיגה.

לפעמים אי ההגעה למטרה היא למידה בפני עצמה, שעוזרת לי לפעם הבאה. כי גם זה חלק מהדרך, ואף אחד לא מבטיח רק הצלחות.

אז אני אומרת "כן", ואחר כך שואלת "נו, עכשיו נחפש את האיך" - איך מגשימים את ה"כן".

אני לא מתכוונת ל"התאבדויות", כלומר, למצבים בהם בוודאות מדובר ביותר סיכון מסיכוי, או כשחיים של אחרים תלויים בהחלטה שלנו או כשהסיכון יביא אותנו לסכנה ממשית, כמו: השקעה כלכלית לא מחושבת מכסף שאין (חובות) בדירה או בעסק מבלי לבדוק את כל מה שצריך לפני, בהחלטה מהירה וללא התייעצות עם אנשי מקצוע על גירושים, בניתוק קשר עם ילד או הורים או בקפיצה ממגדל בלי להיות מומחים בתחום.

אני מזמינה אותך לבחור את המטרה שחשובה לך ולומר לעצמך "נעשה ונשמע". לעשות את הצעד הראשון, עכשיו.

ולגבי ה"איך"?

את תמיד יכולה להיזכר מה עזר לך להשיג את מה שהשגת עד היום ולהשתמש באותם כוחות וכלים למה שאת רוצה עכשיו.

את יכולה לבקש עזרה של בן זוג, חברה טובה, אחות קרובה.

ואם זה לא עוזר לך להתחיל לעשות?

נו, בשביל זה אני והצוות המדהים שלי כאן בשבילך. כי זו בדיוק העבודה שלנו: לזהות את המטרה, או, אם יש לך מטרה – לתת לך את הכלים או לפלס לך את הדרך כדי להשיג אותה.

איתך, בקפיצה למים ובשחייה יד ביד.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן