"אין מקום לשתיים", פרק ז’: מעברים

אחר כך התלבטה גיטי אם להעביר לדבורי את נושא השיחה. מצד אחד, בשביל מה לפתוח את הנושא? זה יגרור, בהכרח, רכילויות ולשון הרע. אולי גם מריבות וכעסים. מצד שני, אולי לא כדאי להן לנקר עיניים. גיטי החליטה לספר. בדיפלומטיות, בקצרה, בלי להאריך, ללא מסירת מידע מיותר או שמות, סיפרה גיטי לדבורי את עיקרי שיחתה עם חברתה.

דבורי שאלה, "את חושבת שהיא רוצה להיות חברה שלך?"

"אולי". גיטי נבוכה, זאת הייתה שאלה ישירה.

"לא הייתה לך חברה עד עכשיו, נכון?"

"נכון", גיטי נראתה מהורהרת, "מאז כיתה ה' לא הייתה לי חברה טובה".

"ועד כיתה ה'?"

גיטי הייתה מהורהרת, "היינו חבורה של ילדות, את יודעת איך זה... כמה בנות שנהיות חבורה אחת..."

"החבורה התפרקה?" דבורי הייתה סקרנית.

"אני עזבתי אותה", אמרה גיטי חרש.

"למה?"

"עברנו דירה".

"אה!" דבורי הביטה בחברתה בהפתעה, "פרט חדש! למה לא סיפרת לי עד עכשיו? הנה לנו גילוי חדש!"

"זה משנה משהו?"

"לא, אבל כאחת שמדברת אתך די הרבה לאחרונה, מפתיע לשמוע שיש לך עוד שפנים בכובע! מאין עברת, ולאן?"

"מחיפה לבני ברק".

"וכל כך – למה?" הסתקרנה דבורי מאוד, "ולמה לא דיברת על כך עד כה?"

קולה של גיטי היה כבד, כמו בכל פעם שדיברה על הנושא "ההוא". שפתיה נעו חרש, וקולה כמעט שלא נשמע. "אני לא אוהבת לדבר על זה".

* * *

בלילה לא יכולה הייתה גיטי להירדם. התקופה ההיא קמה ועלתה בזיכרונה, ממיסת לב בתקוותיה, ברצונותיה הנוגעים ללב, העצובים כל כך. היא ואמא, אמא והיא. ואבא, והאחים שלה. לכל אחד מהם היה חלום, ותקווה, וכמיהה. איך התנפץ הכול, אם לכולם יש רצונות טובים כל כך?

הם היו באמצע המעבר. גיטי הייתה צעירה מכדי להבין למה, אבל הבינה שזה קשור איכשהו להוריה. הם רצו לנסות שוב, בעיר אחרת, מרוחקת, שתניח להם לפתוח ולהתחיל מהתחלה.

היא הייתה אז ילדה קטנה, והיו לה תקוות גדולות. בניגוד למה שחשבו הוריה, ילדה בת עשר מבינה הרבה יותר ממה שמדברים אתה הוריה. היא שמחה שהם עוברים דירה, ואף על פי שהבינה שתיפרד מהחברות, מבית הספר, מכל מה שהיה לה מאז הייתה ילדה קטנה – שמחה. קיוותה שזה מה שייצב את הבית שלהם. היא שמעה את אמה מדברת עם חברתה, קלטה משפט של סבתה, אֵם אביה, האזינה לכמה שיחות רציניות שערך אביה – והתקווה מלאה את לבה עד להתפקע. בבני ברק יהיה הכול אחרת. בבני ברק יהיה להם בית אחר.

הם עברו בתחילת שנה, בראשית כיתה ו', כדי שיהיה לגיטי ולשני אחיה קל להתאקלם בעיר. היה חם ויבש, וגיטי לא הכירה אף אחד, אבל כל זה לא שינה לה. העיקר, העיקר שהבית שלהם יהיה שמח, ועליז, ושההורים שלה ישמחו. זה מה שהכי חשוב. הבדידות החברתית, המנהגים השונים, אפילו הבדיחות הפנימיות החסרות לה – כל זה לא משנה. מה שחשוב, זה מה שיהיה בבית מכאן ואילך.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אבל למרות כל זאת, הבית שלה לא השתנה.

בכאב לב הרהרה גיטי בכך. כמה הקריבה היא, כילדונת קטנה, על שלמות ביתה. בבני ברק הייתה הדירה זרה, וקשה היה לה להתרגל אליה. מאז הייתה ילדה קטנה, אהבה גיטי להאזין לאמה הפוסעת בבית הלוך ושוב. לצלילים אלו, של אהבה ושייכות, הייתה נרדמת. אהבה לשמוע את קולות התקתוק שעלו מן המשרד הקטן של אמא, שבוודאי עובדת כעת למען אחת מהחֶברות שמפרסמות במשרד הפרסום בו היא עובדת.

בבני ברק היה הכול שונה. הרעשים מהרחוב היו מפחידים יותר, והמרחק בין חדרה למשרד הביתי של אמה, גדול יותר. היא לא שמעה היטב את קולות אמה, ולבה כאב על כך. כמו על כל שינוי ומעבר שליווה את השנה הזאת. שינויים שלא הביאו שום תועלת.

גיטי התיישבה, מסלקת את שיירי חוסר הערנות שלה. במאמץ רב יכולה הייתה לקלוט את שרידי הרעשים המוכרים שאהבה. אם תשב כך, מאומצת ומרוכזת, תוכל להיטיב לשמוע.

אבל הישיבה הזקופה במיטה הכאיבה לגבה, ועיניה עפעפו במהירות מוגברת. היא הייתה עייפה, ועם כל פחדיה ודאגותיה, רצתה להירדם. היא נשכבה שוב. רוצה כל כך לייצר מהמשפחה שלהם, מהחצי-משפחה שלהם, מה שהם לא. אולי היא צפויה ליקיצה חריפה ומכאיבה מן החלום הזה.

גיטי התהפכה על מיטתה. אולי היא טועה. אולי חבל להכביד על אנשים במה שהם לא מעוניינים להיות. המשפחה שלהם אחרת ממה שהיא רוצה שתהיה, וכל הגנותיה סביב תיפולנה כחומת יריחו.

מן החדר השני עוד עלה רחש המקשים על המקלדת.

היא קמה, והלכה לחדרה של אמה.

"אמא?" גיטי באה מאחוריה.

רבקה כבשה את כל רגשותיה, והניחה את ההבעה הרגילה ביותר על פניה. "כן?" בתה לא תראה על פניה את הצער, את הפחד ואת הדאגה.

גיטי הביטה בה. עיניה הירוקות, העמוקות, היו תמימות ומבקשות כל כך, שדמעות עלו בעיניה. "מה יש, מתוקה? לא מצליחה להירדם?"

"לא כל כך..."

"למה?"

"כי... כי..." מה תגיד, כי אני לא שומעת היטב את קולות התקתוק מן החדר הסמוך? איך זה נשמע?

"לכי לישון, חמודה שלי. אני יודעת שהדירה עדיין חדשה לך. אבל את תתרגלי".

גיטי הלכה חזרה לחדרה. אמא נראתה עצובה כל כך, והיא פתאום הבינה, שזה לא רק היא. גם אמא עצובה מהמעבר, ואולי גם היא רוצה שהבית שלהם יהיה אחר. מה היא יכולה לעשות בשביל אמא? בדעתה עלה רעיון כלשהו. היא ניגשה אל המגרה שלה, בה מונח היה אוסף המכתביות היקר שלה, וחיפשה במהירות בין המכתביות. היא מצאה את מה שחיפשה, ומהר, לפני שתתחרט שהיא נותנת לאמא את המכתבייה הכי יקרה שלה, תלשה אותה ממקומה והניחה אותה על הרצפה. גחנה אל הילקוט, והוציאה את הלורדים הזרחניים שלה. על הרצפה, ללא תאורה מספיקה, כתבה מילים ספורות. בלב מלא אהבה וכאב. אחר כך סבבה, וחזרה לחדר אמה.

"גיטי?" אמה הסתובבה אליה שוב, "את עוד ערה? מה יש?"

"אני... רק רציתי להביא לך את זה". היא הניחה בידי אמה מכתב, וברחה מהחדר. רבקה שמעה את הדלת נטרקת, ואת פסיעות הרגליים הרצות, מהדהדות במסדרון הרחב. רגע ארוך האזינה, ואחר כך נאנחה, והביטה במכתב שהונח בידה. היא פתחה אותו, וראתה בו מכתבייה מקופלת. מסוג "הלו קיטי", שבתה אוהבת כל כך. שנים נהנתה להיכנס לחנויות ולהפתיע את בתה במכתביות מסוג זה. עכשיו מחזירה לה בתה באותה מטבע.

הדף היה מקופל ורטוב. ידיים מזיעות אחזו בו זמן רב. חמש מילים נכתבו בו בסך הכול, ולבבה של רבקה גאה כשקראה אותן. "אמא, אני אוהבת אותך. גיטי". רגע ארוך עמדה, לופתת את הדף בידיה, ונשימתה הדוקה מכאב. אחר כך השתחררה נשימתה, והיא הצמידה את הדף לשפתיה ונשקה לו רכות.

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.