תחרות הסיפור הקצר: "טל(ית) של חיים"

אילו ידעו שלומית ואלעזר כי ממתינה להם דרך חתחתים שכזו, אפשר והיו מנסים להתכונן, להכין עצמם. אולי באמצעות איזה קורס של "מח אחד", מודעות עצמית או אפילו דיקור סיני.

אך הדקירה הייתה בלב והגיחה אליו בצעד איטי אך בטוח ומאוד מאוד כואב.

"תאמרו ארבעים יום את הפרק על חנה...".

"תפקדו את קבר הכובסת חמש דקות לאחר בין השמשות של ערב יום הכיפורים...".

"תתנו צדקה בגימטרייה של 'פרי'".

הם ניסו דווקא, עם הרבה תפילות. ודמעות שכיסו את התפילות. וסגולות שהוו גלגלי ים לכאב העצום שבינתיים לא היה לו סוף.

"אולי פגעתי פעם במישהו... אולי במבשלת של הישיבה?", אלעזר עדין הנפש תמיד היה לוקח על עצמו כל עול או אשמה.

"דווקא סיפרת לי שהיא הכינה אוכל מצוין ותמיד החמאתם לה...".

"אולי הצלם של החתונה שאיחרנו לו חודש וחצי לתשלום?", שלומית ניסתה תמיד למצוא את הדברים הכי טכניים, שיכולים לקרות גם לאדם הכי מושלם בעולם.

"דברתי איתו שבוע שעבר, הוא מחל מחילה גמורה וטען שכלל לא הקפיד".

 "אין...זה רק תפילות", הם השלימו יחד את המשפט שחזר על עצמו כל יום מחדש בביתם השקט.

כשמישהי מצוות העבודה של שלומית הייתה יולדת, שלומית הייתה משתתפת בלב שמח. לעתים מארגנת בעצמה את קניית המתנה, והרבה פעמים אף הולכת לבקר את האם החדשה.

זה היה מרגש מאוד. העור הרך, הריח המתוק, הפלומה הקטיפתית, הציפורניים המושלמות, והבכי, הבכי הטהור הזה.

היא הייתה מאחלת בחיוך מלא את כל הטוב שבעולם ונשארת כחצי שעה לדבר.

אבל אחר כך בלילה, בלילה...

איך אפשר לישון כשנזכרים בריח המתוק הזה?

הצביטה הייתה כמעט מוחשית ואלעזר היה מנסה לנחם ולומר שה' מנסה רק את החזקים וכנראה שיש להם הרבה כח, אבל כמה?

בבין הזמנים של פסח עבר מאיר - אחיו של אלעזר - לדירה משלו.

מאיר היה קטן מאלעזר בשנתיים, ואבא לחמישה ילדים מדהימים.

אלעזר חזר מסיוע בהובלה עייף מאוד, אך שלומית ראתה שזו לא סתם עייפות של סחיבות, זה "עייף בעיניים".

"תתכונני לטלפון". שלומית לא הצליחה לקרוא את הטון שבקולו. מיואש? כואב? אולי ציניקן עם "קורט" תקווה?...

"בקומה מעל מאיר גר החברותא שלי מהישיבה, דניאל שוורץ. זוכרת?". שלומית הקשיבה כדרכה, בקשב מלא, ותהתה לשם מה הוא מספר לה את הפרטים הללו.

אלעזר המשיך בטון שניסה להישמע טבעי וענה על השאלה שלא נשאלה.

"יש להם בלי עין הרע שמונה ילדים, הבכורים-תאומים".

גל של כאב קר פילח אותה. מצד אחד היא שמחה בשביל דניאל שוורץ ואשתו, ומן הצד האחר הידיעה שבתקופה הזו יש אנשים שקבלו שמונה מתנות העציבה את ליבה.

"אשתו רוצה לדבר אתך", אלעזר סייע לה לשבור את דו-השיח התוסס שקירבה.

הערב שבא בעקבות השיחה עם אשתו של דניאל תפס את שניהם אחוזי שרעפים. בסופו הגיעו להחלטה משותפת: "ננסה".

ביום שלישי, כשבועיים לאחר מכן, הוזמנו שניהם לבריתו של בן ראש הכולל.

מוקדם מאוד באותו בוקר התעוררה שלומית והרגישה שהיום השמים קשובים לה.

"אלעזר, אני מבקשת ממך, לפני הסגולה של הטלית תקח אותי עכשיו לבית הכנסת. אני רוצה להתפלל לפני ארון הקודש".

"אלוקים...".

הדמעות זלגו מעיניה בחופשיות שלא הייתה שניה לה מעולם. "אם אתה רוצה, אתה יכול... יש לך כל כך הרבה... יש לך - הכל!".

היא התייפחה בשחרור, כלל לא מחשבת את אנשי מניין הנץ שעוד רגע כבר כאן.

"אני כל כך מבקשת ממך שתמלא את הרצון שלנו!".

* * *

בברית עצמה לא היה צורך ליידע את המוהל.

מסתבר שמדובר בסגולה ידועה: "הקוואטר" מתעטף בטלית ישנה מאוד ומלאת כתמים לא מזוהים, ולוחש עשרים ושניים פעמים פסוק מסוים מתהילים. לאחר מכן הוא מעביר את התינוק.

"זו טלית של סבא של אמי", כך סיפרה לה אשתו של דניאל.

"היא עברה את זוועות אירופה, אך מה שמיוחד בה, שנעטפו בה כתריסר ילדים לפני רציחתם וזכו ללחוש בה 'שמע ישראל...'. סבא של אמי אמר תמיד בדמעות שטלית שהשיבו בה ילדים טהורים לאביהם, בה יינתנו נשמות חדשות".

אלעזר היה שחוח מעט כשעטה את הטלית על כתפיו, אך גם בעזרת נשים שמעו את הבכי הנושר על זקנו. שלומית רק החזיקה חזק את ספר התהילים שלה, ולחשה ללא הרף פסוקים מוכרים.

"ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי".

כאן כבר בכתה שלומית בכי של ממש. דמעות של תקוה ענקית התערבבו בדמעות של קרבה ממשית לבורא עולם.

* * *

שנה אחרי כן קיבלו אלעזר ושלומית מתנה מקורית מאוד מהאחים הנשואים.

זו הייתה טלית קטנה וחדשה, שבקצה האחד שלה היו המילים: "אל הנער הזה התפללתי", ובקצה השני היה רקום באותיות מוזהבות "אלחנן".

רוצים גם אתם להשתתף בתחרות? תתחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il