תחרות הסיפור הקצר: לשוב הביתה

קווצת שיער שחורה ארוכה, כזו שלא פגשה מספריים זמן רב, הסתירה את פניו של רול אטומות המבט, שעה שעיניו ננעצו בדמות הישובה על הספסל ממול הבניין. בתל אביב המראה שנגלה מולו לא חדש בכלל, ובכל זאת הוא מוצא את עצמו ממשיך לעמוד כמו דחליל, מתצפת.
"איי!" הוא מתקפל מעוצמת המהלומה ומסתובב באחת. הווילון המלוכלך, שמאז בואם הנה מדיף ריח חמוץ, מוסט יחד עם התנועה שלו.
"מה יש, רול? כזו לטיפה קטנה מרסקת אותך?", הבחור הגבוה מבין חמשתם צוחק ומניח שוב את ידו על גבו של ידידו לדירה. "תרגיע תרגיע," הוא מותח את המילים בנחת למול מבטו הקטלני של רול, "מה איבדת בחלון? חצי גוף שלך היה בחוץ. עוד רגע הייתי עוזר לך להוציא גם את החצי השני". כל החבר'ה צוחקים מהבדיחה. רול מחייך וצוחק יחד איתם, אבל בתוך הצחוק הפראי שלהם מתערבת הנימה הדקיקה שלו שרק הוא יכול להבחין בה. מפוחדת? לא...

ארוחת הערב (או הלילה) תמיד מלאה וגורמת לכל אחד מהם לצנוח למזרן שלו באפיסת כוחות. רול נשכב על המקום שהוקצה לו כבר מלפני שנתיים, ומרגיש בפעם הראשונה זרות.
יכול להיות שהוא טועה וזו סתם דמות שמזכירה לו----

החבטה על הכרית נבלעה בנחירותיהם של הישנים עמוק אחרי סעודה דשנה, והבחור המגודל הרשה לעצמו להטיח את אגרופיו שוב ושוב בלי חשבון.
זה הכול בראש שלך. לך לישון.

אבל בבוקר, כשמומי שפך עליו את המיץ המקולקל שנותר בבקבוק מאמש ועורר אותו לחלוטין, זו המחשבה הראשונה שעלתה לו לראש. כאילו לא הספיק הלילה לבצע את תפקידו המסור לו מזה תקופה ארוכה, להשכיח את המצפון שמודחק ולהבטיח מחר טוב יותר.

מומי מתארגן לעבודה, כרגיל.
"היי רול, מה אתה עושה?".
"הוא מנסה לקפוץ מהחלון, תראו!".
"כל כך רע לו אתנו. חה חה חה!".
הפעם זהו שיפ שמושך אותו בכוח פנימה ופותח את החלון לרווחה, מביט לכל הכיוונים.
"מה יש לך שמה? מה אתה מסתיר מאחורי החלון, הא?", רול מתרחק מהבחורים שממהרים אחרי שיפ לבדוק את טיב האוצר שנמצא בחוץ ומתיישב על המזרן שלו בלאות.

"היי, אחי, מה קורה לך? אתה פשוט ירוק!".
"זה בגלל המיץ ששפכת עליו, מומי, הוא נספג לו בעור". הוא משליך עליו קופסא ריקה של חומוס.
מומי לא נשאר חייב, ועד מהרה מתפתחת קטטה בין שניהם, עד ששיפ, כרגיל, עוצר את המהומה.
"מה אתם עושים? נראה לכם שיש לי זמן? כולם לקום וקדימה לעבודה! עכשיו!".

לעבודה.
שנתיים שלמות הוא עובד ביחד איתם. שנתיים שהם חיים באותם מטרים משותפים, אוכלים, ישנים, מתקוטטים ונהנים מכל מה שיש לעולם הזה להציע עבור בחורים בני שבע עשרה ועשרים. הוא אחד מכולם. שייך אליהם. מה הדמיונות האלה על דמות שיושבת על הספסל? נכון שפה ושם, בעיקר רחוק מהאזור שלהם, הוא היה רואה איש עם חזות חרדית שצמררה אותו והזכירה נשכחות מבית ההורים, אבל הוא עבר מהר הלאה. איזה טעם יש להביט שוב בחלון על הדמות הזו, שדומה באופן מבהיל ל---

המכשיר החכם שלו מצלצל.
"אבא?", הוא מזדעזע. מאיפה יש לו את המספר?
"שרוליק, מה שלומך?", הקול שלו רגיל לחלוטין.
"איך הגעת אלי?"
"אני כאן למטה. על הספסל".
"מה???"...
"רציתי להודיע לך, שרוליק, שעד שאתה לא חוזר איתי הביתה, אני את הספסל הזה לא עוזב".
רול מכריח את מיתרי הקול שלו להפיק צחוק. מהיר. קר. לכסות על ההלם.
"אבא, אני לא חוזר הביתה. חבל על הזמן", הוא מנסה לשמור על נימת זלזול.
"ביקשתי ממך לחזור? אני הודעתי לך שאני בא הביתה אתך יחד. זה הכול. מצדי תישאר שם כמה שתרצה. אני מחכה לך פה".
"נו באמת, אבא. תעשה טובה ותחזור הביתה. מה הבדיחה הזאת?", הורידים שלו מתנפחים בצדי הראש. הוא לא רציני.
"אני את שלי הודעתי, בן".
"אבל אבא! חבל על הזמן שלך! מה לא ברור?", הטון שלו עולה בלא התחשבות באוזניים מצוטטות.
"אני. לא. חוזר. הביתה. נקודה!".
"לא ביקשתי שתחזור. הודעתי לך שאני ממתין כאן, על הספסל".
"רול!" צל ענק מסתיר לו את האור ונח מעליו. מומי. הוא מנתק את השיחה באחת. מתרומם, ממלמל משהו. מצטרף לחבר'ה בסלון הקטן.
כשכל אחד פורש לפינה שלו וישן עמוק, רול מתרומם מהמזרן וניגש לחלון. הנה העץ שליד הבניין. והספסל בקו ישיר מולם, עם דמות ששוכבת עליה. מכורבלת.
אבא שלו.
רול מנער את הראש חזק כל כך, עד שהוא מגיע למצב של סחרור. תירגע. פשוט תירגע. זו סתם מתיחה. אבא לא יחזיק מעמד הרבה זמן. מה בדיוק הוא חושב לעצמו? הוא בחור עם דעה חזקה. כבר שלוש שנים בעסק ושנתיים מחוץ לבית, חי חיים עצמאיים לחלוטין. מאיפה אבא שלו הופיע פתאום, ואיך הוא בכלל איתר אותו? נראה לו שאיומים ומצפון יעבדו עליו בקלות כזאת והוא יתקפל? שטויות. עוד פעם ניסיונות נפל להחזיר אותו הביתה. גם זה יעבור.
כן? אז למה השכיבה על המזרן הרך אחרי יום עבודה מפרך וסעודה דשנה מרגישה כמו שכיבה על דוקרנים מחודדים?...

בבוקר, הדמות מתארגנת לתפילת שחרית. עטופה בטלית ומעוטרת בתפילין היא יוצאת לדבר עם קונה, ושבה מיד בסיום התפילה.
רול מביט בהלם על אביו המתיישב לו בנחת על הספסל שכבר יש עליו כמה חפצים מוכרים, ופותח ספר.

פותח ספר!

בצהריים הוא נשבר ומתקשר.
"כן, שמוליק".
"אבא, מספיק עם זה כבר. תחזור הביתה".
" אמרתי לך בן, אני לא חוזר בלעדיך. כל עוד אתה פה, גם אני פה".
"זה לא עסק ככה, אבא. חבל על הזמן שלך. לך הביתה. אני מכאן לא זז".
"מה מפריע לך שאני יושב על הספסל? תחייה את החיים שלך. אני מחכה לך כאן".
אולי זו הנימה הרגועה, ושמא זה חוסר האונים והתסכול שהציף אותו. כך או כך, הוא מאבד את השליטה על עצמו כליל.
"די עם זה כבר! אני לא חוזר!", רגליו רוקעות בכוח שעה שהוא מנתק את השיחה וזורק את המכשיר על הארץ.
שיפ מאחוריו. מושך אותו אליו.
"מה יש?".
"לא עסק שלך", הוא נושף, אדום כולו.
"בחייך רול, עלי אל תעבוד. מי זה שמה עם החליפה על הספסל? אבא'שך?".
"אמרתי שזה לא עסק שלך!".
"הוא רוצה שתחזור?".
"שיפ, מספיק!".
"אוהו, איזה אבא!", הוא מנגן בקולו באומללות מכוונת, "מסירות נפש להחזיר את הבן הסורר הביתה!".
את התגרה שפרצה שם הוא שיחזר שוב בלילה, אחרי שהדם נעצר והחבר'ה גמרו להתלהב מהאקשן והתחילו להפריד אותם בכוח, לפני שיצטרכו להתפנות לטיפול רפואי.
הדמות עדיין שכבה על הספסל. לילה שלישי.
זה לא שהוא נבהל מכוחנות. ואם כבר מדברים, אז הבחורים פה בדרך כלל נזהרים לא להתחיל אתו, כי הם יודעים שלא כדאי. שיפ באמת עבר כל גבול, אבל זו לא סיבה לברוח מכאן. בריחה היא לא התמודדות.

בריחה היא לא התמודדות, הא? הקול מגיע אליו ממרחקים. הוא אוסר עליו להתקרב כבר שנים. המצפון, והמחשבה שאין עוד בשביל מה, והרצון לברוח, והאין אונים, והחשק להשתחרר מהכבלים שאסרו אותו אל הבית, כללים וחוקים ואסור ומותר שחנקו את נפשו. עד שהוא מגיע אל המקום שלו - לא נותנים לו. לא נותנים לו!
החבר הטוב שלו מומי, שבישיבה קראו לו מנחם, הטעים אותו מכל מה שחסכו ממנו וגזלו בכוח, וביחד הם יצאו לעולם מההסגר אל החופש והדרור.

פה הוא עם החברים הטובים שלו. כאן הוא נהנה באמת.
 אתה הרי לא רוצה לחזור לכל הצמצומים שהיו לך פעם, נכון? לשאלת ה"מה יגידו" שמתגלגלת ברחובות ילדותך. שכח מזה. הכול יעבור.

משום מה, הכול לא עובר. כלומר, השגרה ממשיכה גם בשחר הרביעי, כשחמשתם קמים לעבודה. רול לא מאפשר לאף בחור לצייץ על אירועי האתמול, וכדי לתת משנה תוקף להחלטתו הוא קונה משקאות לארוחת הערב. שיבושמו החברים. שישכחו.

ובעוד הם מתגוללים שם, והדמות עדיין יושבת ולומדת, יושבת בעקשנות בלי לקום, הוא מדחיק את המחשבות שעולות בו בכוח וממשיך ליהנות עם כולם. הוא לעולם השחור הזה לא חוזר, ולא משנה כמה ילחצו עליו או יתחננו או אפילו ישלמו.

אין.
שום.
סיכוי.

אבל בלילה החמישי, קצת אחרי חצות, הוא נוקש על גבו של אביו. וכשזה מסתובב אליו, מבולבל ועייף, רול אומר רק מילה אחת: "חוזרים".

האב ממצמץ בעיניו ומתיישב. שני זוגות עיניים זהות מביטים אלו באלו בשתיקה.
"לא ביקשתי ממך לחזור ,שמוליק".
"אני יודע", הוא חותך, אבל משהו בו מרוסק למרות ההברות ההחלטיות. "אני בא מעצמי".

במונית הם יושבים עם מעט החפצים שלקחו ושותקים. דווקא השאלה שלא נשאלה מהדהדת בין שניהם. רול מביט בעיניים טרוטות בחלון על הנוף הכהה שחולף מולו בכביש הריק, מכווץ את שפתיו ומשחרר. מכווץ ומשחרר.

בסוף, קצת לפני שהמונית מגיעה ליעדה, המילים שלו נלחשות ונספגות באוויר שביניהם.
 "רק חשבתי לעצמי", הוא בולע את רוקו, "חשבתי, אם אחד מהבחורים שגרים איתי כאן כבר שנתיים, היה מוכן לעשות את מה שאתה עשית בשבילי. אם באמת יהיה להם אכפת ממני. אם מישהו מהם היה מחכה לי, על חשבון הזמן שלו. הנוחות שלו. על ספסל ברחוב. בלי להתייאש. כמוך". הוא מתנשם וממקד את עיניו בנקודה נעלמת כשהם נעצרים ליד הבניין המוכר לו כל כך.
"לא ידעתי שמישהו עדיין מחכה לי אחרי כל הזמן הזה. כל כך מצפה שאחזור, ולא מוכן לוותר".

כן...

אבא מחכה לך, ילד. מחכה ומחכה ולא מתייאש. ממתין על הספסל.
שתשוב.

רוצים גם אתם להשתתף בתחרות? תתחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il