אצל סבא מרגישים הכי טוב: טור לזכרו של הבעל שם טוב זצ"ל

יש סבא כזה שהוא זקן בן 300 שנה אולי קצת יותר, והוא אוהב כזה שאי אפשר לספר. לסבא הזה יש המון נכדים, במספר שמות בני ישראל. הוא אימץ אותנו אליו בעבותות אהבה מהרגע הראשון, והכריז שכל אחד מאתנו הוא בן יחיד לבורא עולם. ואף על פי שהוא כבר אינו חי בפועל ממש, הוא הכי חי שיש, ומארח כל מי שמגיע אליו בסבר פנים יפות. יש לו מקום בשבילנו, תמיד. והוא מחייך לכל אורח בחמימות עד שהוא מרגיש אהוב מאוד וקרוב ממש.

אם אתם לא מאמינים, תיסעו אליו בעצמכם ותרגישו. הבית שלו פתוח, 24 שעות ביממה, בבית החיים הישן במז'יבוז. וליד הבית יש הכנסת אורחים גדולה, רוח הצדיק מרחפת שם, דואגת שהכל יהיה ברחבות מיוחדת, כבני מלכים ממש. כי ככה הוא אמר: "יהודי הוא בן מלכים". וככה עושים אצלו, מאנשים- נסיכים.

רבי ישראל בעל שם טוב זיע"א.

הגענו אליו בשעה שלילה ויום מתחלפים. אחרי נסיעה מטלטלת בת חמש שעות בכבישים מלאי מהמורות. למרות העייפות וטלטולי הדרך רצינו להגיד לו שלום. היה קצת קריר וקצת מטפטף, הצטנפנו בסוודרים ונכנסו לשביל המוביל אליו, לבית הקטן מפיץ החום של סבא.

נר תמיד דולק, וכמה נרות מרצדים בצדדים, בבית של סבא מצבות לרוב. הציון נמצא בתוך בית החיים. אכן יש חיים בבית הזה. יש צדיקים גנוזים וצדיקים נסתרים, צדקניות ונשים כשרות, וכולם עבדו בוראם בנאמנות, וכולם סיימו את המסלול והחזירו פיקדון, נכנסו תחת מצבה ומאז הם כאן. זכותם תגן עלינו.

וגם אנחנו, נבדל לחיים ארוכים, שעדיין במסלול המאתגר טרום משיח, גם אנחנו כאן, באות לקבל צידה לדרך מהסבא קדישא ומכל קדושי העליון סביבותיו.

בעל שם טוב. הצדיק שעבד את קונו בפשיטות ותמימות וידע את ערכם של נשמות ישראל, הצדיק שידע שלא שייך להם עוון כלל, שמעלתם לא נתפסת, ואפילו הפשוט שבפשוטים בהם יכול לעשות נחת רוח לבוראו, מה שאי אפשר ללב לשער.

"אני פשוטה, ריקה מכל, באתי אלייך, בעל שם טוב", לחשתי אליו, לסבא שלי, הישר לתוך מצבת השיש השותקת. "אתה קירבת בלי בעיה גם אנשים כמוני, נתת בהם חשיבות וחן. לימדת אותם שהם יקרים לפני ה'. תן לי להרגיש כמה יקרה אני, כמה חשובות הן העבודות הקטנות והאפרוריות שלי". הבעל שם טוב שמע אותי, ואני הותרתי עליו דמעה למזכרת. נפרדנו, מבטיחה לבוא מחר אחרי איפוס קל במיטות האוקראיניות.

הזדרזתי להגיע שוב ביום המחרת, נכנסת לקודש פנימה. יש כאן תחושה של הכלה אינסופית. את יכולה לבוא איך שאת, ופשוט להיות שם. להתפלל עלייך ועל אחרים, להקריא רשימה של שמות לישועה.

קבוצה ועוד קבוצה של נשים נכנסות. מעט הגברים נסים מהמתחם. נשים במה זכיין? בכך שבאות להתמלא אצל הצדיקים בתורה וביראת שמים. הצדיקים אוהבים את תפילת הנשים. הם מחזקים אותנו להמשיך להיות נשים מתפללות ומקוות, שרק בזכותן נגאל.

מדריכה של קבוצה גדולה ומגוונת מפעילה את הפלאפון שלה ומניחה אותו על ציון הבעש"ט. מנגינה קסומה בוקעת בעוז. הניגון הידוע שלו, ניגון הבעל שם טוב. אומרים החסידים, שכשמנגנים את הניגון הזה - הבעל שם טוב יורד ממש אלינו.

הקשבתי מרותקת, מרגישה איך הלב שלי נמס. המנגינה חזרה שוב ושוב, ועטפה אותי לגמרי. זה קסום מידי להיות כאן במז'יבוז ולשמוע את הניגון העתיק הזה. זה כמעט לא יכול להיות. הצטרפתי בזמזום שקט. ילדה בת 16 נדבקה לציון והחלה להתייפח מרה. על מה מר לה, לבחורה צעירה זו? מה הספיקה לשאת בחייה הקטנים, שהיא בוכה כך לסבא? אישה מבוגרת נכנסת עם סרט על הראש, מנשקת בלהט את קבר הצדיק מאפטא. חברה לטיול גילתה עיניה שהיא בכלל לא במקום, "אה, זה לא בעל שם טוב, זה? אז איפה הוא?", קמה באחת ומפלסת לה פינה ליד הציון הנכון. "תגידי, זאת התפילה שאומרים פה?", מבררת בחורה מתוקה חילונית למראה על תפילת השל"ה הפרוסה שם. אני שמחה להסביר לעיניים המתעניינות בכנות על סוגי התפילות, ולהגיש לה תיקון כללי. מזווית עין אני רואה את חברותי מפוזרות גם הן, כל אחת בתוך מסע התפילה הפרטי שלה. כל כך יפה לראות את הנשמות נפתחות בפני הצדיקים, כל כך מעניין עד שאני לא מצליחה להתפלל בעצמי. המראות רודפים. הנה חסיד שרוצה להיכנס, אבל אפילו לעבור בדלת בלי להיתקל באישה מתנדנדת אי אפשר. אני רואה אותו יוצא, קורא לחבר שלו ומצטלם אתו בעשב בין המצבות בתנועות תפילה לוהטות. שתי בחורות מתפללות וצוחקות בו זמנית. עוד אחת מתופפת על ספר בעיניים עצומות. קבוצה נוספת נכנסת, הרבה נשים רחוקות, שוב מתבלבלות במיקום הציון. שוב תוהות מה בדיוק עושים עכשיו. עם ישראל מגיע לצדיקים.

התפעלתי. כל כך יפה בעל שם טוב, כל כך מרגש! איך כולם באים לכאן, מתפללים ככה, חזק חזק, איך המעיינות שלך פורצים כאן, עוד ועוד. מי לא מכיר אותך, בעל שם טוב? באים אלייך יהודים בכל מצבי הצבירה האפשריים, כולם נקבצו באו לך...

אני נזכרת בסיפור הידוע על עליית הנשמה של הבעל שם טוב. 

בראש השנה אחד הייתה לבעל שם טוב עליית נשמה. נשמתו של הבעל שם טוב עלתה להיכל קן ציפור, היכלו של משיח. כשהגיע לשם, שאל הבעל שם טוב את המשיח: "מתי יבוא מר?", המשיח מיד השיב: "כשיפוצו מעיינותייך חוצה".

עכשיו כשאני כאן, ואני רואה מה קורה, נראה לי שדי. אפשר כבר לסגור את המסך על הגלות הזו, ולהדליק את האורות כולם, אין יותר למה לחכות. מדוע אנחנו עדיין בגלות? תורת החסידות נפוצה בכל רחבי העולם. 

רציתי לשתף את הבעל שם טוב בדיבור שלי. קרבתי אליו.

הציון היה עטוף בטבעת אנושית מתפללת. מצאתי לי נישה, ונגעתי במצבת השיש.

"בעל שם טוב, כבר פצת! שמעך יצא בכל רחבי עולם. גויים גם יהודים מכבדים אותך, ומגיעים לציון שלך... בבקשה גש נא שוב להיכל קן ציפור, היכלו של משיח, ותגיד לו שזהו, הגיעה העת!".

יותר מזה לא הצלחתי להגיד לו. חזרתי לאחורי, נמשכת אחר צלילי הניגון העוטף, ומחכה עד מאוד לבואו.