תחרות הסיפור הקצר: כן, אני יהודי

שליחות זה דבר כללי, אבל לכול שליח ושליחה בעולם יש סיפור אישי.

אני רוצה לספר לכם סיפור כזה על עצמי.

קוראים לי חנה (שם בדוי). כיום אני גרה בצפת, אך רק לפני כמה שנים הייתי שליחה בארגנטינה במשך 23 שנים.

סיפורים משם לא חסרים, אבל הספור הזה הוא אחד הסיפורים המחזקים שקרו לי בשליחות .

בתחילת דרכנו בארגנטינה היו קשיי קליטה, אך לאחר תקופת זמן קצרה התחלנו להשתלב ולהכיר את תושבי המקום. בעליה של חנות תכשיטים הסמוכה לביתנו היו יהודים מתבוללים, שרצו לשכוח הכול. ניסינו לדבר עמם בנושאי יהדות, אך הם עמדו כמו גוש אטום שלא מאפשר למים לפרוץ פנימה, לכן בנינו לעצמנו מנהג קבוע: בכל שבת/חג היינו מגיעים אליהם לחנות, ואומרים להם שבת שלום או חג שמח, שיזכיר להם במקצת את היום. המנהג הזה נמשך 7 שנים, עד שיום אחד הכול השתנה .

יום ראשון, כפי שמקובל בחו"ל, הוא יום חופשי. לכן התפלאנו כשבשבע בבוקר צלצל הפעמון בביתנו. פתחנו. על מפתן הדלת עמדו זוג התכשיטנים, חיוורים ורועדים. הם נכנסו לביתנו, ולאחר כמה דקות הבעל החל לספר: "ביום חמישי בבוקר יצאנו לכפר נופש, אנחנו וילדינו, סימון ומרלין. רצינו לחזור ביום שני. השארנו את הבית והמפתחות בידי עוזרת הבית שלנו, מרסיי.

"יצאנו בטוחים ורגועים לכפר נופש. בשבת בבוקר יצאנו לטיול. בדרך, מרלין התלוננה על כאבי בטן חזקים. לא ייחסנו לזה חשיבות ונתנו לה משכך כאבים, אך לאחר כמה דקות מרלין התלוננה על כאבים בכול גופה. הבנו שזה רציני.

"התחלנו לחפש רופא בכפר הנופש, ולאחר מאמצעים מרובים הצלחנו להשיג אחד. הרופא בדק את מרלין ושלח אותנו בדחיפות לבית החולים שבעירנו, מרחק של שעתיים טיסה. סימון ביקש להישאר בכפר הנופש, ואנחנו טסנו עם מרלין לבית החולים.

"בבית החולים בדקו את מרלין, והרופאים נדהמו מגודל הנס ואמרו לנו שמספיק שהיינו מגיעים פחות משעה מאוחר יותר, והילדה לא הייתה בחיים ח"ו. מרלין נכנסה לניתוח, ולאחר כמה שעות מורטות עצבים הרופאים הודיעו לנו שהניתוח עבר בהצלחה והיא בהתאוששות.

"נכנסנו לחדרה של מרלין. היא הייתה מונשמת ומורדמת. החלטנו לנצל את הזמן ולקפוץ לביתנו. השארנו את מרלין עם האחיות, ונסענו. לביתנו יש כמה כניסות. אחת הכניסות היא מהחניה. בחניה יש גרם מדרגות, שלאחריו דלת כניסה צדדית שדרכה נכנסים לסלון. דרכה נכנסנו.

"כשהגענו, נדהמנו למראה עינינו: על הספה ישב גוי גברתן, ולידו נער צעיר.

"הגוי לא היה אחר מאשר בעלה של עוזרת הבית. לאחר כמה דקות של הלם ירדה עוזרת הבית ושאלה בתמימות: 'אוי, למה חזרתם כל כך מוקדם? הפרעתם לנו באמצע...'. אשתי ואני הסתכלנו לצדדים. לפתע ראינו ערימות של שקים מלאים, איך לא, בדברים שלנו.

"אני הראשון שהתעשתי והבנתי לאן הם חותרים, לכן החלטתי ללכת בדרך הטובה לכולם. אמרתי להם: 'בסדר, בואו נעשה עסק. אתם תצאו מהבית, ובתמורה לכך לא נגיד דבר למשטרה'. העוזרת קפצה על המציאה ואמרה לבעלה: 'קדימה, בוא נלך'. בעלה קם מהספה והתחיל לצעוק על אשתו: 'טיפשה, את חושבת שנאמין להם?! דקה אחרי שנצא באלגנטיות הם יזמינו לנו משטרה. את מעדיפה שאנחנו נחיה או הם?'. בעלה הלך לחדר השינה, לקח את העניבות שלי והחל לקשור אותנו. התחננו על נפשנו, שלא יהרוג אותנו, אבל הוא לא הקשיב לנו, והחל לדון עם אשתו מה לעשות בנו. בינתיים, הבן שלה החל לחטט במגירות ולהוציא דברים. בכול פעם שמצא משהו - הוא היה מרים ובוחן. אם זה היה מוצא חן בעיניו, היה מכניס לשק.

"לאחר כמה דקות הוא פתח מגירה ומצא שם כיפה. אין לי מושג איך היא הגיעה לשם. הוא הרים אותה והסתכל עליה. בעלה של העוזרת הבחין בכך. הוא חטף מבנו את הכיפה והתקרב אלינו. 'אתם יהודים?', שאל בזלזול ובקול ארסי. ידעתי שאם אענה לו 'כן' זה רק יחמיר את המצב. אני לא יודע איך הגיעו אלי הכוחות האלה, אבל עניתי לו 'כן, אני יהודי'. הגוי שתק. היה נראה שהוא חושב על משהו.

"הוא החל להסתובב הלוך ושוב בסלון, ולאחר כמה דקות שאל: 'יש לכם דף ועט?'. אמרנו לו את המיקום של מה שביקש. לאחר שחזר עם הדף והעט הוא התקרב אלינו ואמר: 'עכשיו אני יודע שאתה אדם ישר. אני גם יודע שהיה לך קשה להגיד שאתה יהודי. ידעת שחייך תלויים על כף המאזניים, ובכול רגע אני יכול להרוג אותך. לעומת זאת, אם היית אומר 'לא' - אני לא טיפש, הייתי מבין שאתה משקר. עכשיו שאני יודע שאתה אדם ישר. אני מבקש שתכתוב ותחתום על חוזה שלא תלשין עלינו למשטרה'. כתבתי את החוזה בהתרגשות, תוך תודה לבורא עולם שהצילני ממוות. הוא, הגוי, לקח את החוזה והסתלק מהבית.

:חיכינו לבוקר כדי לספר לכם את הסיפור, אבל יותר מזה לשאול אתכם איך דווקא אנחנו, כל כך רחוקים מהקב"ה זכינו לכזה נס?".

בעלי החל להסביר להם, ולבסוף אמר: "אני רוצה שבפעם הבא שישאלו אותך אם אתה יהודי - תגיד 'כן, אני יהודי', אבל מתוך זה שאתה יודע באמת מה זה יהודי".

הסיפור לא נגמר כאן. לאחר כמה שנים עלינו לארץ, והתחלתי להרצות. באחת ההרצאות, בסוף ההרצאה, ניגשה אלי אישה בוכייה ושאלה: "חנה, זאת את?!".

מיד זיהיתי אותה. זו הייתה מרלין. היא החלה לספר לי על שינוי במשפחתה, שכיום היא משפחה שומרת מצוות.

סוף טוב הכול טוב.

(מבוסס על סיפור אמיתי)

רוצים גם אתם להשתתף בתחרות? תתחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il