הורות ללא ייסורי מצפון - איך עושים זאת?

ייסורי מצפון לא מקדמים אותנו כהורים ולא מגנים יותר על ילדינו.

הורים המאשימים את עצמם בכישלונם של ילדם משלמים על כך מחיר כבד. הם מוחלשים יותר, ואין להם כוח וסבלנות להיות במקום ההורי.

הורים המאשימים את עצמם על מצבו המדורדר של הילד מבחינה רוחנית או נפשית, מותשים כ"כ עד כדי שהם רק רוצים לברוח או להיעלם לפחות לכמה ימים מהזירה.

למה בכל אופן אנחנו אוחזים ברגשות האשם חזק כל כך?
רגשות אשם נותנים לנו אשליה שאנו מכפרים על טעיות שלנו כהורים. בסבל הזה מרגשות אשם, אני "מכפרת" על הטעיות והפגמים שלי כאמא.
כך מתקיים מעגל קסם שלילי המשחזר את עצמו שוב ושוב: טעות אומללה - רגשות אשם – החלשה הורית - יותר טעויות - תגובה רגשית - שוב האשמה עצמית, וחוזר חלילה...! 
בהפוך על הפוך לעיתים, הסבל מרגשות האשם הקשים משרת אותנו באופן לא מודע ונותן לנו "היתר" להישאר במקום הסובל והמסכן. ביצת המסכנות חמימה וסוחפת, והיא מעניקה "פטור" מלקיחת אחריות על מה שכן ביכולתנו לעשות.

כיצד ניתן לצאת ממעגל הקסם השלילי הזה?

רגשות אשם נולדים כאשר לקחתי אחריות שהיא לא שלי.

כשאמא לוקחת אחריות לא שלה על הילד שלה, זה נותן לה אשליה מתוקה של שליטה במצב.

לעולם לא נוכל באמת לקחת אחריות של מישהו אחר. קו אחריות הוא ברור אך בלתי נראה ביני לבין ילדי. ברגע שאני מתבלבלת ונכנסת לאשליה שאוכל לנהל לילד שלי את יחסיו החברתיים או את שיעורי הבית שלו, אני עוברת את הגבול הזה. אך התוצאה לא מאחרת לבוא...

אפשר גם לקרוא לזה: התעסקתי בעסק לא שלי.

ביירון קייטי (שיטת העבודה) מציעה לבחון את תפיסת המציאות שלנו לפי 3 סוגי "עסקים": העסק שלי, העסק של השני והעסק של ה'.

בכל פעם שאני מתעסקת בעסק לא שלי, קורות 2 תוצאות:
1. אני מתוסכלת וחסרת אונים כי אין לי שליטה על העסק של ילדי.

בעסק שלי יש רק מה שביכולת שלי, ואלה הם המעשים שלי, הדיבורים שלי והמחשבות שלי בלבד! כשאני מתעסקת בעסק של הילד שלי ולוקחת אחריות על שיעורי הבית שלו במקומו, אני בעצם מתעסקת עם משהו שהוא לא בתחום היכולת שלי. באותו רגע אני גוזרת על עצמי חיי צער וסבל.

אף אחד לא באמת יכול, לקחת אחריות ולנהל למישהו את הקשרים החברתיים שלו. אין לי אפשרות כאמא לעשות זאת, גם אם אני רוצה מאוד. בדיוק כמו שאף אחד לא יכול לנהל את קשרי החבריים או את האחריות שלי בנוגע לעבודות הבית שלי.
איך קורה, שכאמא אני מאמינה לאשליה המתוקה והבלתי סבירה, שאוכל גם אוכל לקחת אחריות על תפקודו החברתי או אחריותו הלימודית של ילדי?!

2.  כשאני מתעסקת בעסק של ילדי, אוטומטית אני לא מתעסקת בעסק שלי, מה שכן באחריותי.
כשאני לוקחת אחריות לא שלי, אני זזה מהמקום שלי ולא לוקחת אחריות על מה שכן ביכולת שלי.
אנו לא יכולים להיות בו זמנית בשני "עסקים". אני יכולה להיות או בעסק שלי, או בזה של ילדי.
כשאני חוזרת לעסק שלי, אני יכולה לשאול את עצמי מה התפקיד שלי כאן, כאמא של יוסי, שלא מצליח לנהל נכון את קשריו החברתיים?

לפעמים התשובה תהיה רק להקשיב לו, ולפעמים להחזיר לו בשאלה את האחריות: מה אתה יכול לעשות? לפעמים לתת לו קצה רעיון שהוא ייקח אתו הלאה, ולפעמים אפעל יותר מאחורי הקלעים, כי זה תפקידי.

כל השאלה היא - מה הטובה האמיתית של יוסי? מה באמת יכין אותו להסתדר מעצמו בעתיד ולתרום לחברה?
מעמדה פנימית נכונה בנפש אפשרי להגיב ולפעול בצורה מאוזנת, להיות שם בשבילו, אך יחד עם זאת לא לקחת אחריות במקומו.

לסיכום, להיות עסוקה ברגשי אשמה, יוצר אשליה שאני אמא טובה בזכות זה, ו"משחרר" אותי מלהתאמץ להבין מה כן נכון כרגע לעשות.
כשאני בעמדת שליחות, אראה מתי נכון לתת מילים טובות ומתי מילות גבול אסרטיביות, מתי להפעיל את התוקף ומתי את הרוך. 
נכיר ביכולת המוגבלת שלנו כהורים, ויחד עם זאת נעשה את תפקידנו נאמנה במה שכן ביכולתנו לעשות ולהשפיע!
להיות במקום הזה נקרא האומץ להיות לא מושלם. זה לחיות ענווה. כשאנו מכירים בכך, קורה משהו משחרר בנפש.
שנזכה לגדול ולגדל את ילדנו מתוך שמחה, שחרור ודיוק בתפקיד ההורי ב"ה.

שרה טרניו היא יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית MA.