איך אוכל להתמודד עם ילד ששונה ממני כל כך?

כשאמא מרגישה שהיא לא יכולה לסבול את הילד שלה ומרגישה כלפיו דחיה, זה עצוב מאוד. זה כואב מאוד לאמא להרגיש ככה. הרבה פעמים, אחרי קילוף פני הסיפור, מגיעים לרובד פנימי יותר. מבינים שהילד הזה הפוך מאמא שלו, ממש האנטי-תזה שלה. מתברר שהאמא הזאת חרוצה במיוחד, ויש לה אידיאולוגית חיים מבוססת על החריצות ותולדותיה. הבן היקר שלה מביא עצלות. זאת תעודת הזהות שלו. היא מספרת כמה שדיברה אתו ונאמה לו והטיפה לו בגנות העצלות ובשבח החריצות, והוא לא השתנה. להיפך, רק גרם לה לתסכול ולכעס כלפיו. הילד רק דוחה כל מטלה אפשרית. "אין לו כח", צריך להמריץ אותו ולדרבן אותו ללא הרף. היא מותשת, ושואלת אם יש פתרון...

לעיתים מתברר סיפור אחר לחלוטין. האמא מרגישה חנוקה מהבת שלה שמזכירה לה את עצמה. האם, הזורמת כיום, עשתה עבודה עם עצמה, והיא כבר לא בתקיעות ממנה סבלה בתור ילדה. התקיעות והתבניתיות של בתה, מזכירים לה את חוסר הזרימה שלה בחברה כילדה, בשידור חוזר. בכל פעם שבתה נתקעת ועושה עסק ממשהו, שלכאורה לא צריך לעשות ממנו עניין, האם מתפוצצת בתוכה. כשהיא שומעת דברי שבח והערכה מהמורות, היא לא מחשיבה אותם. "כי מה זה שווה? הרי היא ילדה תקועה, תבניתית, איך היא תסדר בחיים בצורה הזאת?".

כל הורה, בלא מודע, מחפש בילדיו את הדומה והשונה ממנו. כשאמא מרגישה שילד שלה מקפיץ אותה ולא משנה מה הוא יעשה, זה סימן שיש כאן תכונה שהיא מאוימת ממנה בתוכה. ממקום מכווץ בנפש, אף עצה בגרוש לא תעזור. זהו אפקט המראות. כשאני לא מקבלת בתוכי תכונה שלי, כשאני שוללת את עצמי על התבניתיות שבי, על החרדתיות שלי, על חריגה מהסדר הקבוע, ואני נפגשת עם התכונה הזאת עם בתי - אני לא יכולה לסבול זאת. וזה טבעי. כאן יש לי הזדמנות שה' זימן לי במסלול ההורות שלי, להרחיב את עצמי. לקבל את עצמי ולהרפות.

כך גם כשאני פוגשת אצל הבן שלי, ה"עצלן", תכונה הפוכה ממני, אני שוללת אותו, שופטת את השונה ממני. אני מייחסת לתכונה שלי מעלות ולהפוך ממני אני מתייגת אותו במילה בעלת קונוטציה שלילית, כמו עצלן.

נתבונן על האם החרוצה. יתרונות החריצות ברורים לה. החריצות מאפשרת הספקים, מביאה להישגים ולסיפוק, מעניקה חיות, תנועה, עשיה והתקדמות, יש זרימה בבית ובכל תחום, מאפשרת מיקוד ובהירות. באה ביחד עם סדר וארגון. 

זאת לעומת העצלות, שהיא בדיוק להיפך. לא מאפשרת התקדמות ליעדים. דברים נתקעים. היא משבשת את סדר היום.

איך נצליח לחיות בשלום עם עצמנו, עם ילדינו, למרות ההפכים הללו שאנו נושאים בתוכנו ומחוצה לנו?

קודם נשאל: מהו שלום?

 האם שלום הינו מצב שדומה לדומה מסתדר? או שונה עם שונה חי בהרמוניה? ברור לחלוטין ששלום - המושג במלואו - הינו שלום בין הפכים. היכולת לראות את השוני ולחיות איתו ביחד, זה השלום בשיא תפארתו.

הקב"ה נקרא שלום, מלשון "שלם". יש בו חסד וגבורה, עונג לעומת התגברות, מלכות ושפלות וכן הלאה. מה' אנו למדים את סוד נשיאת ההפכים, ובכך אנו רוצים להדמות לו. לשאוף להרחיב את ה"אני" המצומצם שלנו ולהצליח להכיל בתוכנו גם את ההפוך לנו. אם אנחנו לא מצליחים לראות את היתרונות לתכונה המנוגדת לנו, זה סימן עבורנו שאנו בעצם חיים בצורה צרה וחלקית ביותר. עיוורון סלקטיבי כלפי חלק משמעותי במציאות.

נשיאת הפכים. בהתחלה קשה לעכל ולהבין כיצד זה אפשרי.

ילד קטן בא לאמא שלו ובוכה לה: "אמא, את אוהבת אותי?". "בטח!", היא מגיבה. "איך זה יכול להיות? את צעקת עלי מקודם"... "נכון", עונה לו האם. "אני אוהבת אותך, ויחד עם זאת כועסת עליך אם עשית משהו שאני לא מרשה"... המח הקטן מתקשה לעכל את הסוד הזה של גם וגם.

אז כיצד זה אפשרי?

הניגודיות חזקה כ"כ, ושוללת את ההיפך מאתנו. חריצות מול עצלות. איך אפשר לרצות להיות עצלן?

נתחיל בהבנה אקסיומתית: לכל תכונה יש מעלות וחסרונות במידה שווה. זה שאני מייקרת את הזרימה ושוללת את התבניתיות, לא מוריד עדיין ממעלת התבניתיות, ולא מורידה מחסרונות הזרימה. זה שאני קוראת להיפך מחריצות עצלות ואני מכווצת מולה רגשית, מספר לי פה סיפור על עצמי. סיפור סובייקטיבי אישי שלי שהוא רק חלק מהמציאות, אבל לא כולה.

נקודת המוצא שלנו היא שכל מידה או תכונה מביאה אתה בהכרח מידות מצרניות שהולכות אתה ביחד. לדוגמא, כעס הולך עם רצון לשליטה, אבל גם עם רצון לחולל שינוי ועם חוש צדק ורגישות...

נתבונן על מעלות העצלות. מה היא מביאה אתה ביחד, בעסקת חבילה אחת?

עצלות נותנת שהות והתבוננות, מעניקה מרחב אישי, סבלנות ואורך רוח לתהליכים, מאפשרת שיקול דעת ומתינות לפני תגובה, מכבדת לא שופטת, התוצאה הרפיה ורוגע...

בעצם אולי אפשר לנסות להחליף את המילה עצלות, בעלת המשלב הנמוך, למילה בעלת משלב גבוה יותר?

בכך נרחיב את נקודת ההסתכלות שלנו. בכך נרחיב את היכולת הנפשית שלנו ביכולת נשיאת ההפכים. ביכולת גמישות נפשית להשתמש בתכונות מנוגדות לפי הצורך בכל סיטואציה. לווסת כמו בכפתור הווליום את התכונה לפי המתבקש. להעלות את מידת עצלות כשצריך להרפות מעשיה, ובכך לאפשר לתהליכים לקרות. בהורות, במיוחד זה בריא. לקחת צעד אחורה, לשחרר שליטה. לאפשר לילדים לקחת אחריות.

הרי אם תבניתיות נבראה, יש לה מקום של כבוד בעולם. נכון, יש לה חסרונות ברורים של תקיעות לפעמים וחוסר גמישות, אך גם הרבה סדר, שמאפשר שקט נפשי בלי להמציא את הגלגל מחדש בכל פעם. נכון, אין בה הרבה יצירתיות או זרימה, אך היא מעניקה הרבה יציבות ומהווה משענת איתנה.

כן, גם לי כאמא יש מה ללמוד ולקבל השראה מהילד שלי. כמובן, עדיין אני מופקדת על החינוך של בני, קרי ללמד אותו להרחיב את עצמו, את נקודת מבטו - לא להיות מאוים מהחריצות, מהעשייה. להיות עם גמישות נפשית. פתיחת האופציה ל"גם וגם" לפי הצורך המתבקש, זוהי בריאות הנפש במיטבה! אך לימוד כזה מתרחש מתוך פיוס עם עצמי, מתוך שלום, שנעשה עם התכונות המנוגדות בתוכי.

אם כולם היו זורמים או כולם היו חרוצים, לאן העולם היה מגיע?! לכל תכונה יש מקום. אש ומים, רוח ועפר. הקב"ה ברא את העולם עם הפכים. בלעדיהם אין קיום לעולם.

ההבנה הזאת יוצרת רוך, ומאפשרת הכלה לעצמנו, לילדנו. מתוך כך אפשר לחיות את החיבור למקור שהכל שלו, ללא ייסורי מצפון המבלבלים את הדעת ומסיחים מהאמת והישר. כי כך רוצה אותנו ה', בדיוק כך. חלקיים, עובדים ומתרחבים. בדרך העולה בית קל.

שרה טרניו היא MA יועצת חינוכית ופסיכותרפיסטית.