גיל עקיביוב: "אני חי בנס, ואפילו לא אמרתי תודה עד היום"

בגיל 49, כשמאחריו עשרות יצירות מונומנטליות וסיפור חיים יוצא דופן, מוציא היוצר, הזמר והמלחין גיל עקיביוב עוד שיר נשמה "ילד" מתוך האלבום האינטימי "לך לך" שיוצא בקרוב. עקיביוב, פעם בוהמיין רחוק מכל זיק של מצוות והיום בעל תשובה ואב לשבעה ילדים, החליט באלבום זה לקחת את קהל מעריציו לעולם המשפחתי הכי אינטימי וליחסי הורים ילדים והאתגרים הרוחניים והנפשיים שהוא מציב: "אבא ובן זה לא רק הקשר שלך עם הבן שלך אלא הקשר שלך עם הילד שבך ובבואה של הקשר בינך לבין אבא שבשמיים".

החיבור עם צביקה פיק

קשה שלא להכיר את גיל עקיביוב, אם לא בפניו ובשמו אז לבטח בשיריו שהינם פסקול המוסיקה היהודית בשני העשורים האחרונים, מהשיר "תפילה לעני" דרך "שבו הבנים" ועד ל"אנא בכח" המפורסם אותו ביצע ועיבד יחד עם הזמר עובדיה חממה. דרכו של עקיביוב ליהדות הגיעה בצומת מרכזי בחייו, הזמר והיוצר שסומן מנערותו כ"דבר הבא" בפופ הישראלי, אמור היה להיות אחד הזמרים הגדולים בז'אנר בשורה אחת עם גדולי זמרי הרוק של ישראל. אבל, כמו שהוא אומר, "הקב"ה שהוא מנהל את העולם החליט לזכות אותי שאפרסם את המוזיקה שלי דווקא דרך הפריזמה היהודית. זה היה על חוט השערה, ובצומת הזה בקריירה שלי החלטתי לפנות לכיוון הנכון".

כבר בהיותו ילד בגיל 11 התפרסם עקיביוב בציבור הישראלי בבמת פסטיבל הילדים עם צביקה פיק בשיר "הסבון בכה מאוד", אותו ביצעו במשותף. "הסיפור עם צביקה פיק, ה' ישלח לו רפואה שלמה, התחיל עוד קודם", הוא משחזר, "נולדתי למשפחה שניתן להגדיר היום חילונית בפתח תקווה. זו הייתה משפחה מוסיקאית מאוד. אחותי הגדולה ניגנה על פסנתר ובביתנו המוסיקה הקלאסית הייתה מאוד נוכחת. בגיל תשע אחותי התחתנה, והחלטתי שאני עולה על הבמה בחתונה ושר. ההורים נבהלו. הם לא רצו שאעשה בושות, כי הם לא שמעו אותי שר עד אז. עליתי לבמה ונתתי את ההופעה הראשונה שלי, שהייתה למעשה הרפרטואר של צביקה פיק שאז מאוד אהבתי, וזה התקבל מאוד יפה. אבי ז"ל התרגש מאוד מהביצוע, והחליט יום אחרי החתונה להשקיע בי בתחום המוסיקה. הוא הבין שזו הדרך שבה אני רוצה ללכת, ושאולי יש כישרון שכדאי לטפח. הוא רשם אותי לבית ספר מיוחד, קורסים ומה שאתה לא רוצה. בבר מצווה שלי הוא בא ושאל אותי, 'מה אתה רוצה, מסיבה גדולה או ציוד הגברה ואורגן?' כמובן שעניתי שאני מעוניין בציוד המוסיקלי. וככה זה המשיך והמשיך. הייתי שותף במקהלות בתי הספר, במקהלת הנוער המיתולוגית של פתח תקווה, בתזמורות עירוניות שונות, כי אני גם מנגן, וכך גם הגעתי לבמה עם צביקה פיק".

איך זה התחיל?

"באותה תקופה חיפשו ילדים שיודעים לשיר, וערכו אודישנים לפסטיבל הילדים, שהיה פופולרי מאוד בשנות השמונים. רוב השירים השגורים בפינו היום לקוחים מהפסטיבל הזה. צריך לזכור שהיה אז ערוץ אחד בלבד, והפסטיבל הזה היה מדורת השבט של כל המדינה. עשרות אלפי ילדים הגיעו מכל הארץ כדי להבחן לפסטיבל, שהיה בנוי מזמר מפורסם אחד ששר שיר עם ילד. עברתי את האודישן, וצביקה פיק מיד בחר אותי לשיר שלו מתוך עשרים הילדים שעברו את האודישן הסופי. מיותר לציין שמאז אותו יום הפכתי להיות הכוכב בבית הספר, ופתאום אנשים זיהו אותי ברחוב. מדהים מה שמדיה יכולה לעשות".

ילד שמגיע לשיר עם צביקה פיק, זה לא פשוט. איך הרגשת?

"אין לך מושג כמה אתה צודק. צביקה פיק היה אגדה גם בתקופה ההיא, הרבה לפני שזכה לתואר 'מאסטרו'. אבל זה לא רק זה, דבר אחד זה לעבוד, עד כמה שניתן לומר שעבדתי איתו, עם מישהו בסדר גודל ענק בהיותך רק ילד, ודבר שני זה לעבוד עם מישהו שהערצת. אני הערצתי את צביקה פיק. ולעמוד על במה אחת עם האדם שאותו אתה מעריץ, בגיל כל כך מוקדם, בתחום שבו אתה מעונין - זה משהו בלתי רגיל. זו הגשמת חלום עוד טרם הספקת לחלום אותו. אני חייב להגיד לך שהוא טיפוס מאוד מצחיק ביום יום, אני הכרתי אותו גם קצת אחרי, הוא די 'קול'. אז נכון שהייתי בשמיים, אבל הוא החזיר אותי מהר מאוד לקרקע, בכל מיני בדיחות, וחום אבהי, והתייחסות בגובה העיניים. והוא די גבוה, למי שלא מכיר אותו".

מנקודת מבט של מוזיקאי, מה סוד הקסם שלו?

"לא יודע אם סוד הקסם זו המילה הנכונה, יותר נכון הגאונות המוסיקלית שלו, וזה משהו שהקב"ה חנן אותו. תקשיב, יושב בנאדם, מסתכל עליך, שואל אותך חמש דקות כמה שאלות עליך וכו', קורא טקסט, לפעמים גם לא, מנסה להבין מה אתה רוצה בדיוק - מלודיה, קצבי, או משהו בסגנון אחר - מתיישב על הפסנתר, ותוך דקות מוציא לך לחן שחודר לך בדיוק למה שהתכוונת. זו גאונות מוזיקלית. יש כאלו ששנים עוד לא מצאו את הלחן הנכו לטקסט שלהם, והוא מצליח. יש לו מתת אלוקים, אני לא יכול להסביר את זה בכלים אחרים".

יהדות? גם לא כבדל מחשבה

במקביל להופעה ההיא, המשיך, כאמור עקיביוב, להופיע מעל כל במה אפשרית כנער וכבוגר בית הספר: "היה טבעי שאגיע ללהקה צבאית במסגרת שירותי בצה"ל, וכך אכן היה. התקבלתי ללהקת מפח"ש (מפקדת חילות שדה - א.א), ובאותה תקופה החליטו להקים להקה חדשה בצה"ל, שנקראת 'אחרית הימים'. מי שליווה את הלהקה הזו בהקמתה היה מיקי גבריאלוב, שיחד איתו למעשה פתחתי את הלהקה שהייתה מיועדת ליצירה מקומית ישראלית באירועים שונים במסגרות צה"ל. אני חייב לציין שבכל התקופה הזו תמיד המשכתי ליצור מוסיקה משלי, ככותב ומלחין. עם השחרור שלי, בגיל 21, כבר היה לי אלבום שלם בראש של מוסיקה מקורית, וחיפשתי אולפן כדי לתרגם את האלבום הזה ולהוציא אותו לפועל".

בכל התקופה הזו לא הייתה לך שום זיקה ליהדות. אני מבין נכון?

"איפה אני ואיפה היהדות באותה תקופה. רחוק מזה כמרחק מזרח ממערב. זה בכלל לא עלה כבדל מחשבה. אני במוזיקה. בברנז'ה, מה שנקרא. מה לי וליהדות. אמנם ראיתי אנשים דתיים, אבל זה לא אמר לי כלום. הייתי טיפוס זורם, נקרא לזה ככה. אחד שהמוסיקה רק בראש מעייניו, ניתן לראות את זה אצל יוצרים ואומנים רבים בתחילת דרכם. המוסיקה היא התשתית, זה העיקר, וכל היתר - חברים, בילוים, זוגיות, אפילו משפחה - הופך להיות משני. יש לך ערך עליון שהוא המסיקה, וככה אתה מתנהל. וזה עוד בעניין האישי, בעניינים חברתיים אתה בכלל לא מתייחס. אתה שומע, אולי יש לך דעה פה ושם שאתה אומר אותה, אבל אתה לא באמת מתעניין בזה או חושב על זה. אתה לא חושב על פוליטיקה, שמאל ימין, פער חברתי, ובטח לא על דת ומדינה, או אלוקים.

"בשביל דברים כאלו צריך לחשוב, לפנות זמן, להרהר, אבל בגילאים האלו אתה חושב ומהרהר רק מוסיקה. לחנים מסתובבים לך בראש, ביצועים ועיבודים. אני לא ייחודי בקטע הזה. אומנים רבים שהכרתי בעולם החילוני, וגם היום, לא מסתובבים עם איזו אג'נדה ערכית, מלבד הערך העליון נקרא לזה של חייהם והוא המוסיקה, ככה שליהדות לא היה מקום בחיי. ראשית, כי לא באתי משם כמו שאומרים, לא גדלתי בבית שהדת הייתה נוכחת בו, ושנית אני מניח שגם אם הייתי משם, בנקודת הזמן של אדם צעיר שמכוון קריירה מוסיקלית, לא הייתי מייחס לזה עניין רב. רק שאומנים כבר קונים לעצמם מעמד מסוים, ומתבגרים, הם נותנים לזה מקום נכבד, הם פתאום מתחילים לחשוב על כל מיני דברים, ואפילו מובילים מחאות. אתה בטח יודע שאומנים רבים תמיד יימצאו בחוד החנית של המחאות השונות בכל רחבי העולם. כשהם מתבגרים יש להם מה לומר, כי יכול להיות שיוצר רוצה שיכירו ביצירתו. יש לו 'קול' לאו דווקא במובן הווקאלי, אלא קול פנימי שהוא רוצה שישמעו אותו, ואחרי שהוא מתבסס בתחום המקצועי שלו, ה'קול' הזה ממשיך הלאה לדברים נוספים".

איך אתה ביססת את עצמך?

"כאמור התחלתי לחפש אולפן, וכאן בעצם מגיעה הנקודה היהודית הראשונה אם תרצה, כי הקב"ה הוא מסובב הכול. מצאתי אולפן שהיה בבעלותו של איש יקר מאוד, היום בעל תשובה צדיק, נסים מולגן. היה לו אולפן בכפר סירקין, והיתה לנו כימיה מהרגע הראשון. ממש מהרגע הראשון. נסים אז היה בתהליך די מתקדם של התקרבות, אבל הוא כמובן הסתיר את זה. הוא היה בלי כיפה וכו', וכמובן שהנושא הזה לא עלה כלל בשיחות הממושכות בינינו, שנסבו בעיקר על מוסיקה. יום אחד עבדנו על עיבוד של שיר עד שעה מאוחרת והיינו רעבים מאוד. נסים, שהדירה שלו הייתה מעל האולפן, אמר 'בוא נאכל אצלי'. נכנסו אליו הביתה, ופתאום אני קולט ספריה גדולה עם ספרי קודש. ולידה תלויות תמונות של שתי צדיקים. הייתי בהלם. כאילו לא ספר אחד או איזה תנ"ך. ממש ספריה. שאלתי אותו: 'מה הקטע?' והוא אמר לי שהוא לאחרונה קורא קצת ומתעניין וכאלו. החלקנו את זה כמו שאומרים, ומדי פעם היינו משוחחים על זה והייתי שואל אותו, אבל כזה 'מבחוץ', כמו שאומרים, סתם מתוך התעניינות לא על מה שהוא קורא אלא איך הוא הפך להיות כזה סקרן".

הוא השיב לך?

"לא באמת. כלומר זה היה ברקע, אבל לא הינו ככה נכנסים עם זה לעומק. וגם ההתעניינות שלי עדיין לא באה ממקום רגשי, פנימי, אלא נקרא לזה שכלי, אינטלקטואלי. הקטע שממש נכנסתי לזה, מה שנקרא באופן רגשי עמוק, קרה כמה שבועות אחר כך. יום אחד הגיעו לאולפן, שכבר עבדתי בו כעובד מן המניין, אבי פיאמנטה וקבוצה של חסידי חב"ד שרצו להוציא אלבום של ניגוני חב"ד. התחלנו לעבוד איתם על השירים ונסים מולגן, שהיה מעין מנטור שלי באותה תקופה, אמר לחבר'ה, ככה מאחורי הקלעים, 'תנסו להניח לו תפילין'. פיאמנטה בא אליי ואמר לי 'למה שלא תניח תפילין?'. אמרתי 'בסדר, אבל אתה חייב להגיד לי מה אומרים, כי אני לא יודע אפילו אות אחת'. הנחתי תפילין והוא קרא איתי קריאת שמע וחזרתי אחריו מילה במילה. כשסיימנו הוא אמר לי במאור פנים: 'אתה יודע כמה הקב"ה חיכה לרגע הזה? אתה יודע איזה נחת רוח עשית עכשיו בשמים?'. לא יודע מה להגיד לך, אבל המילים האלה היכו בי כמו ברק. וכאן אני חייב להקדים משהו שבלעדיו לא ניתן להבין כלום. בגיל שבע עברתי תאונת דרכים קשה מאוד והייתי בין החיים והמוות. אני לא זוכר הרבה מה שהיה שם, אני רק זוכר שאחרי שהתעוררתי מכל הטיפולים, ותמיד אמרו לי שאני חי בנס. לכן, כשפיאמנטה אמר לי את המילים הללו, וכמה הקב"ה חיכה לרגע הזה, זה ישר החזיר אותי לרגעים ההם. אני אומר לעצמי, 'רבאק, אני חי בנס ואפילו לא אמרתי תודה עד היום'".

התהילים הראשון שלי

הרגע המכונן הזה היה בעצם הניצן הראשון ששם את עקיביוב על המסלול המהיר לקראת חזרתו בתשובה. הוא עדיין לא חבש כיפה, אבל כל הזמן המשיך להתקרב ולהתעניין ביהדות: "רציתי להניח תפילין כל יום, אבל היו לי תפילין מהבר מצווה 'פיציות' כאלו, שהיו פסולות. רציתי תפילין מהודרות, ואז הבנתי, 'וואלה, הן עולות יקר'. עד כדי כך הייתי רחוק ולא מחויב. בינתיים השאילו לי תפילין מבית חב"ד, והנחתי אותן כמה חודשים. אבל לא הרגשתי עם זה בנוח. גם לא הייתי קורא מתוך סידור, אלא מאיזה דף סטנדרטי כזה שיש בו קריאת שמע ועוד קטע או שניים.

"במקביל כמובן המשכתי להתעמק במנהגי היהדות, והשיחות עם נסים מולגן הפכו כמובן למשהו אחר לגמרי. עם הזמן הרגשתי לא נעים כלפי עצמי ומול בורא עולם על כך שאני משתמש בתפילין מושאלות, והחלטתי שאני הולך לרכוש תפילין מהודרות. על הדרך קניתי גם סידור בפעם הראשונה. אין לך מושג איזו שמחה זו הייתה, כאילו משהו שלי. זה גם השפיע עלי מאוד שהנחתי לראשונה תפילין משלי, וקראתי מתוך סידור. אני קורא פתאום טקסט זר, מסתורי, שמושך אותי אליו. בסוף הסידור היה תהילים והתחלתי לקרוא שם. אני ותהילים ודוד המלך. וזה היה אדיר. באותו לילה ממש התיישבתי על הפסנתר והלחנתי את 'תפילה לעני' - שיר הנושא באלבום הבכורה שלי, שהיה מורכב ממזמורים שונים. זו מנגינה אחרת שמגיעה מעולמות עליונים".

מה הכוונה ב'מנגינה אחרת'? יש בכלל מושג מוסיקלי שנקרא מוסיקה יהודית?

"בטח. זו מוסיקה אחרת. אמנם אין תווים שונים, ה-דו-רה-מי פה וכו' הוא אותו סולם, הכלים הם אותם כלים כמו בכל מוסיקה, אבל זה שונה".

קח את המנגינה שלך ותלביש אותה על טקסט חילוני. זה ילך?

"לא. כי אתה יוצא מנקודה שבה יצירה מוסיקלית קיימת איפה שהיא וכל הרוצה לבוא וליטול אותה מוזמן. המוסיקה נמצאת באדם עצמו, והוא לבד מחפש אותה, היא שייכת רק לו. הוא זה שמחבר אותה ובאופן טבעי זה ייצא רק שלו ולא של אף אחד אחר. האלמנטים הרוחניים והנפשיים של אותו אדם, הם שמכתיבים את המוסיקה שהוא מוציא. זה נכון לכל שיר שיוצר מנפיק באשר הוא. ואם האדם הזה מחובר לקב"ה בנימי נפשו, ואני מודע לזה שיש מבצעים מסוימים שהם גם דתיים, שזה לא ככה אצלם, ממש לא, אבל נניח לזה".

למה נניח לזה? תפרט.

"למה לנו ללכת למקומות כאלו. אני הרי יודע מהיכן מגיעה השאלה שלך, שבאופן מסוים היא נכונה. אתה שומע שיר מסוים, של כל מיני להקות פופ של חובשי כיפה, ואתה אומר לעצמך, מה זה? זה שיר דאנס פר אקלסלנס, שאם אתה מחליף לו את המילים אתה יכול לרקוד איתו ואותו בתוך מועדון. זה בהנחה שאתה מבין את בכלל את המילים שהם שרים. אבל עזוב, באמת, בוא נחשוב טוב כל הזמן ולא נדבר מה אחרים עושים, שגם זה לטובה, בוא נדבר על המוסיקה היהודית שמגיעה ממך כי אתה מחובר ליהדות ממש, ואז כמובן שיצירתך היא יצירת היהדות. לא ברמת העובדה שאתה יהודי ואתה מבצע אותה, אלא כי היא נבעה משם. מישהו חכם אמר לי פעם שזה בתמצית הפירוש של 'הקול קול יעקב והידים ידי עשיו'. הקול שלך הוא שלך, אף על פי שאתה יכול להשתמש בכלים ובתשתית של עשיו".

החשש לחבוש כיפה

זמן מועט אחרי שעקיביוב רכש את התפילין הראשונות שלו, ובמקביל החל ליצור מוסיקה יהודית שהחלה להתפרסם וצברה קהל מעריצים, כולל יוצרים ומלחינים מהגדולים בישראל. ("אפילו הרב אורי זוהר שטען שהוא שומע בלופ שירים שלי"). הוא החליט לחבוש כיפה. לדבריו, זה היה הקטע הכי קשה בכל התהליך.

"לחבוש כיפה זה בעצם התהליך הסופי והגמור של כל אדם במה שנקרא 'לחזור בתשובה', לדעתי. בכל התקופה שהייתי בתהליך החזרה, זה היה פנימי. הכנתי את עצמי לכל העניין, ובראש היה הקטע הזה שיגיע הזמן שבו אצטרף לחשוף את העולם הפנימי שלי ולהפוך אותו לציבורי. עכשיו, אני בכל זמן הזה, עבדתי עם יוצרים ומוסיקאים חילוניים, אולי זיהו אצלי משהו, אבל בטח שזה לא היה משמעותי, או משהו שהיה יכול להתריע מישהו או משהו. וגם, יש לבטים פנימיים. אני מוסיקאי שמכיר מוסיקת פופ ורוק, גדלתי על זה, זה מה שאני יודע, יש את החשש הזה שכשאתה כבר עם כיפה, ואתה 'שם' כמו שאומרים, אתה לא יכול להמשיך עם זה יותר. היום אני יודע שזה לא כל כך נכון, אלא זה אתה יכול להביא את אותה יצירה שלך רק שהנביעה שלה ממקום אחר, שלדעת הרבה יותר נקיה, כמו שדיברנו, אבל אז היה לי את החשש הזה, שכאילו זה לא סתם לחבוש כיפה ויאללה נמשיך, אלא זה כאילו ויתור שלי על החלומות, על הקריירה, פחות מה יגידו, אלא יותר בקטע הכי עמוק. איך אוכל ליצור מעכשיו מוסיקה שאני אוהב ומחובר אליה".

בסוף החשש היה מוגזם.

"כן. ככה זה , חוששים מהלא נודע, ובסוף כשזה קורה רואים כמה הפיל היה בעצם עכבר. אני חייב להדגיש שהמעבר היה די חלק, המשכתי לעבוד עם אומנים חילוניים ומוסיקאים, לעבד, ליצור, הכול כרגיל, והמשכתי ליצור מוסיקה שאני אוהב. זה נתן לי באיזה מקום שלווה מסוימת. שלווה גם פנימית וגם חיצונית. מה שהוביל אותי לחשוב קצת על העתיד כבר מעבר למוסיקה".

על הקמת משפחה, אני מניח.

"כן. אתה נמצא ברגע מסוים, והייתי כבר בגיל 29, שאני מעוצב מבחינה מקצועית וגם מבחינה רגשית והגיע הזמן לעבור שלב. הייתי מוכן להיכרויות, וכמובן חיפשתי משהו שיתאים. מצד אחד חרדית מלידה לא שייך, כי היא לא תשתדך עם חוזר בתשובה טרי, מצד שני, גם חילונית לא שייך, וגם לא מסורתית. רציתי משהו שמבחינה דתית יהיה דומה, סוג של תהליך דומה, והעיקר מישהי שתתאים לי גם מבחינה האופי והרקע, מישהי שמחוברת גם לעולם היצירה, וגם עם החיבור הרוחני. חברים שידכו לי למעשה את רעייתי. היא הייתה בתהליך באותה תקופה, והאמת, זה משעשע היום לומר את זה כי אני והיא זה ממש זיווג של הקב"ה, אבל בפגישה הראשונה לא התאים לי כל כך. רציתי משהו יותר מחויב לדרך, ובפגישות ראשונות אתה לא בדיוק יכול לקבוע אם משהו הוא נכון עבורך או לא. לקח איזה שנה שהכרנו אחד את השנייה, ואז הבאנו שזה הייעוד".

"באתי עם תהילים ביד, הבנתי שהמצב חמור"

אחרי חתונתו החליט עקיביוב יחד עם אשתו להתגורר בצפת ("עיר רוחנית שכל מרצפת שלה זועקת מוסיקה יהודית") ובהמשך במספר דירות שכורות ברחבי הארץ (עד לרכישת דירת הקבע בקריית מלאכי שם הוא מתגורר עד היום). אבן דרך נוספת ביצירה המוסיקלית ובחיייו האמוניים של עקיביוב הייתה מותו של אביו לפני כחמש שנים, שאליו היה קשור. "הפטירה של אבי היתה משמעותית עבורי", אומר עקיביוב, "הייתי מאוד קשור אליו נפשית. מאוד מאוד. בעקבות פטירתו אגב הוצאתי דיסק 'אבי' שכל כולו עסק ביחסים הללו בינינו באופן פרטני ובאופן כללי בין יחס אב ובן. לקשר הזה שהתחיל כמובן עוד בילדות, היה גם קשר רוחני שקשור בזמן שהיתי בתהליך החזרה בתשובה שלי, כעשר שנים לפני שהוא נפטר".

מה הכוונה?

"אבי היה חולה במחלה הנוראה בוושט ועבר טיפולים אינטנסיביים. זה היה לפני 17 שנה לערך. אחרי תקופת מה שארכה כשנתיים של טיפולים המצב הידרדר מאוד ואשפזנו אותו בבית החולים. הוא היה במצב גסיסה. יום אחד המצב ממש החריף, והזעיקו אותי לבית החולים. אלו היו שעות קריטיות. בתקופה ההיא בדיוק תהליך החזרה בתשובה שלי היה בשיאו. באתי עם תהילים ביד, והבנתי שהמצב חמור מאוד. ישבתי מחוץ לחדר והתחלתי לקרוא תהילים. ממש שקעתי בתוך המילים כמו שלא שקעתי בימי חיי באף דבר. אחותי אמרה לי שביום הקשה ההוא היא ראתה מן הילה מעל ראשי, וביקשה ממני לקרוא גם היא תהילים, אבל לא עניתי לה. היא פשוט ביקשה כמה פעמים ואני אפילו לא זוכר שהיא ביקשה. בסופו של דבר, לאחר נס שהביא צוות רופאים מיומן בדיוק בזמן קריטי, הם הצליחו להציל את חייו, ואבי וחי עוד 10 שנים. אמרתי לאבא שלי אחרי שהוא ניצל שהוא חייב להניח תפילין ולהודות לבורא עולם, והוא באמת עשה את זה. הייתי ממש עוקב אחריו כל הזמן בקטע הזה".

מהתקופה בה אביו נפטר והדיסק שהוציא על יחסי אב ובנו, עובד כעת עקיביוב, כאמור, על אלבום נוסף "לך לך" שהפעם עוסק באותם יחסים רק שהפעם מנקודת מבט הפוכה: "אם בדיסק הוא עסקתי ביחסי אב ובן מנקודת מבטי כבן לאבא שלו", הוא אומר, "הפעם אני עובד על אלבום העוסק באותם יחסים רק הפעם מנקודת מבט שלי כאבא לבנו". מאלבום זה כבר שחרר עקיביוב את הסינגל "הילד" שנכנס לפלייליסטים של תחנות הרדיו השונות. "האלבום הזה והשיר הזה במיוחד מדבר על החיבור שלנו עם הילדים שלנו. על החיבור בין אבא לבן. זה לא חיבור גנטי או חיבור של אכפתיות ואהבה שקיימים באופן טבעי, אלא זה חיבור שמספר בעצם על ההתמודדות שלך עם הבן שלך בקטע הכי אינטימי של להבין אותו, להכיל אותו, זה בעצם חיבור שצריך להחזיר אותך לילד שבך ולהסתכל עכשיו על הילד שמולך, שהוא המראה הזו. וזה כמובן גם החיבור בין הילד שלך לאבא שבשמיים. היחס הזה שאתה נותן לבן הוא בעצם היחס הזה שאתה מבקש מבורא עולם. זה לדעתי תמצית הביטוי: 'כרחם אב על בנים'".