"אמא, שבת יותר כיף מבית מלון". המסע אל התשובה

"איזה כיף, הגיעה שבת קודש!".
שוב ריחמתי עליו... הדתי החמוד הזה.
מנסה לשכנע את עצמו בזה שהוא הולך להתענג על כל האיסורים הקרובים לבוא .אולי מנסה שלא להיראות מסכן לידי... אולי לנחם את עצמו, ביודעו שאני הולך לחגוג בסוף השבוע לאחר כל השבוע הקשה, והוא הולך פשוט לא לראות טלוויזיה, לא לדבר עם אף אחד, לא לגעת בפלאפון ולא חלילה וחס לצאת וקצת לנקות את הראש עם חברים.
ככה מעל שנה, נפרדים בחמישי לשלום אחרי שבוע עבודה מפרך. אני מפנטז על וודקה עם רדבול. והוא ״אךךך, כמה כיף, הגיעה השבת״, שוב מנסה לצאת ״מסודר בחיים״.

עלי אספר, שכמעט תמיד הקפדתי ללכת לבית הכנסת בכניסת השבת, אפילו לסליחות מדי פעם בחודש אלול. אבל לשמור שבת? להתנתק מהעולם? להתכנס לעצמי ולהיעלם לכולם? עד כאן...
במשך שנים, מסורת שהחלה מגיל 15 - ימי חמישי, שישי ומוצ"ש זה זמן מסיבה, מסתובבים עם החברים, שותים ו"חיים את החיים". הרי יש לי כבר מספיק איסורים ביום יום, תנו לי לחיות .
אהיה כן - בשיא תקופת ה"נהנתנות" הרגשתי שטוב לי - אני נהנה ו"עושה חיים".
אך אהיה כן גם לצד השני ואספר על 2 דברים שהפריעו לי. הראשון, זה לראות את אמא שלי מצטערת שאני מאיץ בה אחרי שטרחה כל כך - "קדימה, תגישי ובואו לאכול, מחכים לי".
הייתי מרגיש סוג של צביטה בלב, ולעתים אף הייתי אומר לעצמי - מעניין איך ארגיש כשאתבגר, וככה ילדי יאמרו לי. אבל נו... יש זמן עד אז, כרגע מחכים לי לחגיגה הקבועה .
הדבר השני הוא שתמיד נלחמתי במחשבות. אומרים שמוח האדם חושב כ-60 אלף מחשבות ביום, ככה שמעתי... לרוב הן לא אופטימיות במיוחד, אתם יודעים למה אני מתכוון .

כך המשכתי במשך שנים. שישי, מתלבש יפה, לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה, אוכל (היו שקראו לזה קידוש, אצלנו זה פשוט היה לאכול), מחליף את הבגדים ומתלבש בהתאם, והיידה, יוצאים .
ערב אחד עשיתי שוב את ההליכה מבית הכנסת לכיוון הבית. שמחתי מהתפילה והרגשתי מחובר לבורא עולם. פתאום התחילו לזלוג דמעות, לא כמו בסרטים, אבל הלחי קצת נרטבה .
הרגשתי מקודש ורצוי לפני אלוקים, הרגשתי ששימחתי אותו, והתחושה הייתה טובה מאוד ואף מרגשת. כאב לי שבעוד כמה רגעים אחזור לעיסוקי, אחזור לשיחות שלא נענו מהנייד שלא היה זמין למשך שעה ואתכנן את זמן היציאה .

כ-3 שנים מאוחר יותר החלטתי לעשות קצת יותר עבור מי שברא אותי ודואג לי לכל מחסורי. החלטתי לעשן קצת פחות בשבת. לפעמים ישנה הסיגריה שמדליקים עם כוס הוודקה ?לא תמיד באמת יש חשק, לפעמים זה סתם הרגל. כשהרגשתי שמדובר בהרגל, דחיתי אותו ב-10 דקות, רבע שעה, ואז הדלקתי את הסיגריה. ככה חסכתי סיגריה אחת בשבת. לפעמים קצת יותר .
)שנים אחר כך שמעתי שהרב קנייבסקי אמר שאפילו אם אדם מעשן בשבת ולא יכול להפסיק, לפחות לא יכבה את הסיגריה וייתן לה לכבות מעצמה, כדי לחסוך באיסור כיבוי. כל חיסכון בעבירה הוא מבורך).
קצת אחר כך, בהמשך לצמצום העישון, הייתי יורד כמה קומות ברגל במקום במעלית. נכון... בסיום המדרגות חיכתה לי מונית שעליה עליתי, אבל כל דבר קטן משמח את אלוקים, אז למה לא ?

בערב שבת נוסף, ישבתי עם מי שתהיה אשתי לאחר חגיגת יום הולדת לחבר טוב, ומהפה נפלט לי: "תשמעי, נהניתי היום, באמת שכן, אבל אני מרגיש שרע לי, אני לא עושה מה שצריך לעשות".
מובן שהיא לא כל כך הבינה מדברי למה התכוונתי, אז הסברתי ש"כרגע זה לא אפשרי, אבל יום אחד אני רוצה לשמור שבת".
פה אקצר ורק אומר שבקושי שמעתי ממנה בימים הבאים. היא לא כל כך הבינה מה קרה לי ומה עובר עלי ומאיפה הנחתתי עליה את זה. אוסיף ואומר רק שהבהרתי והבטחתי שלא משנה מה תחליט, אני לא אכפה עליה דבר.

כשנתיים לאחר מכן, אני יושב בבית הכנסת .
הזמן: תפילת שחרית של ראש השנה .
ברקע כאיש אחד כ-200 יהודים שרים "עת שערי רצון להיפתח ..."
אם אנסה לתאר לכם איך הרגשתי, את הצמרמורת שעברה בגוף, את האושר העילאי, את הרגש הכי חזק שאולי הרגשתי בחיי - פשוט אשקר. זה לא ניתן לתיאור .
דבר אחד אני חייב לומר לכם - תחושה אחת עלתה על כולם. ר-ח-מ-י-ם ! 
רחמים על מי שלא יודע מה זה לשמור שבת, מי שלא מתפלל בבית הכנסת ולא מכיר את חגי ישראל כמו שצריך, מי שחושב שהדתיים הם "מסכנים" שלא יודעים איך לחיות את החיים .
כאב לי גם על עצמי, על כך שכל כך הרבה שנים לא ידעתי מה ההרגשה, של לשמור שבת, של לשמור מצוות, של בית כנסת כשאומרים "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" כשמוליכים את ספר התורה לתיבה, ובאמת להרגיש חלק מהאושר הזה.
אני באמת מחזיק בה, אני באמת הולך לפיה. צעד-צעד, כל פעם עוד קצת, משמח את הבורא - אך יותר מכל משמח את עצמי. אבל יודעים מה? זה רק גרם לי להעריך יותר את מה שיש לי כרגע .

כתבתי לכם על המחשבות? מחשבות תמיד רצות, וממשיכות לרוץ, אבל תופתעו - הם גם מכבדות את השבת ושומרות על "6 ימי עבודה" גם אצלי בראש, מכבדות ולא מפריעות למי ששומר עליה, על השבת .
בשבת אין טלפונים, אין טלוויזיה, אין שום דבר. זה אני, המשפחה ובורא עולם. הראש לא מתרוצץ. קשה להסביר עד כמה אני מצליח להיות רגוע ושמח, והכי חשוב - חי... אבל באמת חי .
אשתי שומרת שבת יחד איתי ועם הילדים שלנו. ההורים שלי, שלקח להם שנתיים לקבל את זה והתנגדו בכל תוקף, היום מארחים אותנו, והאוכל מוגש מהפלטה החשמלית לצלחת.
המסיבות והיציאות? כבר לא מדברות אלי. אל תקראו ותחשבו ש"כן כן... הוא מגזים ומנסה לתאר את הכל ורוד". פשוט תנסו באמת, כי "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".
אותי כבר מרגשים דברים אחרים. אותי מרגש בורא עולם וכל הטוב שמגיע עמו. אותי מרגשים השבת והחגים, ששום דבר לא מתערבב מלבד המשפחה, חברים טובים והקדוש ברוך הוא .

להגיד לכם מה הכי ריגש אותי ?
לפני חצי שנה יצאתי לחופשה של 4 ימים מהעבודה. נסעתי עם המשפחה למלון בארץ באמצע השבוע. היה פשוט תענוג .
כשחזרנו הביתה, הילד שלי בן 4 אמר לאשתי - "אמא, שבת יותר כיף ממלון". תחשבו לבד מה התחושה שעברה בי .

"פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם".
תודה, אבא, אני אוהב אותך .
תודה