פרשת נשא
במחשבה תחילה לפרשת נשא: ההרצאה הטובה ביותר והגרועה ביותר
כמה פעמים אתם מסוגלים לקרוא את אותו ספר? כמה פעמים אפשר להדליק גפרור בפעם הראשונה? אם אתם לא בטוחים לגבי התשובה, רק תזכרו: העיקר הכוונה
- ישראל קעניג
- פורסם ג' סיון התשע"ט |עודכן
(צילום: shutterstock)
"איפה הגפרורים שקנית?", נשאל הרשל'ה.
הרשל'ה הושיט את קופסת הגפרורים לאמו, אך זו ראתה שכולם שרופים. "ככה המוכר נתן לך אותם?", ביררה.
"לא, הם היו בסדר גמור", השיב הרשל'ה. "בדקתי אחד אחד. כולם עובדים".
* * *
מפורסם הוא טעמו של רבנו משה בן נחמן (הרמב"ן) על כך שקרבנות הנשיאים נכתבו בזה אחר זה בצורה זהה, אף על פי שהתורה נוהגת לקצר, וכאן נכתבו כשבעים(!) פסוקים מיותרים, לכאורה. הרמב"ן מבאר שכל נשיא הקריב את קרבנו בכוונות שונות לחלוטין, לכן כל אחד נכתב בפני עצמו.
אלא שאם זהו הטעם, יש פתרון פשוט: התורה יכולה לכתוב בשישה פסוקים את הבהמות והמנחות והכלים שמרכיבים את הקרבן, לכתוב בפסוק נוסף שכל הנשיאים הביאו קרבן זה. ואחר כך לפרט: ביום הראשון הקריב נשיא שבט יהודה, ביום השני נשיא שבט יששכר וכן הלאה.
ההרצאה הזו נכנסה בקלות להתמודדות על התואר "ההרצאה הטובה ביותר" שלו. ד"ר פולסן, המרצה הנודע, הוזמן לדרום אמריקה להרצות באירוע מיוחד. מארגני האירוע הבהירו לד"ר פולסן שהם משלמים לו פי שלושה מהתעריף הרגיל שלו, הם מעדכנים אותו מוקדם מספיק כדי שיוכל להתכונן, ובתמורה הם מצפים להרצאה הטובה ביותר שהוא מסר אי פעם. מובן שכל הוצאות הטיסות והשהייה - עליהם.
פולסן מיזג חומרים של עומק יחד עם הומור ואמרות כנף משעשעות, העניק נתונים מעשיים לצד מחשבות מופשטות. בכל שלב ביניים הוגש סיכום קצר באמצעות סיפור ממחיש. מובן שמבנה ההרצאה, האינטונציה ושאר הנתונים נבנו אף הם בתשומת לב קפדנית.
הרושם שעשו דבריו של פולסן על השומעים - היה כמעט ניתן למישוש. כולם יצאו מכליהם מהתפעלות.
למחרת הוזמן ד"ר פולסן להרצאה בעיר אחרת בדרום אמריקה. מוסד מסוים שבעיר זו שמע שהמרצה הדגול כבר נמצא בדרום היבשת, והזמין אותו להרצות בפורום מכובד.
העיר המדוברת הייתה רחוקה מאות קילומטרים ממקום ההרצאה הראשון, כך שד"ר פולסן הסיק מסקנה הגיונית למדי: אין בעיה של "כפל מבצעים". הוא יכול לשאת בלילה השני אותה הרצאה שעוררה הדים כה רבים בליל אמש.
אלא שכאשר חיכה מאחורי הקלעים באולם הגדול, הוא הציץ אל שורות היושבים לפניו ועיניו חשכו: הוא זיהה בפרצופים היושבים לפניו לפחות כשלושים אחוזים מאלו שהאזינו אתמול לדבריו...
שלוש וחצי דקות בדיוק עמדו לרשותו. בחצי דקה החליט שהוא מאלתר חומרים מהרצאות ישנות שלו, בשלוש דקות נוספות הוא גזר והלחים בקדחתנות רבה, חיבר והדביק, הוריד ושינה. אל הפודיום הוא ניגש אחרי שמשך עשרים שניות נוספות של דממה, והחל בדברים.
ההרצאה הזו נכנסה בקלות להתמודדות על התואר "ההרצאה הגרועה ביותר" שלו.
בסיום האירוע ניגשו אליו רבים מהמאזינים של ליל אמש. עוד טרם פצו פה, הוא התנצל: "ראיתי את פניכם בקהל והבנתי שאני חייב לאלתר הרצאה. אילו ידעתי שיגיעו אנשים מאתמול - הייתי מכין הרצאה חדשה לחלוטין".
אחד מהם שימש כפה לכולם והסביר למה הם באו: "היה תענוג לשמוע אותך אתמול, ד"ר. באנו היום שוב, כי רצינו לשמוע בדיוק את אותה הרצאה"...
חידוש גדול משמיע לנו הרמב"ן דרך פסוקי קרבנות הנשיאים שנכתבו שוב ושוב: כאשר הכוונה הפנימית שונה, למרות שהקרבן זהה בכמות ובצורה החיצונית - הוא משהו אחר לחלוטין. לכן גם אם הייתה התורה כותבת את פירוט הקרבן ואז מפרטת את הימים שהקריב כל נשיא - היו חסרים כשבעים פסוקים. מוכרחים לפרט כל קרבן מחדש. ללמוד כל אחד לעומקו ולהתבונן בכוונות שבו, על אף שבצורה החיצונית לא ניכר שום שינוי.
* * *
ד"ר פולסן הוא משל נגטיבי.
אם נשמע תוכן חומרי שנוכל להגדיר כ"תוכן הטוב ביותר ששמענו/קראנו בחיינו", הרי ככל שנחזור עליו פעמים רבות יותר - כך הוא יאבד מערכו.
ברוחניות ובתורה - המילים אותן מילים, התפילה אותה תפילה, הפסוק אותו פסוק והמסכת אותה מסכת. והטעם? רק הולך ומשתבח ככל שחוזרים עליו בכוונה. אתה יכול "להצית את אותו גפרור" פעם אחר פעם, והוא לעולם לא משומש. בכל לימוד ובכל תפילה - ישנה כוונה מיוחדת, כוונה רוחנית שאותה לא ניתן להכניס בשום תוכן חומרי, משובח ככל שיהיה.
כלשונם הקדושה של חז"ל "דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן - מוצא בהן טעם".
כוונה חדשה. טעם חדש.