הזמן לא עובר עלינו – אנחנו נוסעים בזמן

בכל שנה ושנה זוכים אנו שוב להגיע למעמד הגדול של קבלת התורה. עם ישראל לא קיבלו את התורה בהר סיני בלבד, אלא בכל שנה ושנה מקבלים אנו שוב את התורה, וכדברי הרמח"ל (דרך ה' ח"ד פ"ז), שאותה הארה שהייתה לאבותינו יורדת ומשפיעה גם עלינו, וזה לשונו: "ושורש כולם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקיבלו".

רבי אליהו דסלר זצ"ל כותב בספר מכתב מאליהו (ח"ב עמוד כ"א וכ"ח) שהזמן הוא קבוע ועומד במקומו, והאדם הוא זה שנכנס בתוך הזמן - זמן מתן תורה הוא קבוע בגלגל הזמן, והאדם נכנס בתוכו ויכול לקבל את כל הסגולות וההשפעות שנשפעות ביום גדול זה כפי הכלי שהכין. וזה לשונו: "את המועדים הקדושים איננו חוגגים 'למזכרת', אלא חוזרים אנו בהם לתוכנם המקורי-לאותה קדושת הזמן שנשפעת גם עכשיו כבעת ההיא (יעוי' בספר יוסף תהילות למרן החיד"א זצ"ל סוף מזמור נ'. ובשו"ת הרשב"א ח"א סימן תי"ג).

ואמר מו"ר זצ"ל (רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל מקלם) כי לא הזמן עובר על האדם, אלא האדם נוסע בתוך הזמן! לדוגמא: בשבת הראשונה כאילו נקבעה "תחנה" ששמה שבת, ובכל שבוע ושבוע מגיע האדם לאותה "תחנה" עצמה - ממש אותה השפעת קדושה עצמה של שבת בראשית.

וכן במועדים, בכל שנה ושנה בחג הפסח חוזר האדם ומגיע אל "תחנת" גאולת מצרים, וכן בכל חג שבועות מגיעים אנו לאותה קדושת הזמן ממש שהיתה לאבותינו בשעת קבלת התורה. יוצא אפוא שבשבועות עלינו לחזור ולקבל את התורה ממש, כי זמן מתן תורה הוא גם עבורנו (וע"ע בפירוש אור החיים הקדוש במדבר כ"ג, כ"ב. ובדברי השל"ה במסכת שבועות, עמוד התורה בשם התולעת יעקב, שבחג השבועות נידון כל אדם על התורה שניתנה בו, ובמקום אחר הארכנו בזה יותר, ואכמ"ל).

כלי מחזק ברכה - כבוד הזולת

כדי לקבל את התורה צריכים אנו להכין כלי ראוי שיוכל להחזיקה, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום (עוקצין פ"ג מי"ב), שנאמר (תהלים כ"ט י"א) "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

השלום מורכב מכמה מידות: מענווה, ויתור וכבוד הזולת. בלא מידות אלו, השלום לא יכול לשכון בין בני האדם, ולכן מוכרחים אנו להרבות באהבה ואחווה, חיבה שלום ורעות בין איש לרעהו, ובכך נכין את הכלי הראוי והמתאים לקבלת התורה הקדושה.

וכדברי אור החיים הקדוש על הפסוק "וַיִּֽחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָֽר" (שמות י"ט, ב'), "שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

בכדי להמחיש כבוד הזולת מהו, נספר: הגאון הרב ש"ך זצ"ל סיפר בשם הגאון מבריסק זצ"ל שהכיר רב גדול שהיה מרא דאתרא בעיירה פלונית והיה מסמיך אברכים להוראה. פעם אחת הגיע אליו אברך כדי לקבל היתר הוראהץ הרב התחיל לבחון אותו ושאל מספר שאלות, אך הלה לא ידע להשיב, לא מיניה ולא מקצתיה (סוטה ה' ע"א).

ניסה הרב לדובב אותו, ושאלו במקצועות ונושאים אחרים בתורה, אך גם שם לא מצא האברך את ידיו ורגליו, ונשאר בפה פעור ללא תשובות.

בינתיים הגיעו לביתו של הרב שני בעלי בתים עשירים שעשו עסקה ביחד, אך עסקה זו לא צלחה ונוצר בניהם וויכוח כמה כל אחד צריך לשלם.

בצר להם פנו אל רב העיירה וביקשו שישפוט בניהם ויקבע את דינם על פי דיני התורה. הניחו שני העשירים סכום כסף גדול על שולחנו של הרב, והסכימו ביניהם שמי שיצטדק בדין יקבל את הסכום המבוקש.

רב העיירה שמע את טענות שני הצדדים, רשם במוחו ובפנקסו את כל הפרטים הנחוצים וההכרחיים כדי שיוכל לעיין בהם בהמשך היום וליווה את שני בעלי הדין מחוץ לביתו, בו בזמן שסכום הכסף הגדול נשאר על השולחן הרב שבסלון ביתו.

כשחזר הרב לביתו תדהמה נפלה עליו בראותו שאין הכסף נמצא על השולחן, ואף האברך הצעיר שבא לקבל היתר הוראה נעלם מן האופק. מיד החל הרב בחיפושים אחר האברך, בחושבו שהוא זה שלקח את הכסף, ולאחר דקות ספורות מצאו בפינת הרחוב ואמר לו: "מחול לך, מחול לך, מחול לך".

הבין האברך שהרב חשד בו על שלקח את הכסף ולא השיב מאומה, אלא קיבל את דברי הרב והלך לדרכו.

כשחזר הרב לביתו פנתה אליו הרבנית בתקיפות ואמרה: "כבוד הרב, תמחל לי, אבל זו רשלנות שאין כדוגמתה, להניח סכום כסף כה גדול בפני אברך צעיר וללכת?

אם לא שלקחתי את הכסף מבעוד מועד והחבאתי אותו, היית צריך לשאת באחריות על אובדן הכסף!".

נחרד הרב לנוכח דברי אשתו הרבנית והבין שחשד לחינם באותו רב צעיר. הרב לא פצה פיו, אלא מיד הפך פניו לאחוריו והחל בחיפושים אחר אותו אברך. לאחר שמצא אותו שנית התנצל בפניו על שחשד בו לחינם, והבטיח שילמדו את כל החומר הדרוש עד שיצליח לעבור את מבחן הסמיכה להוראה, ובנוסף אף ידאג לו למינוי כמורה הוראה באחד הכפרים הסמוכים. 

וכאשר אמר, כן עשה. במשך שנתיים פינה הרב מספר שעות בכל יום מסדר יומו העמוס ולמד יחד עם האברך הצעיר, עד אשר הכשירו להיות מורה הוראה חשוב, ואף מינהו כמורה הוראה כאשר הבטיח.

ובכל ערב יום הכיפורים היה הרב הולך אל אותו אברך ומבקש את סליחתו על שחשד בו לחינם, ואעפ"כ עדיין לא נחה דעתו של הרב על שחשד ופגע ביהודי.

אין דבר חמור יותר מלפגוע ביהודי, כך צריכים אנו להרגיש, ואם נזכה להרגיש כך - כל המחיצות יפלו, האהבה והאחווה תתרבה ויושלם הכלי המחזיק ברכה לתורתנו הקדושה.

יהי רצון שנזכה להכין ולהכשיר עצמנו בימים שנותרו לנו לקראת חג מתן תורה, ונקבל את תורתנו הקדושה כאיש אחד בלב אחד מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות, אמן.