איה קרמרמן היתה בהכנסת ספר תורה מרגשת במיוחד. היא תרגש גם אתכם

הכול התחיל ב-1974. בן ציון, הידוע בכינויו ברי, ואשתו אלישבע, אליקה, טסו לטיול בארצות הברית. הורים צעירים שהשאירו את הילדים, אלעד בן החמש וליאור בן השלוש, אצל סבא וסבתא. ברגע אחד כל התוכניות השתנו. מחבלים מארגון אש"ף הטמינו פצצה על מטוס ה-TWA. אחרי ההמראה מיוון המטוס התפוצץ, וברי ואליקה נספו יחד עם 79 נוסעי המטוס. אלעד וליאור נותרו יתומים. אם הייתם פוגשים את ליאור, לא הייתם מנחשים איזו ילדות עברה עליו. כולו לבוש לבן, בדרך כלל תלויים עליו תופים, שופרות ותינוקות. הוא תמיד מחייך, מפזר את אור השם ואת תורת רבי נחמן לכל הכיוונים. ולליאור היה חלום: לכתוב ספר תורה לעילוי נשמת הוריו.

כל שנה אני מפחדת להחמיץ את המשמעות האמיתית של חג השבועות. הכי קל להתבלבל ולהיות שקועה בהכנת הסעודות, בקצפות ובקישים, קשובה לחומריות. יותר קשה לי לעצור ולהתכונן לשפע הרוחני שמצפה לי, שרק מחכה שאפתח אוזן ולב כדי לקבל אותו. אני חייבת לזכור שאני עומדת לקבל על עצמי מחדש עול מלכות שמיים. לומר נעשה ונשמע. אבל השנה, השם יתברך, שאוהב אותי וליבו ער לחששותיי, אמר לי: קחי מתנה מוקדמת לחג השבועות. לא תכשיט או בגד חדש. השנה אני מעניק לך הכנה רוחנית למעמד הר סיני הפרטי שלך, בול כמו שאת אוהבת.

אור חד פעמי

ברביעי שעבר אני מקבלת מסרון: "נגיל ונשיש בזאת התורה. הכנסת ספר תורה מחר בערב". זו הייתה ליאת, אשתו של ליאור. "מה???", כתבתי בחזרה. "מה קרה? מתי זה הוחלט? איך מהרגע להרגע?". "מה זה משנה? זהו. אנחנו מכניסים את הספר. הוחלט. מחר ההכנסה. בואי. ביי".

שבע שנים שליאת ואני חולמות על הרגע הזה. כמה התפללנו שהם יצליחו לסיים לכתוב את הספר. כמה דיברנו עליו. על החלום של ליאור לקרוא מתוכו. על גיוס הכסף. על המניעות להמשיך לכתוב אותו, כל פעם מחדש. לאיזה בית כנסת הוא ייכנס, באיזה צבע יהיה המעיל, מה יהיה כתוב על עצי החיים. פתאום, כהרף עין, הגיע הזמן לשמוח בהולדתו ותפס אותנו לא מוכנות.

הילדים ואני התלבשנו, התגנדרנו, ארזנו את הפירות שהיו במקרר והדרמנו עד יושיביה. כמצופה מליאור וליאת, גם הכנסת ספר התורה הייתה כמוהם בדיוק - בלתי ניתנת לשכפול ומלאת שמחה אמיתית של אהבת השם יתברך. כשהבנים שלהם, שקרויים על שם הסבא ז"ל, אחזו, כל אחד בתורו, ביד סופר הסת"ם וכתבו מילה בספר, הדמעות חנקו את הגרון. כשליאור החזיק כדי לכתוב את המילים האחרונות בספר, האור שזרח ממנו היה חד פעמי. השמחה, מלווה בשופרות, בתופים, בקריאות שמע ושירי הודיה להשם יתברך, סחפה את כולם. שישו ושמחו בשמחת תורה, נגילה ונשמחה בך, על אמת!

כמה מדהים לפתוח את השבוע שבו נקבל את התורה על ידי קבלת התורה בפועל. גם אם זה בסלון בית משפחת שי ולא במעמד הר סיני. גם כאן, בין ציורי הילדים, התמונות המשפחתיות התלויות על הקירות ובלגן הכביסות, היה את הזיכוך שהיה נדרש במעמד הר סיני. זיכוך שהיה נחוץ ומחויב כדי לקבל את התורה. להיות כאיש אחד בלב אחד. כל מי שנכנס לבית נשאב לתוך שמחת התורה, חיבר את הלב שלו ללב הפועם של כולנו יחד. ב-11 בלילה נאלצנו לפרוש, כשהאור בבית רק הלך והתעצם. יצאנו משם בלב כבד. ידענו שאיחוד שלם כזה של אהבת התורה ושמחה בקבלתה, לא נראה בקרוב.

תורידו את הווליום

כאיש אחד בלב אחד. זה כל העניין בקבלת התורה. לכאורה כל כך פשוט, ועדיין הכי קשה בעולם. בגלל שהשם אחד ושמו אחד, כדי שנהיה זכאים לקבל את הקדושה שלו, גם אנחנו מחויבים להיות אחד מאוחד. כשאנחנו מצליחים להיות כאיש אחד בלב אחד, הכול אפשרי. שכל החולים יתרפאו, שמלאכים יניחו כתרים לראשינו, שנראה את הקולות. שנקבל מפי הגבורה את התורה הקדושה.

אוי, איך אנחנו אמורים לעשות את זה? דווקא בשבוע שבו אנחנו אמורים להתאחד כדי להתעלות, להתרומם, להלל ולקלס, נדחפת לחיינו, על לא עוול בכפינו, עוד מערכת בחירות. לא הספיק לנו? שוב אנחנו אמורים להתבונן במפה הפוליטית, שמפלחת את העם שלנו לקבוצות, ולבחור במפלגה שהכי תואמת את השקפת חיינו. המילה מפלגה נגזרת מהמילה פילוג. פילוג בימים שבהם אנחנו מבקשים את האחדות. מילא אם זה היה מתחיל ונגמר ביום הבחירות. אבל קודמים לו חודשים רבים שבהם האוזניים שלנו טבולות בלשון הרע בלתי פוסק. החדשות נשמעות כמו מריבה בגן. הוא אמר שזה ככה, וההוא החזיר לו ואמר שהוא ככה. אי אפשר לפתוח את הרדיו או לעלעל בעיתון בלי לקבל מנה יומית של לשון הרע עסיסי. במקום להתקדש ולנסות לראות את הקולות, אנחנו מתפלשים ברפש, שומעים את הקולות המפלגים. מתרחקים מדרך השם.

לכן - ואני מודעת לכך שאני עומדת לאתגֵר, אבל בכל זאת - אני מעלה הצעה. היא לא פשוטה, אבל נראה לי שאין לנו ברירה. זה הכרחי כדי שנוכל לעמוד באחדות ולקבל את תורתנו הקדושה בכל יום מחדש. אני מציעה שכל מי שרוצה לעמוד בהר סיני, פרטי או בעזרת השם כללי, שייקח על עצמו להשתדל לא לשמוע לשון הרע. להחליש את הווליום ברדיו, לכבות את הטלוויזיה כשמלחמות הבוץ מתחילות. עד ח"י אלול. אולי אם נאמר די לפילוג ולהסתה, די ללשון מושחזת ומפיצה רוע, נהיה שוב זכאים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. אנחנו צריכים לזכור שנכון שכמו שפרצופינו שונים כך דעותינו שונות, אבל זה רק בחיצוניות הדברים. האמת לאמיתה תמיד רואה עמוק יותר והיא תמיד מאחדת. ושם, בשורש, אנחנו כאיש אחד בלב אחד.

לעילוי נשמת בן ציון אליהו ואלישבע שי.

עוגת שמרים מעולה

הפעם הראשונה שהכניסו אותי למטבח הייתה עם רינה, החברה הכי טובה של אמא שלי. היא הכינה עוגת שמרים לדורון, הבן שלה שגר במיאמי. רינה נתנה לאחותי ולי להכין את ראש העיסה - השמרים עם החלב והסוכר. הריח היה משכר. היינו מועכות את השמרים ושרות "לושי לושי". מאז אני משוגעת על עוגות שמרים. הריח, אוי הריח.

החומרים:

לבצק:

1 כף שמרים יבשים / רבע כוס מים חמימים / 1 שקית סוכר וניל / 550 גרם קמח / 2 ביצים / חצי כוס סוכר / חצי כפית מלח / ¾ כוס חלב / חצי כפית תמצית וניל / 80 גרם חמאה רכה

למילוי:

60-80 גרם חמאה רכה לא נמסה / ¾ כוס סוכר / 2 כפות קינמון / 2 כפות קקאו

להרטבת הבצק בזמן האפייה: כמה כפות חלב

אופן ההכנה:

מערבבים בקערה את השמרים, המים וסוכר הווניל. מחכים כמה דקות עד שהשמרים מתעוררים ומתחילים לתסוס / מוסיפים את הקמח, הביצים, הסוכר, החלב ותמצית הווניל ומתחילים ללוש / מוסיפים את המלח והחמאה ולשים לבצק אחיד. אם הוא דביק מוסיפים עוד כף קמח ולשים / מתפיחים עד הכפלת נפח. יש לזכור שהחמאה מעכבת את התפיחה, אז זה ייקח יותר זמן. אפשר להכניס למקרר לכמה שעות ואפילו ללילה / מרדדים לריבוע גדול בעובי סנטימטר אחד או שניים, על משטח מקומח קלות / מערבבים את החמאה, הסוכר והקקאו ומורחים על העוגה / מגלגלים את ריבוע הבצק. חותכים את הריבוע (הכי קל עם גלגלת פיצה) לאורכו, כך שהפְנים יפנה לכיוון מעלה. מצליבים את שני צדדי הבצק הפתוח זה מעל זה, כמו ביסלי גריל. מחברים את הקצוות מניחים בתבנית להתפחה שנייה / מכניסים לתנור מחומם מראש לחום של 180 מעלות בתוכנית רגילה / אחרי 10 דקות אפייה מזלפים כמה כפות של חלב על העוגה / ממשיכים לאפות עוד כ-14-12 דקות, עד שהבצק נאפה ומזהיב / מערבבים 3 כפות מים רותחים עם כף סוכר ומברישים את העוגה החמה / מחכים עד שהעוגה תתקרר לפני שפורסים אותה / אפשר לחלק את הבצק לשניים ולאפות בשתי תבניות אינגליש קייק.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".