ידידיה מאיר תוהה: כמה שעות השקענו במעקב אחר מערכת הבחירות?

1. כולם קראו השבוע לנפתלי בנט להפיק לקחים. לא לחזור על הטעויות של מערכת הבחירות האחרונה. זה נכון מאוד כמובן, וחשוב מאוד, אבל האם אנחנו, האזרחים הפשוטים, גם עושים חשבון נפש? נדמה לי שהבחירות שנכפו על כולנו יכולות להיות הזדמנות לתיקון. לא רק של הכנסת ושל בית המשפט העליון אלא קודם כול שלנו, אישית.

ואני אסביר ואדגים ואפילו אתוודה על חולשותי. זה עתה הסתיימה מערכת בחירות. אני מסתכל אחורה על החודשים שקדמו לה. כמה זמן בזבזתי על האזנה, צפייה או קריאה של ענייני הבחירות: מפיזור הכנסת, כן או לא, דרך תאריכים מסתמנים לבחירות, שבועות ארוכים של דיווחים על איחודים אפשריים ופילוגים אפשריים, הוויכוחים בוועדת הבחירות, פסילת בן ארי בבג"ץ, סקרים וניתוחי סקרים לפני סגירת הרשימות, סגירת הרשימות, סקרים וניתוחי סקרים אחרי סגירת הרשימות, סרטוני תעמולת הבחירות, ראיונות עם פוליטיקאים, סקרים אחרונים של ערב יום הבחירות, סיקור יום הבחירות, שמועות על תוצאות המדגמים, תוצאות המדגמים, הערכות בעקבות תוצאות המדגמים, הנאום של גנץ, הנאום של ביבי, תוצאות האמת, ספירת קולות החיילים והמעטפות הכפולות, פרסום התוצאות הסופיות-סופיות.

וכמובן שזה ממש לא נגמר שם. זה רק התחיל. שבועות ארוכים של פרשנויות, הערכות וספקולציות, סיקור המשא ומתן הקואליציוני ונציגי הסיעות בבית הנשיא, דרישות המפלגות וחלוקת התיקים, המתיחות עם ליברמן. באמצע, גם השבעת הכנסת החגיגית מאוד עם המשפחות של הח"כים החדשים. ואז, ביום רביעי שעבר, בחצות הלילה, הכול נגמר פתאום. הכנסת התפזרה, הולכים לבחירות, והתחלנו את שירנו מהתחלה.

2. אז עכשיו, רגע לפני שממשיכים הלאה, אני רוצה לעצור, להפיק לקחים ולנסות לבדוק: כמה מכל הזמן שהקדשתי לנושא הבחירות היה לשווא? כמה מהמידע האדיר שצרכתי היה בכלל נכון? כמה מהפרשנויות והתחזיות הפוליטיות אכן התממשו? אני חושב שכמעט כלום.

שלא תבינו לא נכון, אני לא קורא כאן להתנזרות מדיווחים פוליטיים. ברור שיש הנאה מסוימת בלדבר על פוליטיקה. ובכלל, ברור שיש לבחירות לכנסת חשיבות רבה מאוד. הנה, תראו מה גרמו כאן כמה קולות חסרים. תארו לעצמכם שבנט לא היה עושה את הצעד הנמהר הזה? תארו לעצמכם שהמצביעים של פייגלין היו חושבים עוד רגע לפני הצבעתם? מדינת ישראל הייתה נמצאת היום במצב אחר לגמרי.

אבל לא זה הנושא שעומד במרכזו של חשבון הנפש שלי. כרגע אני, כאמור, עוסק לא בנבחרי הציבור אלא בציבור. בנו. והלקח שאני לוקח ממערכת הבחירות שהסתיימה אל זו שהתחילה, לצערנו ולתדהמתנו, הוא להתייחס לפרשנים הפוליטיים כמו אל אנשי בידור. כלומר, אם זה עושה לי טוב על הלב הבידור הזה, אם השואו הזה מהנה אותי, אם זה מעורר השראה, אז למה לא, בכיף. אבל להבין שזה הז'אנר, זאת הסוגה.

ומכאן נגזר הכול: האם אני רוצה לחזור על הטעויות של מערכת הבחירות הקודמת ולקבל לנייד עדכונים ופושים על בידור בכל כמה שעות, או שאני מפיק לקחים לקראת הבחירות הבאות? האם שווה לי לבזבז את רגעי החסד היומיים של פיזור הילדים לבתי הספר בבוקר בהאזנה לבידור ולא להם, או שלא אחזור על משגי העבר במערכה הנוכחית? ובכלל, כמה שעות מחיי אני מחליט להקדיש לבידור (לעיתים אפילו בידור זול)? עשרות? מאות? כדאי לחשוב על זה עכשיו, כשהמערכה בפתח וכולנו זוכרים היטב את מחדלי המערכה שהסתיימה.

3. והנה סיפור קטן מהתקופה שלפני הפקת הלקחים. זה היה לפני פיזור הכנסת. ממש באותן 48 שעות גורליות שבהן כל נציגי מפלגות הקואליציה תקפו את ליברמן שרוצה לסגור חשבון אישי עם ראש הממשלה. הרדיו דלק בקולי קולות, כדי שחלילה לא אחמיץ אף מילה, והח"כים טינפו על ליברמן. ואז, באיזשהו שלב, הילד במושב האחורי שאל: "אבא, ליברמן שומע את כל מה שאומרים עליו ברדיו? כי אם כן, איך הוא לא מוותר?".

לא כל כך ידעתי מה לענות לו. כלומר, ידעתי אבל לא רציתי לחשוף את נפשו הרכה לעולם ערכים מלוכלך כזה, שבו אתה נלחם בציניות וגורר מדינה שלמה לבזבוז של מיליוני שקלים, לחוסר יציבות ולהשפלה כזאת בעיני עצמה ובעיני העולם – וכל זה לא למען אידיאולוגיה או דרך מסוימת אלא פשוט כדי להפגין כוח, כדי לנקום.

ועוד יותר לא ידעתי איך להסביר לו כיצד הפך ליברמן אחרי פיזור הכנסת מאופורטוניסט, כוחני, פופוליסט, מושחת, גזען - למושיע ישראל שנהג באחריות ומנע את הקמת הממשלה. האיש שבמשך שנים היה מושא שנאתם וביקורתם של עיתונאים הפך בן לילה לסוג של נחמה ריבלין של התקשורת הישראלית. ככה זה כשאתה נתפס כמי שאולי אולי אולי יצליח להגשים את חלום כל הדורות ולהפיל את ביבי.

4. ומה שמדהים הוא שיש אלקטורט לסחורה הזאת. שמעתי השבוע ריאיון עם שני מצביעים צעירים של ליברמן, בחור ובחורה. אני לא זוכר את שמם, אבל אני זוכר שהבחור היה אפילו פעיל במטה של ישראל ביתנו. למה אתם מצביעים לו? שאל המראיין. ושניהם ענו, כל אחד בתורו: כי ליברמן הוא היחיד שבאמת נלחם בכפייה הדתית ובחרדים. הוא ישים לה סוף. המראיין שאל לאיזה סוג של כפייה דתית הם מתכוונים, והבחור ענה: "למשל, אתה יודע שהמדינה משלמת לאברך בישיבה פי שישה מאזרח רגיל?". אני לא איש של מספרים, אבל שאלתי את עצמי אם אכן כך, למה בעצם אותו מצביע של ליברמן לא הופך לאברך בכולל. או אפילו שיפתח כולל משלו. זה נשמע סטארט-אפ שיכול להכניס ים של כסף, הכפייה דתית הזאת.

אבל המראיין הלך על כיוון אחר: האם אתם יכולים לתת לי, הוא שאל, דוגמה של פעילות או חקיקה שליברמן עשה בכל שנות פעילותו נגד הכפייה הדתית? היה שקט מביך על הקו. אחרי כמה שניות הבחורה אמרה: "אין לי כרגע דוגמה". המראיין עבר לבחור, אותו פעיל במטה של ישראל ביתנו, וקיבל תשובה זהה. כלומר, שתיקה זהה.

5. השימוש שליברמן עשה בימים האחרונים – ועוד יעשה הרבה בזמן שנותר עד הבחירות – בחרדים, בשנאת החרדים, כאילו שמה שמעניין אותו עכשיו זה סוגיית הגיוס, גרם לי להתגעגע לאויבינו הפוליטיים המרים ביותר. קחו למשל את אנשי מרצ של הימים ההם. אח, מי יתנני שולמית אלוני. הייתה שם אג'נדה, הייתה תפיסת עולם, הייתה משנה אידיאולוגית. כמובן שאני לא באמת מתגעגע למשנה הזאת, וכמובן שבעיניי (ובעיני הקב"ה) היא נוראה. אבל תשמעו, הייתה שם איזו אמת. שולמית אלוני באמת חששה ממדינת הלכה, באמת ראתה בכיבוש השחתה מוסרית, באמת רצתה לחזק את בג"ץ. ומעל הכול, באמת היה לה אכפת ממדינת ישראל.

אבל היום, המנהיג החדש של החילונים, לא מאמין בשום ערך חוץ מערך אחד: ליברמן. הוא לא בא לקדם כלום, הוא לא קידם כלום בעבר. נאדה. מעניין אותו רק הכוח שלו והמעמד שלו ושתישרף המדינה. או יותר גרוע מזה: שתלך שוב לבחירות.

ולכן, לעניות דעתי, הוא לא התפשר ברגע האחרון. לכן השכל הישר לא ניצח בסוף. כי אין שכל ישר. יש רק יצרים ואגו. מה שחשוב לליברמן זה לצאת חזק, ומצידו שכל ילדי העולם ילעגו לו בדרך לבית הספר.

כשיש לך עקרונות, אתה יכול להרשות לעצמך להתפשר. לא להתפשר על העקרונות, אלא להתפשר למען העקרונות. אבל כשאין לך שום עיקרון, על מה תתפשר?

6. ומילה אחרונה על האיש שבו פתחנו, נפתלי בנט. ביום ראשון בערב, שעות ספורות לפני שספג עוד מכה ופוטר על ידי ראש הממשלה, הוא נעמד בפתח ביתו ברעננה ונשא דברים נפלאים: "לראשונה אוכל להקדיש את פתיחת שנת הלימודים ב-1 לספטמבר רק לארבעת ילדי, ולא לכל שני מיליון ילדי שבמערכת החינוך בישראל. לכל אדם יש תחליף, גם לי. אני יכול להבטיח לכם שאתם בידיים טובות. אני מתחייב לבצע חפיפה מסודרת לכל שר שיחליף אותי כדי לצמצם את הזעזועים לקראת פתיחת שנת הלימודים בעוד 90 ימים. תודתי העמוקה לכם הציבור הישראלי ולבורא העולם, על שהענקתם לי את הזכות הנדירה להוביל את מערכת החינוך של ילדי ישראל בארבע השנים האחרונות. עשיתי הכי טוב שיכולתי למען עם ישראל ולמען ילדי ישראל שאני כל כך אוהב". בהמשך אמר בנט: "מדינת ישראל נקלעה למערכת בחירות נוספת. זה לא דבר טוב, אבל יש כאן הזדמנות לכולנו לבוא אליה חכמים יותר, רציניים יותר וצנועים יותר. גם אני".

יפה, נכון? הכרת הטוב על מה שהיה, התכנסות פנימה אל המשפחה, ענווה, לקיחת אחריות, מודעות עצמית. אחרי דיבורים כאלה צריכה רק להגיע השורה התחתונה: הודעה על פרישה מהחיים הפוליטיים לצורך התבוננות וחשבון נפש. אבל אז להפתעתי בנט הודיע שהוא ממשיך לרוץ עם מפלגתו החדשה.

כל כך חבל. זה היה מביך. מביך כמעט כמו המפגש שלו עם פייגלין השבוע כדי לבחון שיתוף פעולה בעתיד. תאמין לי נפתלי, אני מכיר טוב אותך ומכיר טוב אותו. אפילו כזיווג שני זה שידוך גרוע. זה ממש לא מה שאתה צריך עכשיו. קח פסק זמן. תן להתגעגע. אני בטוח שעוד ניפגש.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".