מירי מיכאלי: "זה נס שאני שומרת מצוות"

נעים להכיר

"מירי מיכאלי, 34, נשואה ואם לבת (ועוד אחד בדרך), עיתונאית, מתגוררת בתל אביב".

ניצוץ של שורשים

"אחד הדברים הראשונים שאני זוכרת מילדותי הוא הסיפורים של אבא ואמא על מסירות הנפש שלהם למען היהדות, מאחורי מסף הברזל, בגאורגיה, בימים בהם היא השתייכה לברית המועצות. אבא שלי היה אקדמאי בכיר, כלכלן ומהנדס טקסטיל, וכלפי חוץ הוא היה לכאורה הקומוניסט הכי גדול שיש, אבל מתחת לפני השטח הוא היה יהודי מאמין ופעיל ציוני גדול.

"ההורים שלי ניסו כל הזמן לעלות לארץ, ועשו זאת ברגע שזה התאפשר להם. עד אז, החיים היו מאוד לא פשוטים מבחינה יהודית. בברית המועצות היה אסור לקיים שום פעילות דתית. בכלל זה, למשל, היה אסור לשחוט בשחיטה כשרה. עם זאת, היו יהודים, והוריי ביניהם, שסיכנו את החיים שלהם עבור כך.

"למשל, כדי להשיג בשר כשר לשבת, בכל יום חמישי בלילה אדם מסוים היה דופק דפיקה סודית ומוסכמת מראש על דלת המרתף שלנו, והיה מביא איתו בשר כשר. לפני כמה שנים הייתי באירוע כלשהו בחו"ל, ומישהו שם הציע לי לאכול עוף. העוף לא היה כשר, אז אמרתי לאותו אחד שאני שומרת כשרות, ושבחיים לא אוכל בשר לא כשר, בין היתר בגלל שהסבים והסבתות שלי סיכנו את חייהם עבור שמירת הכשרות.

"בכלל, היום כשאנחנו בארץ, קשה להאמין איזה חיבור עוצמתי היה לדור ההוא לארץ ישראל ולכל מיני דברים שקשורים ליהדות. אנחנו כבר התרגלנו לטוב שמדינת ישראל הביאה איתה עם הקמתה, אבל פעם הדברים הכי פשוטים עבורנו – בכלל לא היו מובנים מאליהם. למשל, בכל שנה, כשאומרים בליל הסדר 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה', אבא שלי מתרגש וממש בוכה כמו ילד. זה כל כך עמוק אצלו, הכיסופים האלה, ברמה שקשה להסביר. לכן גם אני בוכה עכשיו כשאני מדברת על זה. זה זורם לי בדם. המרחק מכאן לגאורגיה הוא רק שעתיים טיסה, אבל בשנים ההן המרחק היה כמה מיליוני שנות אור.

"אגב, אמא שלי מספרת, ותמיד מאוד בהתרגשות, שאם היה מצליח שליח של הסוכנות היהודית להגיע לקהילה שלהם לפני פסח, והיה מביא איתו מצות, בשבילם זה היה פשוט טירוף. שמחה לא נורמלית. עד כמה שזה נשמע הזוי, אמא מספרת שהם היו גוזרים את הקרטון של חבילת המצות, רק כדי שיהיה לכל משפחה חלק גם ממנו. הם כל כך התרגשו להחזיק ביד חתיכת קרטון קרועה, עם כמה אותיות עבריות עליה, שהגיעה מארץ ישראל".

ניצוץ של נוסטלגיה

"הרבה פעמים אני נזכרת בשינוי שהמשפחה שלי עברה מבחינה דתית כשהייתי קטנה. נולדתי לבית מסורתי, ההורים שלי עלו בשנת 75' מגאורגיה לישראל, ואחי, אחותי, ואני נולדנו כאן בארץ. בשנים הראשונות היינו עושים ארוחת שבת, ואחר כך רואים טלוויזיה. לימים, אבא שלי אמר שבגולה הם פשוט לא ידעו מה אסור ומה מותר. היו כמה דברים מאוד ברורים, כמו הבשר הכשר, אבל הרבה דברים פשוט לא היו ידועים. בברית המועצות מאוד ניסו להשכיח כל סממן יהודי.

"לאט לאט, עם השנים, וכתוצאה מההחלטה של ההורים שלי להכניס אותנו למוסדות לימוד דתיים, הבית השתנה מבחינה דתית, והתחילה להיות יותר ויותר הקפדה על ההלכה. כשאחי התחיל ללמוד בישיבה התיכונית, כבר היה ממש שינוי רציני, כי הוא למד את ההלכה כמו שצריך.

"הכל היה בשלבים. בהתחלה אבא שלי קנה פלטה, אחר כך ירדה הטלוויזיה, אחר כך הרדיו, וכו' וכו'. בשורה התחתונה, יצאו להורים שלי שני ילדים ממש דוסים, אחי למשל גר באלעד ויש לו עשרה ילדים, ואני, מה שנקרא 'על הרצף'. עם זאת, האמת היא שזה נס. באולפנא שלמדתי בה שמו את הדגש על ההלכה ולא על האהבה, והרבה פעמים זה ממש עשה לי אנטי, אבל ברוך ה' האהבה ליופי שביהדות בכל זאת ניצחה".

ניצוץ של עשייה

"תמיד עולם התקשורת היה קסום בעיני. מגיל מאוד צעיר נמשכתי אליו. כבר בבית הספר היסודי כתבתי בעיתון 'אותיות', ואורי אורבך היה המורה המושלם עבורי.

"קצת אחרי השירות הלאומי, כשהייתי בת 22, הגעתי לחדשות 10 בתור תחקירנית. התחקיר הראשון שלי היה בערוץ היה מאוד מאתגר וקשה. אפילו דוחה. הייתי עובדת עליו כמה שעות, ואז מקיאה מרוב גועל. וככה שוב ושוב. משם המשכתי לתוכניות בוקר, ריכוז כתבים, הייתי כתבת בריאות, צרכנות, ואז הוצבתי כשליחת חדשות 10 באירופה. גרנו בלונדון, הבת שלי נולדה, ולאחר מכן החלטנו לחזור לארץ. כשחזרנו לארץ הייתי כתבת לענייני חוץ, והגשתי תוכניות.

"לקראת הפיצול בערוץ 2, בו נפרדו לשלום קשת ורשת, קיבלתי הצעת הצטרפות מ'קשת', והחלטתי ללכת עליה. זה היה מאוד קשה, כי ערוץ 10 היה כמו בית שני בשבילי. היום, ברוך ה', אני עיתונאית ומגישה ב 'קשת 12' לצד ניב רסקין ב 'חדשות הבוקר', ומשתתפת בתוכניות נוספות כמו 'אנשים'. 

"לפעמים שואלים אותי אם אני מביאה למסך את הערכים היהודיים שלי, ואני תמיד עונה שאני משפיעה יהדות בתקשורת באופן טבעי. כי זה פשוט חלק ממני. למשל, בשידור שהיה בט' באב, אמרתי באופן טבעי שאני צמה. מיד לאחר מכן קיבלתי המון תגובות, מאנשים שהכרתי וגם מכאלה שלא, שאמרו שהם יצומו בגלל שהזכרתי להם למה צמים".

ניצוץ של מצווה

"אני מאוד אוהבת לשדך, להכיר בין זוגות, שזו כמובן מצווה - תחת הגדר של גמילות חסדים. לפעמים אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות עבור אדם אחר. ברוך ה' עשיתי שלושה שידוכים עד היום, אני מחכה לגן עדן, וידי עוד נטויה".

ניצוץ של שבת

"סביבת העבודה שלי, עולם התקשורת – שבו אני כבר נמצאת כבר 12 שנה, היא מאוד חילונית. לפעמים, כשאנשים שומעים שאני שומרת שבת, הם מסתכלים עלי במבט כזה שאומר: 'מוזר, דווקא חשבתי שהיא נורמלית'.

"אבל השבת היא חלק ממני, גם כשזה לא פשוט. למשל, כשהייתי שליחת חדשות 10 באירופה, קרה שאירועים שחיכיתי להם המון זמן פתאום התחילו ונגמרו בשבת, ולא יכולתי לספק למערכת ששלחה אותי את הדיווחים שכל כך חיכו להם. זו תחושה מאוד קשה. אגב, אני אומרת לא פעם לחברים שלי לנסות להתנתק ממכשירים בשבת. זה מאפשר לך לעשות פאוזה הכרחית. תודה לאל שיש לנו את שבת. היא לגמרי חבל הצלה".

ניצוץ של תפילה

"תפילה זה משהו שמאוד נוכח בחיי. למשל, לפני כל שידור אני נושאת תפילה קצרה, על תוכנה המדויק לא אספר כי היא מאוד אישית. באופן כללי אוכל לספר שבין היתר אני מתפללת לה' על כך שאגיד דברים טובים ונכונים, שלא אעליב אף אחד, שדברי ייפלו על אוזניים קשובות, ושיצא מהם טוב. ככלל, בעולם התקשורת העניין הוא לעשות מהומות, להגיד דברים אישיים על אנשים, ולהימנע מכל אלה זה מאוד לא קל.

"עם זאת, אני יכולה להגיד שעניין התפילה מופיע הכי חזק אצלי בהקשר של האימהות, של ההורות. אני מסתכלת על הילדה שלי, ופשוט אומרת לה' תודה, תודה, תודה. הורות זה מקום של הכרת הטוב עצומה לה', ברמה שלא חוויתי קודם. בכל רגע שאני עם הילדה, אפילו כשהיא מעצבנת אותי, אני חושבת לעצמי איזה דבר מדהים זה. ובתוך כך, כמובן, אני מתפללת המון שהיא תצליח בכל מה שתעשה".

ניצוץ של התעוררות

"אני בהיריון עכשיו, ולכן ממש מרגישה את ה' בכל רגע. תינוק זה הדבר הכי אלוהי שאני יכולה לחשוב עליו. הכי נשגב מבינתי. ובכלל, הרגע הזה שאת פוגשת את התינוק בפעם הראשונה הוא בלתי ניתן להסברה. אני תמיד מרגישה שה' נמצא איתי, אבל בזמן ההיריון זה הרבה יותר חזק".

ניצוץ של השראה

"בסוף השבוע האחרון הייתי בגרמניה, בעיירה שנקראת טובינגן. חברה שלי בשם אנדריאה התחתנה, ונסענו לחתונה שלה. הדרך שבה הכרתי אותה וסיפור החיים שלה מאוד מעניינים ומעוררי השראה, גם ובמיוחד מבחינה יהודית, ולכן אני מספרת על כך.

"אנדריאה חיה בקהילה שכל החברים בה הם צאצאים של נאצים, חלקם הגדול של כאלה שהיו בתפקידים הכי בכירים ונוראיים. אחרי המלחמה, המון נאצים אמרו לילדים שלהם שהם לא ידעו משום דבר, לא שמעו כלום בזמן אמת, ושאין להם קשר לשואה.

"עם השנים, רבים מהילדים והנכדים של אותם נאצים גילו את האמת על אבותיהם, ובתגובה לכך החליטו שהם רוצים להילחם באנטישמיות, לסייע בהפצת המידע על השואה, לעזור לישראלים בכלל, ולניצולי שואה בפרט.

"לפני כמה שנים עשיתי כתבה על הקהילה המיוחדת הזו, ועד היום אני בקשר עם חלקה. בסוף השבוע האחרון היינו בחתונה של אנדריאה, והיה מאוד לא פשוט להכיל את הסיטואציה. זה היה כמעט לא יאומן. סגירת מעגל מטורפת. בעלי צאצא של ניצולי שואה, ולך תדע איפה המשפחה שלו פגשה את המשפחות שלהם. ובתוך כל זה, היינו שם, יחד איתם, עשינו קידוש, שמרנו שבת, על אדמת גרמניה, עם הצאצאים של אותם אנשים ארורים. זה לא יאומן איך ה' מגלגל דברים בעולם. פשוט לשפשף את העיניים ולא להאמין".