בדרך לבית החולים התקשרה העובדת הסוציאלית: "שמרית, אל תבואו"

ברצוני לספר ולשתף בסיפור הנס הפרטי שלי כדי לחזק את רוחם של אנשים החווים משברים כאלה ואחרים, במטרה להדגיש כי אן כמו כוחה של אמונה.

שמי שמרית כהן, בת 33, נשואה לאלירן ואמא ל-4 ילדים.

סיפורי התחיל לפני כ-3 שנים, עם גילוי ההריון הרביעי, ולמעשה, מספר שבועות אחר כך - בבדיקת השקיפות העורפית בשבוע ה-12 להריון.

הייתי בת 30, אחרי 3 הריונות תקינים וילדים בריאים, ב"ה, ולא האמנתי שמשהו יכול להשתבש...

כשהגענו לבדיקה, הרופא הניח את מטמר האולטרסאונד על בטני ופשוט שתק. ניתן היה לחתוך את המתח באוויר עם סכין.

כשסיים את הבדיקה לא אמר דבר, אלא ביקש שאתלבש ונדבר.

ואז אמר מה שאף אישה לא רוצה לשמוע לעולם - יש משהו לא תקין, וחייבים לגשת דחוף לבית חולים.

כשביקשתי הסבר, אמר שאיבריו הפנימיים של התינוק נשארו מחוץ לחלל הבטן. בעוד הבטן השלימה את סגירתה, נותר פתח קטן שדחף בלחץ את המעי הגס והדק אל מחוץ לחלל הבטן, כאשר הם צפים בתוך מי השפיר.

ניגשתי בבוקר למחרת לרופאת הנשים שלי, והיא נתנה הפניה דחופה לבית חולים, ואמרה שבמקרה שהממצא נכון, חייבים להפסיק את ההיריון באופן מידי!

אין צורך לספר מה שעבר על לבי. כמות הדמעות תוכל למלא בריכה. בבית החולים נמסר כי הממצא נכון ולתינוק יש גסטרוסכיזיס, מום די נדיר, ובדרך כלל נשים ממהרות להפסיק את ההיריון עם מום כזה, כי הרי כיצד הגיוני שתינוק יתפתח ברחם אמו כשכל איבריו מחוץ לבטן???

אני ובעלי, שכמובן עברנו יחד את כל החוויה המטלטלת הזו, ביקשנו לדעת האם חייבים להפסיק את ההיריון. האם יש דרך אחרת? הרי זהו ילדנו, ולא משנה אם זה הראשון או הרביעי...

רופא האולטרסאונד הסביר כי ניתן לנתח את התינוק מיד לאחר הלידה כדי לתקן את המום, אך צריך לעבור לשם כך כמה שלבים בהיריון:

1. בדיקת צ'יפ גנטי - לוודא שהמום הקיים לא מלווה במומים נוספים.

2. אקו לב עובר - לבדוק שהלב חזק ובריא, כדי שיעמוד בניתוח בגיל מס' שעות.

3. פגישה עם כירורג שיידע להתמודד עם ניתוח של תינוק בן יומו.

בכינו יחד ורצינו לחשוב על הכל. ביקשנו מהורי שיבואו להיות עם הילדים, ונסענו למקום הכי רגוע בעולם, לים. כשישבנו על החוף, באופן מפתיע הגל פלט אלינו סימן שהוכיח לנו שיהיה טוב: אבן בצורת עובר בתוך רחם אמו.

פשוט קיבלנו צמרמורת, והחלטנו שאנחנו לא מוותרים!

עברנו את כל הבדיקות והיינו במעקב מתמיד. בדיקה אחר בדיקה, ב"ה, תשובות טובות ומעודדות, מלבד המום הקיים.

בשבוע 24 החלו צירים שהצריכו פינוי לבית החולים, שם ראו החמרה במצב - האטה בגדילה של העובר ומיעוט מי שפיר. בהחלטה גורפת של כל הרופאים הוחלט שאי אפשר להמשיך עוד עם ההיריון.

זומנתי לעובדת הסוציאלית, איריס שמה. בכינו וכאבנו.

היא הסבירה לנו מה עושים לעובר, לילדה שלנו, כדי שההיריון יפסיק: מחדירים מחט לחלל מי השפיר, ולשם מזריקים רעל שגורם להפסקת פעילות הלב. לאחר מכן מכניסים את האם ללידה עם זירוז, רק שיוצאים בידיים ריקות...

היה לנו קשה מאוד, אך הרגשנו שאנחנו האופטימיים היחידים, וכולם - המלומדים, הרופאים מסביב שלמדו ויודעים בדיוק מה נכון ומה לא נכון - כולם שליליים.

הבנתי שאין מנוס, ובעלי כמובן היה איתי בכל רגע ותמך בכל החלטה. החלטתי שדי לסבל הזה. יש לי 3 ילדים בריאים בבית ואני עדיין צעירה. אני מפסיקה את ההיריון, וזהו.

ביום ראשון נמסרה החלטתנו לעובדת הסוציאלית, וממנה נמסר שביום שלישי מתכנסת ועדת-על להפסקת היריון בבית החולים בשעה 12:00, לכן עלינו להגיע בשעה 11:30 לחתום על המסמכים לפני אשפוז והפסקת היריון.

יום שלישי הגיע... ימים ולילות ללא שינה. אני מרגישה את הילדה חיה ובועטת בתוכי, כאשר אני יודעת שאני, אמא שלה, מובילה אותה למותה.

בדרכנו לבית החולים, בשעה 11:15, כאשר אני שומעת את השיר שאומר "ממצולות קוראים אליך כל יכול מי ייתן ועל כל עוונותינו תחמול, שיפתחו שערי שמיים נצעק - אתה המלך", וזועקת לבורא עולם שיעיר אותי מהסיוט בו אני נמצאת, אני מקבלת שיחת טלפון מאיריס, אותה עובדת סוציאלית שליוותה אותי בתהליך. בטלפון היא אומרת לי: "שמרית, אל תגיעו".

לא הבנתי לרגע מה קורה... לא ידעתי מה הסיבה, וגם לא עניין אותי... רק הבנתי שמשהו קרה, ושבורא עולם שולח לי עוד סימן.

שאלתי את איריס מה לעשות עכשיו, והיא ענתה לי לא לעשות כלום. ייצרו איתי קשר.

יומיים לאחר מכן הזמינו אותי ואת בעלי אלירן לבית החולים, לשיחה עם כל הסגל הבכיר של היולדות, גנטיקה וכירורגיה, ע"מ לדון בנושא.

מתברר שבאותו יום שלישי, שעה טרם הגעתי לבית החולים, התכנסה ועדת מומים - לשם הגיע מלאך בדמות אדם, המלאך שהציל את בתי.

אותו מלאך כבר היה בפנסיה, והגיע אחת לשבועיים לבית החולים כדי להשתתף בוועדה הזו. הוא עצר הכל כאשר הסביר כי במצב כזה בהחלט תקין שיש האטה בגדילה ומיעוט מי שפיר, ושבמום זה הרי ניתן לנתח ולחיות חיים תקינים לחלוטין.

שאלת הסגל הרפואי אלי היה: האם אני בכל זאת מעוניינת להמשיך?

תשובתי הייתה חד משמעית – שמעכשיו, לא משנה מה קורה בדרך - אני ממשיכה, ושלא ידברו איתי על משהו אחר!

עברנו שבוע אחר שבוע, במעקבים של היריון בסיכון, בבדיקות מתמידות.

בא' בכסלו, 1/12/2016, בשבוע ה-37 להיריון, נולדה תהל גאולה, בלידה רגילה, כנגד כל הסיכויים.

היא עברה ניתוח כ-6 שעות לאחר הלידה, והייתה מורדמת ומונשמת עם חומרים משתקים במשך 5 ימים, ועוד 29 ימים מאושפזת בטיפול נמרץ פגים.

השתחררנו הביתה בנר שישי של חנוכה - הנס הפרטי שלי בחנוכה!

קראנו לה תהל גאולה - משום שנולדה בא' בכסלוף ראש חודש וחודש חג החנוכה.

תהל = תפיץ באור את חיינו ותקיף אותנו בהילה של אור ושמחה.

גאולה = היא הגאולה והניסים בחיינו.

היום תהלי בת שנתיים וחצי, ילדה בריאה ללא צורך במעקבים רפואיים.

היא ילדה מדהימה שאוהבת אדם ובעלי חיים.

תהלי שלנו היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי!

אני חושבת שאם סיפורי ייתן תקווה לאישה אחת שעוברת טלטלה בהיריון, הרי עשיתי את שלי.

ולתהלי שלי, מאחלת שכל חייך תהיי בריאה ומאושרת, כי עברת יותר מידי בחודש הראשון לחייך.