סיפורים בהמשכים
"נשמה טובה את", פרק ב’ - לנגב את האוקיינוס
ילי מחליטה לעזוב את הבית, ולצאת לחיפוש של מקורותיה האמיתיים בעולם. פרק ב' מתוך הספר "נשמה טובה את", המתפרסם באתר הידברות מידי שבוע
- רותי קניג
- פורסם ט' סיון התשע"ט |עודכן
(צילום: shutterstock)
האי סיקיהור, הפיליפינים, 2015
הבוקר הצניח עליי משקל של עשר טונות אחריות. בקרוב מאוד אני עומדת לצאת מהפיליפינים לראשונה מגיל 3, לבדי.
סיקיהור, האי הציורי שגדלתי בו ואותו אני מכירה כאת כף ידי, שולח לעברי לשלום כמה מגלי האוקיאנוס.
האוקיאנוס נראה סוער היום מבעד לחלוני, וגליו מתנפצים בקול רעש מקציף. תכול שמים נושק לרטיבות הים המלוחה בקצה האופק. תלוליות יבשה ספורות מפוזרות כמו גמלים בעלי דבשת המכופפים גבם למול השמש המסנוורת ומלחכים את האדמה הפורייה.
מולי ניבטים החופים הלבנים, הציוריים, וביתני העץ המיועדים לטיפולים אלטרנטיביים, שבהם, לדברי ד"ר צ'ימנוט, ניתן למצוא כמעט את כל סוגי הרפואה המשלימה והמיסטיקה שבמזרח הרחוק.
בינות לגלים המתמידים להשליך עצמם אל החוף מקופלים פרקי חיים עמוסים של המלחים, הדייגים ונפגעי הסופות.
אני עומדת להותיר מאחוריי ספר היסטוריה עב כרס. מסכת ילדות החקוקה היטב על לוח ליבי, מרחבים של דממה מפכפכת ונוף טבעי עוצר נשימה האוצר בחובו סיפורי ים רבים.
בעודי מתבוננת בנוף, התרוצצו בראשי המחשבות: מה עליי לעשות כעת? להמשיך לארוז? לארגן את הכרטיס למעבורת היוצאת לסבו?
פרדליטו נכנס לחדרי יחף, בחולצה דקיקה לעורו ובמכנסיים קצרים, רטוב עד לשד עצמותיו מגשם דביק שתפס אותו בדרך. צעדיו היו קלילים למרות הרטיבות.
"היי ילי."
"היי פרדלי," עניתי מבלי להרים עיניים.
"וואו... מה זה?" נרתע כשהבחין לפתע במזוודה המתמלאת שעל הרצפה. "אז זהו? את בטוחה שההחלטה שלך נבונה? החלטת לעזוב את סיקיהור?"
חייכתי אליו בסלחנות. את השאלה הזו שמעתי ממנו השבוע כמה עשרות פעמים ביום. התשובה לא השתנתה.
"כן. פרדליטו. החלטתי. אני נוסעת מפה."
"למה, ילי? לא טוב לך פה איתנו?" מצוקה נשמעה בקולו.
"אין לי ברירה," לאטתי. "הזוג הלבן שפגשתי בפלוואן מטריד את מנוחתי יומם ולילה. אני חייבת למצוא את מקומי בעולם. הגיע היום שממנו חששתי תמיד. אני חייבת לעזוב. אה, אגב... כדור הספורט שחיפשת..."
"היכן הוא?!"
תיארתי לעצמי שהכדור יסיח את דעתו כליל. ספקט טקטראו (משחקי כדור) מלהיבים אותו יותר מכול. הפעם העניין משרת אותי נהדר. כעת כל מה שדרוש לי הוא שקט, כדי לערוך סדר במחשבות. כעת לא מתאים לי כלל לחשוב בקול.
פרדליטו נעלם מהשטח בתוך דקה כשבידו כדור הספורט שלו, ואני נשארתי בבקתת העץ מול החלון.
הבטתי כשבטני הומה על האוקיאנוס, הסוער היום מתמיד.
רגש חדש של התרגשות פעפע בתוכי. נסיעה בת כמה שעות במעבורת באוקיאנוס, ואני בסבו, העיר השנייה בגודלה בפיליפינים. משם ממריאים מטוסים לכל רחבי העולם.
דפיקות נמרצות טלטלו את דלת העץ הפשוטה שבבקתה. מי עשוי להזדקק לי בשעה כזו? אני לא פותחת.
דלת העץ החבוטה נפתחה מעצמה בבעיטה קלה. חברתי הטובה ונוס נכנסה לחדרי ללא התראה, עליזה כהרגלה. "היי ילי, מה נשמע?" היא הסירה בטריקה את קבקבי העץ המאוירים שלה, הניחה אחר כבוד את רגליה הארוכות על מסעד הכיסא, ופרעה את שערה הארוך והחלק. עיניה המצומצמות והמוארכות הצטמצמו עוד יותר כאשר הבחינה בחפצים הרבים הפזורים סביב.
"אז מה, את עוזבת בסוף? חשבתי שאת סתם מדברת, כמו תמיד, בתיאוריות ובפילוסופיות... לא האמנתי שזה יקרה..." ונוס נראתה מבולבלת והמומה. "ומה..." הסתכלה בי כמו ראתה אותי בפעם הראשונה בחייה, "כבר ארזת?"
מזוודה אדומה ססגונית שעליה כיתוב בטגאלוג הייתה פתוחה על הרצפה. מתוכה הציצו אינספור ספרים באנגלית ובטגאלוג, בגדים, צעיפים, קבקבים, מעיל גשם צהוב מבריק, סיכות צבעוניות, דפי נייר מאוירים למכתבים, גומיות לשיער...
"שום תיאוריות, ונוס. אני עוזבת," ניסיתי לשוות לקולי עוצמה, אך קולי בגד בי בעודי מוציאה את המילים מפי. "זה לא קשור לפילוסופיות, זו מציאות. אינני שייכת למקום הזה. אך כמובן, ונוס, את החברות היפה שלנו לא אשכח לעולם". הבטתי לתוך עיניה הפקוחות לרווחה של ונוס, ומצאתי בהן, פרט לבהלה, גם השתתפות כנה.
בניגוד לרצוני, העלה מפגש המבטים בינינו דמעות בעיניי. בתנועה אופיינית הדפתי את תלתליי הבהירים אחורה, מחקתי את הדמעות באבחה מהירה, כהרגלי, ומיד עטיתי ארשת רצינית.
"אני לא באמת שייכת לכאן, ונוס. מאז ומעולם הרגשתי לא ממש שייכת לפיליפינים. תמיד ידעתי שיבוא היום שבו אעזוב".
מחר אני עוזבת. זה אמיתי ממש. אין דרך חזרה.
נפרדת מאבא, מוונוס הטובה ומשאר אנשי המקום שהכרתי ואהבתי, מחברי הכיתה, מהשכנים בבקתות הקש הסמוכות, מהניחוח הייחודי לסיקיהור, מימי הצלילה באוקיאנוס השקט. מאלפי החוויות שיצרו את ילדותי. מרגעי השמש והגשם בתוכי.
כן. אני יודעת. אני רוצה לברוח מתחושת הזרות, מהזיכרון הישן נושן שתמיד נושף בעורפי. זיכרון עתיק ששכבות מעובות של אבק יוצרות ממנו גוש דביק, עיסתי, לא ברור.
תמיד רציתי לברוח, אבל עכשיו, לקראת פרידה, אני חשה עצב כבד המעורב בפחד מהבלתי נודע, געגוע עמוק לדבר מה שאני לא מכירה ולא זוכרת, לאנשים שאינני מכירה אך הם צרובים בתוכי.
איש לא יוכל להבין את התחושות הללו, גם לא ונוס.
"מה חסר לך פה?" שואל אבא. "יש לך חיים שלווים. בית חם. עסק משפחתי מכניס בגידול אורז. פרדליטו, אחיך החמוד..." ופה נמשכת הרשימה עד אין סוף.
הכול אמת. אין על מה להתווכח. אבל, מה לעשות, בתוכי צרוב זיכרון תלוש ועמום מימים רחוקים כל כך.
היום אני בת 18.
מאז אותו יום עברו 15 שנים. בשנים אלה חוויתי חמימות משפחתית סביב שולחן העץ הרעוע שבחצר, תוך כדי אכילת אדובו (בשר המושרה בחומץ עם רוטב סויה) וקערית אורז משובח שהגיע כמעט הישר מהטרסות של אבא. חייתי בתוך משפחה שאימצה אותי בחום, כאילו הייתי בתם, משפחה שאף פעם לא נתנה לי תחושת זרות. אני מלאת הכרת תודה אליהם, אך ליבי קורא לי למצוא את מקומי בעולם. קשה לי לחשוב שפה אחיה את כל חיי כאחת מתושבי המקום, בעוד אני יודעת שבמקום אחר בעולם מחכים לי בני משפחה אחרים...
מי יודע אם בכלל נשאר מהם שריד לאחר השיטפונות האיומים בסופת הטייפון הנוראה ההיא.
קולות בתוכי קוראים לי למסע חיפוש סביב העולם. ואני נענית לקול העקשני הזה בתוכי.
הקול הזה מספר לי שאני שונה, אחרת. ועם כל רצונם הטוב ולבם החם של בני משפחת פאגוד, מאמציי, הם לעולם לא יוכלו להבין את מה שעובר בתוכי.
מחר בבוקר אעזוב, וציפור קטנה לוחשת באוזני שלא אזכה שוב לראות את סיקיהור לעולם.
תם עוד חלק בחיי, כשם שתם החלק הקודם בסופת צונאמי גדולה וסוערת.
ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com
לפרקים הקודמים, לחצו כאן.