האיש שמאחורי פרחי ירושלים חושף: "הכל התחיל כשנפצעתי בפיגוע"

הבמה הגדולה ברחובות ירושלים הייתה מוקפת אלפי אנשים שהשתתפו בריקוד הדגלים המסורתי של יום ירושלים, כשהם רוקדים ושרים יחד עם המקהלה שהופיעה על הבמה. השיר שהרקיד את כולם הוא הלהיט אותו יזם גלגלצ לקראת יום העצמאות, "שבט אחים ואחיות". מי שביצעו את השיר לא היו שורת האומנים המקורית המבצעת אותו, אלא מקהלת פרחי ירושלים. על הבמה לידם עמד מנהל המקהלה, חנן אביטל, גאה בכל אחד מהם כאילו זאת הפעם הראשונה שהם מופיעים.

אלא שזאת לא הפעם הראשונה, רחוק מכך. כבר 44 שנים שמקהלת פרחי ירושלים מופיעה בכל נקודה ברחבי הגלובוס. "במהלך השנים הוצאנו יותר מ-700 שירים, והופענו ביותר מ-38 מדינות", מספר אביטל. "בכל אחת מהמדינות האלה הופענו עשרות פעמים. אני לא חושב שאני יכול לספור בכלל את מספר ההופעות הבינלאומיות שלנו".

44 שנות פעילות הן הישג נדיר בכל קנה מידה, אך אף על פי שכיום נראה שפרחי ירושלים הם עובדה מוגמרת, חלק אינטגרלי מוחלט מסצנת המוזיקה החסידית - ההתחלה הייתה קשה, ונולדה בנסיבות טרגיות.

הפיגוע בו התחיל הכל

"זאת הייתה תקופה שבה היו הרבה להקות 'פרחי'", לוקח אותי אביטל אל תחילתו של הסיפור. "'פרחי לונדון' היו השם הכי חם במוזיקה החסידית, אבל היו עוד המון. כבר כשהייתי נער בישיבה תיכונית בצפת, ראש הישיבה שלי ראה שאני חי ונושם מוזיקה ושקשה לי ללמוד כל היום, אז הוא הביא לי פטיפון ושני אלבומים. הראשון היה של ר' שלמה קרליבך, והשני היה שייך למקהלה בשם 'פרחי אגודת ישראל'. אני לא חושב שיש מישהו כיום שמכיר אותם, אבל הלהיטים הכי גדולים של אותם ימים היו שלהם. שירים כמו 'מי האיש החפץ חיים' ו'כל העולם כולו גשר צר מאוד' היו של המקהלה ונכתבו על ידי הרב ברוך צ'ייט, מי שייסד את ישיבת מערבא. האלבומים האלה קנו אותי. כבר אז התחברתי למוזיקה חסידית, ומאז לא עזבתי אותה".

הרושם שהאלבומים האלה הותיר באביטל באותם ימים עיצב אותו מוזיקלית. מעל לכל, הוא התחבר למוזיקה אותה יצר ר' שלמה קרליבך. כשקרליבך הגיע לארץ לסיבוב הופעות, לאביטל היה ברור שהוא יהיה שם בקהל, ככל שיותר קרוב - יותר טוב. "הייתי בן 15 בערך כשקרליבך הגיע לסיבוב הופעות בארץ. קראו למופע 'פופ-חסידי'. זה היה מופע משותף של קרליבך ושל אריק איינשטיין, אבל ראית שהרוב הגיעו בגלל קרליבך. אחת ההופעות הייתה בצפת, וכל 1000 הכרטיסים נמכרו די מהר".

הקשר שנרקם בין קרליבך ואביטל באותה הופעה נמשך שנים אחר כך. את מרבית החופשות שלו העביר אביטל בירושלים, בזמן שקרליבך שהה בה. אלא שאז הגיע האירוע ששינה לאביטל את החיים.

ביום שישי, כ"ה תמוז תשל"ה (4 ביולי 1975), בסביבות השעה 9:30, הובא לכיכר ציון מקרר על ידי מחבל פלסטיני. המקרר עורר את חשדם של מספר אזרחים, אך כשפתחו את דלתו הוא נמצא ריק, משום שהמטען, שהורכב משתי פצצות מרגמה, הוסתר בדפנותיו. אזרחית שהתקשרה למוקד המשטרה 100  התקשתה להשיג סיוע משטרתי. המקרר התפוצץ סמוך לשעה 10:00, קודם שהגיעה המשטרה, וגרם ל-13 הרוגים ולכ-70 פצועים. לאחר ארבעה ימים נותרו בבתי החולים 21 פצועים. לאחר מות שניים מהפצועים עלה מניין ההרוגים ל-15. היה זה אחד הפיגועים הגדולים בהיקפם עד אז. אביטל היה אחד הפצועים הקשים ביותר באותו פיגוע.

"במשך כמעט שנה הייתי נכנס ויוצא מבית החולים. בדיוק נפגשתי באותם ימים עם קרוב משפחה שלי שהיה אמור לבוא לנגן אצלי במועדון לצעירים דתיים. באותה תקופה נפרדנו, הוא עלה על הווספה שלו, ושתי דקות אחר כך היה הפיצוץ. אני עמדתי ממש קרוב למקרר, ונפצעתי קשה מאוד. היו הרבה אנשים מתחום המוזיקה שבאו לבקר אותי באותם ימים, כמו פרחי לונדון, ומעל כולם ר' שלמה קרליבך. אחרי כמה שנים התברר לי שהוא הלחין עליי את השיר 'כי בא מועד'. הוא אמר את זה בראיון באותם ימים. במשך כל הזמן הזה היה לי הרבה זמן פנוי לחשוב עם עצמי מה אני הולך לעשות בחיים. ידעתי שזה יהיה קשור למוזיקה איכשהו, וכשכבר הצלחתי לעמוד על הרגליים - עלה במוחי הרעיון לערוך פסטיבל זמר חסידי לילדים. היו הרבה פסטיבלים באותם ימים, וראיתי שזאת משבצת ריקה שיש לה הרבה דורשים".

אביטל חשב בגדול. את כספי הפיצויים שקיבל בעקבות הפיגוע הוא השקיע בשכירת אולם בנייני האומה לאירוע. הוא בחן שורה ארוכה של ילדים לקראת הפסטיבל, והם אלה שהיוו את הבסיס לפרחי ירושלים, הדור הראשון. "למעשה כבר הייתה להקה בשם פרחי ירושלים שהוקמה 13 שנה לפני כן", הוא מציין, "מי שהקים אותה היה יגאל צליק, שעמד מאחורי פרחי לונדון. אבל המקהלה לא שרדה יותר מדי זמן, וצליק חזר ללונדון. אז למעשה רק לקחנו את השם של המקהלה, שהייתה בכלל בבני ברק, אבל בנינו הכל מחדש".

למה קראת לה 'פרחי ירושלים', אף על פי שהשם כבר היה תפוס?

"היה ברור שאנחנו צריכים לקרוא לה 'פרחי', כי לכולם קראו 'פרחי' באותם ימים. מה גם שהשם לא באמת היה תפוס, הרי המקהלה לא הייתה קיימת כבר הרבה מאוד שנים. אני יצרתי אותה מחדש, והיא כבר 44 שנים חלק בלתי נפרד ממני".

אתה מספר על הרבה מקהלות 'פרחי' מאותם ימים, אבל כמעט אף אחת לא קיימת היום. איך אתם שרדתם כל כך הרבה שנים?

"בשבילי זה היה מקצוע, לא תחביב. בשביל להצליח כל כך הרבה שנים אתה חייב להיות מחויב לזה במאה אחוז. זה לא משהו שאפשר לעשות 'על הדרך'. צריך לדעת שזה גם לא פשוט. אתה לא תמיד יכול להצליח. היו לי נפילות ועליות, ואז ירידות ואז נסיקות. רכבת הרים. היו לנו תקופות שבהן היינו על קו ישראל-פריז כמו שאנשים נמצאים על קו ירושלים-תל אביב. כל שבועיים-שלושה טסנו לשם. חתונות, אירועים קהילתיים, מה לא? בכל פעם היינו טסים עם 40 ילדים בערך. זאת הייתה תקופה מטורפת. הופענו עם אנריקו מסיאס, אחד הזמרים הגדולים באותם ימים, על אותה במה בפריז. אבל לא אנחנו היינו האורחים שלו, אלא הוא היה שלנו".

"בעולם יש צמא גדול מאוד לתרבות יהודית"

היום אביטל בן 65. הוא תושב פתח תקווה כבר שלושים שנה, אבל מודה שמעולם לא הצליח להתחבר אליה עד הסוף. בליבו הוא נותר ירושלמי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. הטייטל של ירושלים מלווה אותו בכל צעד וצעד שהוא עושה, בארץ ובחו"ל. הוא ביקר בחו"ל לא מעט במסגרת ההופעות של המקהלה, אבל קהל הצופים עשוי להפתיע חלק מהקוראים. ההופעות של "פרחי ירושלים" ברחבי העולם הוזמנו לרוב על ידי הקהילות היהודיות, אבל חלק ניכר ממי שלקח חלק באותן הופעות לא היו יהודים, אלא המקומיים באותן מדינות. "הופענו המון פעמים בברזיל, בעיקר בעיר סאו פאולו. זאת עיר עם 150 אלף יהודים, משהו עצום, והם הזמינו אותנו לא מעט. יום אחרי יום הופענו שם, ובכל ערב - כל הכרטיסים, 3000 בכל פעם, נמכרו. ואז ראינו שההופעות שלנו דווקא מושכות לא מעט אנשים שאינם יהודים".

זה הפתיע אתכם?

"בהתחלה הופתענו, אבל מהר מאוד הבנו שככה זה שם. אין הרבה אנטישמיות בברזיל, לפחות לא בסאו פאולו, ואנשים שאינם יהודיים מגיעים כל הזמן להופעות שקשורות ליהודים וליהדות. הם ראו פוסטר עם ילדים עם כיפה ואת ירושלים, וזה עשה להם את זה והם הגיעו בהמוניהם. ואל תחשוב שהופעתי עם הפילהרמונית של ברזיל או משהו כזה, רק אנחנו - והם באו ערב-ערב. אבל זה לא היה רק שם. במרוקו הופעתי בערך 15 פעמים. היינו האומנים הישראלים הראשונים שהופיעו במרוקו לפני 17 שנה בערך. ואיזו קבלת פנים עשו לנו".

מבין כל המקומות ברחבי העולם שבהם הופיעה המקהלה, המעניין ביותר, כנראה, הוא העיר בירוביג'אן. בירוביג'אן היא בירת המחוז היהודי האוטונומי ברוסיה. המחוז ממוקם בקצה המזרחי של המדינה, בגבול עם סין. הוא הוקם בשנותיה הראשונות של ברית המועצות, כאשר התקבלה החלטה אסטרטגית בנוגע ליחס ליהודים. שתי "בעיות" ראתה צמרת השלטון בקרב היהודים באותם ימים. הראשונה הייתה, כמובן, היהדות עצמה, שהיוותה איום על עיקרון האתאיזם שאפיין את ברית המועצות. השנייה הייתה הציונות, שסטאלין ראה בה אחת האויבות המרכזיות של הקומוניזם. הרעיון היה לשלוח את היהודים הרחק מארץ ישראל, לנקודה די מבודדת, ושם יהיה להם מעין בית לאומי. שם המחוז ומעמדו היהודי נשארו עד היום, אף על פי שברית המועצות כבר מזמן אינה קיימת, ואחוז היהודים הגרים במחוז עומד על אחוז בודד אחד. פחות מ-1,800 איש. "מדהים לראות את זה. אתה הולך שם ברחובות ומרגיש שאתה בישראל. לכל הרחובות נתנו שמות של סופרים ומשוררים ישראליים. מדהים".

המחוז היהודי, כחלק מהתרבות היהודית המוגדרת שלו, מארח פעם בשנתיים פסטיבל כליזמרים ענק. לפני שנתיים הוזמנו אביטל והמקהלה להופיע בפסטיבל. "זה פסטיבל הכליזמרים הגדול בעולם. מאתיים אלף איש מתכנסים שם במשך כמה ימים ושומעים מוזיקה יהודית. כשאתה שם, אתה פתאום מבין כמה עוד יש לך ללמוד על המוזיקה היהודית. כולם לבושים כמו יהודים, מנגנים מוזיקה יהודית בכינורות וקלרינט, ומה לא? חוויה שאין כדוגמתה. והחלק המדהים הוא שאף אחד שם לא יהודי".

אז מה מושך כל כך הרבה לא-יהודים למוזיקה ולתרבות יהודית?  

"כנראה שמוזיקה, בסופו של יום, מחברת את כולם. אנחנו כל הזמן מזלזלים בכל מה שקשור למסורת וליהדות. מתי בפעם האחרונה שמעת שיר חסידי חדש נכנס לפלייליסט של גלגלצ? לפני הרבה שנים. מה שנכנס היום, ישי ריבו וכל הסגנון הזה, הוא יפה מאוד, אבל זאת לא המוזיקה היהודית האוטנטית. לעומת זאת, הציבור הלא יהודי ברחבי העולם צמא מאוד לכל זה. הוא מחפש את זה ורוצה לצרוך את התרבות הזאת".

מפתח תקווה לבית הלבן

אביטל לא מפסיק ליצור לרגע. הוא מעיד על עצמו שכיום לוקח לו בערך שעתיים לכתוב שיר. ככה זה כשיש לך וותק של מאות שירים מאחוריך. אלא שגם הוא לא האמין שהשיר האחרון שכתב יתפוס תאוצה כל כך גדולה.

"כתבתי שיר שקוראים לו 'סופר טראמפ', על נשיא ארה"ב. האמת היא שסתם כתבתי אותו לתומי. אחרי כמה ימים ראיתי בעיתון שעיריית פתח תקווה החליטה לקרוא לכיכר בעיר על שמו. הטקס אמור להיות בעוד חודש בערך. שלחתי את השיר לראש העיר, ואחרי שהוא שמע אותו - הוא הודיע לי שאנחנו נופיע עם השיר בטקס. משם זה תפס תאוצה, לא חלמתי שזה יקרה. מישהו העלה את זה לרשת לפני כמה ימים, וזה נהיה ויראלי. אני לא יודע איך, אבל מישהו מהבית הלבן ראה את זה, והפיץ את זה עוד יותר. מאז אני מופצץ בטלפונים. קודם כל, התקשרו מהבית הלבן עצמו. אבל מעבר לזה, המון אנשים מכל העולם, כולל הרבה מאוד עיתונאים מהמערכות הכי גדולות שיש, כמו ה-BBC הבריטי, מבקשים ראיונות וכל זה. והכל בשביל שיר שכתבתי בכלל בצחוק".

אף על פי שבגילו הוא עומד רגע לפני הפנסיה, אביטל לא חושב לרגע אחד לפרוש. "אני כל הזמן אוהב להסתכל קדימה. נכון, זה כיף להתרפק על העבר וליהנות מהנוסטלגיה, אבל אני לא יכול להפסיק ליצור. אני מתרגש מלכתוב שיר. אני מרגיש כאילו כל שיר ושיר שאני יוצר זה כמו תינוק חדש שהבאתי לעולם. בכל פעם מחדש, כשאני עולה לבמה ורואה את התזמורת ואת המקהלה, זה פשוט מרגש אותי. אני לא חושב שאי פעם אוכל לוותר על ההרגשה המדהימה הזאת".