סליחה, בני

מכתב שהתפרסם בעולם, דבריו של אב המביע חרטה על התנהגותו כלפי בנו. ואלו הם דבריו: "הט אוזניך בני, ואומר לך דברים אלו בשעה שהינך ישן. כף ידך אחת קטנה קמוצה תחת לחייך, ושערות ראשך רטובים, דבוקים למצחך הלח. התגנבתי לחדרך בני לבדי, אך לפני רגעים מספר כשישבתי וקראתי בחדר, הציפני גל של מוסר-כליות כבד. מתוך הרגשת אשמה באתי ליד מיטתך. ואלו הדברים אשר הגיתי בהם:

בני! התרעמתי עליך שלא כדין. גערתי בך כשהתלבשת לפני לכתך ללימודים, משום שלא רחצת את פניך וניגבת אותם במגבת. נזפתי בך על שלא צחצחת את נעליך. קראתי אליך בכעס כשזרקת אי-אלו מחפציך על הרצפה. גם בשעת ארוחת-הבוקר מצאתי בך פגם – פיזרת דברי מאכל, בלעת את האוכל, שמת את מרפקך על השולחן, מרחת על הלחם יותר מדי חמאה.

וכשפנית לשחק ואני מיהרתי לצאת, הפניתי את פני אליך. נופפת ידך וקראת "שלום אבא!", ואני הרעמתי, הרעמתי את פני והחזרתי, מָתחתי גב להזדקף. לא שמתי לב לשלום שלך.

תאר לך בני, שאביך דיבר אליך כזאת.

זוכר אתה, אחר-כך כשישבתי בחדרי וקראתי, כיצד נכנסת אלי במוראך, ובעיניך נשקף מן מבט נפגע כשהצצתי מעל הספר חסר סבלנות, בגלל ההפרעה. עמדת מהסס ליד הדלת. מה רצונך הצלפתי? מה אתה רוצה? לא הוצאת הגה. רק רצת אלי, בקפיצה אחת שמת זרועך מסביב לצווארי ונשקת לי. ידיך הקטנות אוחזות בי בחוזקה, בחיבה אשר האלוקים הפריח בלבבך, ושעת ההזנחה לא תוכל ליבשה

אחרי-כן, הלכת ממני מתופף על המדרגות.כן בני, מיד אחר-כך נפל הספר מידי, ופחד איום מבעית השתלט עלי, מה עשה לי ההרגל? למצוא מגרעות, לנזוף, כזאת גרמתי לך על לא-עוול בכפיך, ילד.

לא עשיתי זאת משום שלא אהבתיך. הסיבה היתה:שדרשתי יותר מדי מגילך. הסיבה היתה, שמדדתי אותך באמת-מידה של שנותיי שלי. והרי יש כל-כך הרבה מן הטוב, היפה והאמת, באופייך. לבבך הקטן לגדול יהיה, כשחר העולה מעל לגבעות הרחבות. דבר זה נתגלה לי, בשעה שדחיפה ספונטנית היתה לך – התפרצת אלי ונשקת לי בברכת ´ליל מנוחה´!

מאומה לא אכפת לי, חלילה בני! באתי אל מיטתך בחשיכה, ואני כורע שם ברך, בוש ונכלם.

אלו הם דברי התנצלות חלשים.

חוששני שהבטתי אליך כעל ילד גדול, אולם כשמסתכל אני בך, ואתה מקובץ ועייף במיטתך הקטנה, רואה אני שעודך תינוק, רק אתמול היית בזרועות אמך, ראשך נח על כתפה.

דרשתי יותר – יותר מדי, יותר מדי…".