מה נותן כח, ומה נוטל אותו?

בכל שנה, לקראת סיום קורס הכשרת מאמנות בהנחייתי, אני מקפידה לזמן בכל שבוע כמה תלמידות ויושבת עם כל אחת ואחת למשוב הדדי. במשוב אני מבקשת לשמוע ממה הן מרוצות וממה לא, מה נכון עבורן בקורס ומה כדאי לשפר, מה הן צריכות ממני לקראת היציאה לסטאז' כדי להפיק ממנו תועלת ומה אני מציעה להן כדי למקסם את היכולות שלהן במסגרת הקורס.

המשוב הזה חשוב מאד בעיני, גם ברמה המקצועית וגם ברמה האנושית.

באחד המשובים האחרונים ישבתי עם תלמידה בת גילי. לא הכרתי אותה לפני שהפכה לתלמידה שלי.

במהלך המשוב שאלתי אותה, כמו את כל האחרות, מה הביא אותה לקורס בכלל ולמה אלי בפרט. כי יש מי שמגיעה דווקא ללמוד ממני למרות שיש לא מעט מקומות לימוד נוספים שמכשירים בתחום.

"את לא יודעת אבל אני ראיתי אותך לפני כמעט 17 שנים, כשעוד היית נשואה לבעלך הראשון. חיכית מחוץ לבית הכנסת של הקהילה. עמדת שם בבגדים שחורים ופרצוף עצוב נורא. היה נראה שבא לך להרוג את כולם, אבל מרוב שלא היה לך כח החלטת פשוט להרוג את עצמך". אלו המילים כמעט מילה במילה.

הייתי בשוק.

"אז מה גרם לך ללמוד אצל אישה שנראית כמו מישהי שרוצה להרוג את עצמה?", שאלתי בסקרנות.

"השינוי שהיא עשתה. יצא לי להיחשף לחומרים שאת כותבת ומהם למדתי על הדרך שעשית. הפוזה ההיא לא משה מעיני, ובזכותה אני רואה אותך באור גדול יותר. באתי ללמוד דווקא ממך".

לרגע היא חששה שאולי נפגעתי מהשיתוף שלה, אבל מהר מאד שיתפתי אותה כמה מרגש לשמוע את מה שהיא אומרת.

אני מודעת היטב לדרך שעשיתי ולאדם שהפכתי להיות מאז אותה תקופה חשוכה שרק הייתה המשך לחיים חשוכים, אבל כשמישהי מהצד משקפת את הדרך הזו באופן קיצוני כל כך – זה בהחלט רגע שבו אני טופחת לעצמי על השכם שעבדה קשה מאד כדי להשיג את מה שהשיגה.

לא סתם בפרסומות לדיאטה נראה תמונות של "לפני" ו"אחרי", או בתמונות שקשורות לתחום הקוסמטיקה או אצל אנשים שיצאו מפגיעה פיזית קשה וחזרו לחיים נורמטיביים.

הפער בין מה שהיה לבין מה שכיום נותן המון המון כוח, תקוה ומוטיבציה. הוא מזכיר לנו את הדרך שבוודאות הייתה קשה מנשוא. הוא משקף לנו בבת אחת כמה המאמץ היה שווה.

הנה, תראי, מאישה שהיו לה פנים מלאות סבל לאישה שאחד הדברים שהכי הרבה אומרים עליה זה שהחיוך שלה לא מש מפניה גם כשקשה לה.

וזו אני.

מי היה מאמין!

כולנו, כל הזמן, נמצאים בדרך. בדרך קדימה או, לצערי, בדרך אחורה.

כמה כואב לראות שהלכנו אחורה, וכמה אושר זה לראות את המרחק שצעדנו בו קדימה.

רבות מאיתנו לא מצליחות ליהנות מההישגים שלהן, לקטוף את הפירות, לפרגן לעצמן טפיחת שכם עצמית הגונה ולקבל כח להתקדם עוד, וכל זה בגלל 2 סיבות.

הסיבה הראשונה היא אנחנו. אנחנו לא מפרגנות לעצמנו. אנחנו לא רואות מה עברנו, כמה עשינו, לאן הגענו. אנחנו חיות את הרגע ולא את הדרך. רואות את הנקודה הנוכחית, שהיא בדרך כלל לעולם לא תהיה הנקודה אליה נשאף, כי ככה זה, יש לנו מאה אז נרצה מאתיים.

את התוצאה הטובה אנחנו כמעט שלא רואות. את הנסיגות בדרך ואת הנפילות אנחנו רואות הכי הרבה, ובענק.

אז אם תסתכלי מידי פעם אחורה, תגלי שמגיע לך מחיאות כפיים! ממך!

הסיבה השניה היא הסביבה. אם כבר ראינו והוקרנו את עצמנו על המאמצים, ההשקעה וההתקדמות, תמיד יהיו אלו מסביב שיראו רק את התוצאה, או כי הם לא יודעים מאיפה הגענו או כי הם מתמקדים בשורה התחתונה, שהיא, כאמור, אף פעם לא מספיקה.

ואין דוגמא טובה יותר מאשר זו שאני חווה על בשרי.

לאחר שירדתי 60 ק"ג וספרי "מסע כבד" יצא לאור ועבר מיד ליד, קיבלתי מחמאות מקיר לקיר, טפיחות על השכם ושבחים והילולים.

מאז עברו למעלה מעשר שנים, במהלכן ב"ה זכיתי ללדת 4 ילדים, לאבד חלק גדול מהקסם של הניתוח הבריאטרי ולהעלות חלק ניכר מהמשקל.

והנה מקצת ה"טפיחות" שאני זוכה להן:

"בשביל מה עשית את הניתוח? ממילא עלית הכל בחזרה!".

"איזה פאדיחות לך. כתבת ספר ושכנעת אחרים לעשות ניתוח, ועכשיו את בעצמך חזרת להיות שמנה!".

"מה שווה כל הניתוח הזה. תראי איך את נראית!".

"נו, אמרתי לך. הניתוח הזה לא שווה כלום. בסוף כולם עולים במשקל".

והכי גרוע, שעוצרים ברחוב את אמא שלי! כאילו היא עדיין מיניקה את התינוקת שלה, ו"מלשינים" על הבת שלה בת ה-37 שעלתה במשקל ונראית נורא, וזה אחרי שהיא הייתה נראית כל כך יפה!

נראה לך נורמלי לעצור אמא של אישה אחרת ולהעיר לה על דברים שהם לא בשליטתה ממילא?

אז קודם כל, ולפני הכל, אני מרשה לעצמי לפנות לכל אלו שבטוחים שעל ידי הערות, ביקורת, "הלשנות" והסתכלות על התוצאות (של אחרים, אלא של מי?) הם יעשו טוב למישהו או יגרמו לו "להשתפר" - תתביישו.

תתביישו כל אלו שבמקום לעמוד מול המראה ולבחון את המקומות בהם כדאי להם לשפר ולהשתפר, ולאו דווקא בענייני משקל, הם מוצאים אנרגיות וזמן לבזבז על "פגמים" של אחרים. המקלדת צרה מלהכיל את מה שיש לי להגיד להם, והפה שלי ננעל היטב מתוך ידיעה שאם אגיד את כל מה שיש לי – לא בטוחה שאי פעם הם יוציאו את האף מדלת ביתם.

אין לי דרך להעביר את התחושות שהם מעוררים בי. בכל מקרה יש לי בשבילם אפס הכלה. אפס קבלה. אפס רצון להיות רגישה ואמפטית כלפיהם, גם אם כוונותיהם טובות.

ובייחוד אלו שמעיזים לשפוך שמן על המדורה שעדיין בוערת (כן, עדיין בוערת!), ולצער את אמא שלי, שחלומה היה ועודנו שהבת היקרה שלה תהיה במשקל נורמלי. מספיק ציערו אותה שנים רבות כל כך, לא הגיע הזמן לתת לה רק נחת? לא הגיע הזמן לשמח אותה בכל הדברים המדהימים שהבת השמנה שלה עושה בעולם הזה?

טוב, נסחפתי. אבל זכותי. זו הבמה שלי ויש גבול כמה אני יכולה או רוצה לשאת.

בכל אופן, לא שכחתי את הנקודה שהביאה אותי לזעם הזה: הסביבה רואה תוצאות, והתוצאות הן שעליתי חלק גדול מהמשקל, והסביבה בטוחה שהיא יודעת מה הסיבה לשמה עשיתי את הניתוח, ואיזו סיבה יכולה להיות אם לא רצון להיות רזה?

ובכן, מעולם לא רציתי להיות רזה. זה לא עמד בסולם הרצונות שלי.

הסיבות לניתוח היו מגוונות. ברור שהראשונה בהן הייתה להקל את המשא מעלי, אך לא רק.

והכי חשוב, התוצאות. ולא, הן לא בהכרח תוצאות שניתן לראות.

התוצאה היא שעדיין לא עליתי את כל 60 הק"ג, ואני רחוקה מזה. אם לא הניתוח, הייתי מגיעה ל-200 ק"ג בקלות. האם זו סיבה טובה מספיק לעבור את הניתוח? ודאי.

התוצאה היא שנישאתי בשנית (ואפילו לא הסתרתי שאני מנותחת) והפכתי לאמא לארבעה ילדים! האם זו סיבה טובה מספיק לעבור את הניתוח? ודאי וודאי.

התוצאה היא שלניתוח יש עדיין השפעות משמעותיות בתחום הקולינרי, וה"שרוול" בקיבה בהחלט עושה עדיין חלק מהעבודה שלו. האם זו סיבה טובה מספיק לעבור את הניתוח? את האמת? לא, אבל זה בהחלט בונוס.

האם זה אומר שבגלל שעליתי במשקל ויש עוד לא מעט מנותחים בריאטריים שעלו כך או אחרת במשקלם, הניתוח לא יעיל? לא ולא!

ולמה? כי עליה חלקית במשקל היא לא כמו להמשיך את העלייה ולהגיע למשקל שמהווה סיכון בריאותי מידי. מה גם שרבים רבים רבים לא עלו במשקלם בחזרה!

האם זו סיבה טובה מספיק כדי לעבור את הניתוח? בהחלט!

אז מי הם אלו שמרשים לעצמם לעשות את השיקולים האישיים ולשפוט במחי לשון מאמץ והשקעה שאין להם בדל של מושג בהם?

האם רק תמונה של "לפני" ו"אחרי" מלמדת על תוצאה רצויה?

ומה עם תהליך פנימי עמוק שאנשים עושים, שלא נראית לעין? האם אין זה אומר שהם עשו כברת דרך משמעותית?

האם לא ראוי שהם יקבלו לכך קרדיט עצמי?

דוגמא אחרונה שממחישה את הסכנה שבחיפוש אחרי התוצאה: לפני מספר חודשים שיתפתי על נסיגה משמעותית שהייתה ללאה שלנו, בת השש. אחרי כברת דרך שבה היא למדה להתרכז, לווסת את עוצמת הרגש שלה, להביע את רצונה במילים ולא בהתפרצות בכי חסרת פרופורציות, להתאפק, לעצור את האימפולסיביות... חלה נסיגה משמעותית, והיה נראה כאילו כל מה שעמלנו עליו: הצוות החינוכי בגן, אנחנו ההורים והילדה עצמה, ירד לטמיון.

נשברתי. הרגשתי שכל עמלינו היה לשווא, ועל כך כתבתי בפוסט ארוך מלב נשבר של אמא.

קיבלתי כל כך הרבה תגובות, אבל רק אחת מהן עודדה אותי באמת. זו הייתה אמא לילד עם תופעות דומות שהרימה טלפון ואמרה לי בפשטות: "אל תתייאשי. זו תקופה בשנה (סביבות ט"ו בשבט) שבה הפוקוס יורד מהילדים שדורשים קצת יותר השקעה ועבודה, ונראה שהם חוזרים אחורה. אל תוותרי. תגייסי שוב את הצוות ואת עצמך ותראי שהיא תחזור לנקודה האחרונה". האמנתי לה, כי גם היא מתמודדת עם ילד שדורש קצת יותר גבולות, קצת יותר גמישות מחשבתית כדי להגיע אליו ולגייס אותו.

ואכן, אחרי תקופת מה הילדה התפקסה שוב והחלה לגלות את הכוחות הענקיים שהקב"ה טבע בה.

מאז חלפו חודשים ספורים, והיא החלה מיוזמתה ללמוד לקרוא, רכשה מיומנויות להרגעה עצמית ולוויסות, מתפרצת מעט מאד, מרוכזת, קשובה, יודעת את כל מה שנלמד בגן כולל המפרשים ("חכמינו זכרונם לברכה אמרו ש..."). היא התבגרה כל כך, כמו פרח שהיה סגור ונראה סתמי למדי ופתאום התחיל לפרוח וכל היופי המיוחד שלו החל להראות. רק מי שהאמין שהפרח יכול להיפתח ושיש בו צבעים נוספים, זכה לראות אותו בפריחתו.

בבית הרגשנו את השינוי וחיזקנו אותו. בחג השבועות האחרון קיבלנו את הדשי"ם מבחוץ.

אורחינו הקבועים שמכירים את לאה ופוגשים אותה בחגים ובאי אלו שבתות ניגשו אלי בזה אחר זה וציינו את השיפור הענק שחל בה. מילדה שישבה בשולחן החג בלי לנוח, עם צורך לגעת בכולם כל הזמן, בלי יכולת להתאזר בסבלנות, בלי הקשבה למה שקורה סביבה, ישבה בכל סעודות השבת והחג בלי לגעת באף אחד, כשהיא ממתינה בזמן שצריך, מקשיבה לסיפורים, מבקשת מה שהיא רוצה רוב הזמן בנחת, עם יכולת להתאפק ולא להתפרץ...

לאחר מספר ימים קיבלתי טלפון מגיסתי, שהיא אשת מקצוע מוערכת בתחום החינוך, שהיא פגשה בלאה שלנו ונפעמה לנוכח השינוי הענק שחל בה!

בכל שיחה כזו הרגשתי שהלב שלי עולה על גדותיו. שאני מקבלת כוח! שהתוצאות שגם אנחנו ב"ה רואים יום-יום הם קטנים לעומת השינוי הענק שהיא עשתה. שנזכור מה היא הייתה "לפני" כדי שנזכור שמה שיש עכשיו זה "אחרי" מושלם, גם אם יש עוד יותר מושלם, וזה בוודאי לא ה"אחרי" הסופי אבל צריך כוח להתאמץ ולהגיע לשם. והנה, קיבלנו המון כוח!

ועדיין, מי שלא מכיר את לאה שלנו יכול בקלות "לשרוף" אותה אחרי דקה אחת. לא צריך יותר מדקה כדי להחליט ש"הילדה הזו ממש מעצבנת/רועשת/אימפולסיבית/לא נעימה". לא צריך יותר מידי כדי לסמן אותה. אבל זה גם מה שהיא עושה לאחרים, מנסה אותם. בודקת. מי שעוצר רגע, נותן לה את ההזדמנות להשיל את הקליפות ורואה מעבר לגוף, למשקל, להתנהגות, מגלה עולם עשיר של יצירתיות אינסופית, בגרות מרתקת וחכמה של ילדה שלא מוותרת לעצמה ולא לאחרים (בכל זאת, היא הבת שלי).

אנחנו כולנו תמונה של "באמצע". לא לפני וגם לא אחרי, כי ה"אחרי" שלנו יהיה כשנעמוד מול כסא הכבוד אחרי מאה ועשרים שלנו. כי הכל גלוי וידוע רק למי שבוחן כליות ולב. הוא יודע את המסע שלנו. הוא יודע מאין באנו. הוא יודע איזה דם ירקנו. הוא יודע את המחירים ששילמנו.

ואנחנו?

אנחנו רק צריכים לתת כח ולהניע קדימה.

כח מקבלים ממה שהשגנו, ולא ממה ש"עוד לא".

כח מקבלים ממילים טובות, ולא מביקורת (ואין דבר כזה ביקורת בונה!).

כח מקבלים מהפער בין מה שהיה "לפני" לאיפה שאנחנו היום, בלי השוואה לאחרים ובלי השוואה למקום אליו אנחנו רוצים להגיע ועדיין לא הגענו.

אף אחד לא יודע איזה דרך עשתה כל אחת מאיתנו, ולכן אין לאף אחד זכות לבקר את מקומנו.

"מבחן התוצאה" הוא לא המבחן האמיתי.

תשאלו את אלו שעברו מסע עמוק, פנימי, שאין לו ביטוי מבחוץ.

בעצם, אל תשאלו אף אחד. תסתכלו פנימה, לתוככם. רק אתם יודעים אלו שינויים עשיתם שאף אחד לא יודע עליהם.

אל תהיו אלו שלוקחים כח, שעוצרים את התנועה קדימה, שמכבים את המוטיבציה, שפוגעים "בלי כוונה". אל תוכיחו ואל תחנכו. תסתכלו פנימה. יש לכם עבודה רבה לעשות עם עצמכם.

חלק אחד של העבודה זה להפסיק להסתכל החוצה, על אחרים. אתם אף פעם לא יודעים מה הם עוברים.

חלק נוסף, להוקיר את עצמכם על כל פיפס קטן שהתקדמתם בו. ואתם מתקדמים. אני בטוחה בזה. ההוקרות הקטנות האלו יתנו לכם כח לנוע הלאה.

חלק אחרון, להוקיר אחרים, על כל דבר קטן, בלי קשר לתוצאה אלא ביחס למה שאתם יודעים שהיה קודם. מילה טובה, עידוד, שימת לב, פירגון.

רק ככה נשנה את העולם.

כשנשנה את עצמינו, בעצמינו.

איתך, בדרך, בלי קשר לתוצאות.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן