במחשבה תחילה לפרשת בהעלותך: לכעוס פעמיים כדי לגלות שאתה אשם...

"יוסי, יוסי, בוא מהר! גונבים לך את האוטו".

הוא רץ החוצה בבהלה, מגלה שני רעולי פנים מנסים לפרוץ את הרכב. הוא צועק עליהם שיסתלקו מיד.

השניים מטיחים אותו בכוח לרצפה, פורצים את הדלת ונוסעים.

הוא מתרומם דואב כולו. "אני לא נורמלי. מה אני רץ? בכלל אין לי אוטו ולא קוראים לי יוסי"...

* * *

"צאו שלושתכם אל אוהל מועד", מצווה הקב"ה את משה, אהרן ומרים, לאחר ששני האחרונים דיברו על פרישתו של משה רבנו מביתו. לטענתם, "הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר", ומאחר שגם אנו נביאים ולא פרשנו מבתינו, מדוע משה עושה זאת?

הקב"ה קורא לאהרן ומרים לצאת החוצה מאוהל מועד (העובדה שמשה נשאר באוהל מועד לבדו, מרמזת להם כבר עתה שמעלתו גדולה משלהם וכי אינם יכולים להעביר עליו ביקורת) ובשלושה פסוקים מבאר ה' את מעלתו של משה רבנו - 'אדון הנביאים' - על פני הנביאים האחרים. אין מעלתו של משה כמעלת נביאים אחרים!

בסיום הפירוט של הקב"ה, מסיימת התורה "וייחר אף ה' בם וילך".

וצריך להבין: אהרן ומרים נהגו - לפי דרגתם הגדולה - שלא כהוגן. הקב"ה מוציא אותם אל אוהל מועד ומעניש את מרים. רק לאחר שהסביר להם הקב"ה את דרגתו הגבוהה של משה, "וייחר אף ה' בם". זהו לכאורה השלב הראשוני בתוכחה - לכעוס ואז להעניש.

"לא חבל על הנייר?", גער האב בבת השבע הקטנה שעמדה בראש מושפל.

הייתה זו תקופה לא משופרת בממון ובאמצעים, בלשון המעטה. בביתם היה גליל נייר מוזהב איכותי ויפה שמיועד היה לעטיפת מתנות. הילדה הקטנה מצאה אותו והשתמשה בכולו כדי לעטוף קופסת קרטון גדולה. היא צריכה להבין לבד שלא עושים כאלה דברים.

בשפתיים חשוקות ובכתפיים רוטטות נמלטה הילדה לחדר ללא אומר ודברים.

למחרת, בשעה שהתעורר האב ממנוחת הצהריים שלו, ראה ליד מיטתו את קופסת הקרטון הזהובה כשעליה נייר קטן עם הכיתוב "מתנה לאבא".

"כמה פזיז אני", ייסר האב את עצמו, "מדוע לא השכלתי לעצור בעד כעסי ולשאול אותה לאיזה צורך עטפה את הקרטון הריק?".

בהתרגשות פתח האב את קופסת הקרטון הגדולה, מנסה לשער איזו הפתעה יכולה בת השבע שלו להכין עבורו. הקופסה - הייתה ריקה...

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. הוא ניגש לחדר הילדים וכעס על הבת "תפסיקי לעשות שטויות". הוא יצא מהחדר בזעף כשהוא מהרהר: מילא עטפה את הקופסה שלא לצורך ובזבזה את הנייר, אך ככה להתל באנשים ולהביא עבורם "מתנה ריקה"? זה לא מנומס ולא יפה.

לאחר שעתיים נכנס האב שוב לחדרו לסדר משהו, על הכרית נח דף ועליו כתב יד ילדותי: "לאבא היקר, סליחה שהכעסתי אותך. עטפתי את הקופסה במיוחד בשבילך. היא בכלל לא הייתה ריקה, מילאתי אותה בשבילך בהמון אהבה"...

גלי חרטה הציפו אותו. לשווא כעס על ילדתו פעמיים, בעת שהיא התאמצה כל כך להכין לו משהו מיוחד לפי מושגיה והבנתה. הוא נכנס לחדר הילדים כדי להודות לה על המתנה היקרה והמיוחדת, אך גילה שהילדה נרדמה על השטיח הקטן. עקבות הבכי על הלחיים הקטנות - תוצאת הגערות שספגה בלא שהגיעו לה כלל - עדיין נראו בבירור...

את התשובה לשאלה שבה פתחנו, הביא רש"י הקדוש בצורה בהירה בשם ה"ספרי": "מאחר שהודיעם סירחונם, גזר עליהם נידוי. קל וחומר לבשר ודם שלא יכעס על חברו עד שיודיענו סירחונו"!...

* * *

קורה שנכשלים בכעס. לפעמים אפילו צריכים להעמיד פני כעס לכתחילה כדי לתקן דברים לא ראויים. אולם יש לזכור שכפי שאנחנו מלמדים זכות על עצמנו בכך שאיננו מלאכים ו'לא ניתנה תורה למלאכי השרת' - גם הזולת איננו מלאך.

בדרך כלל - כמה מעניין - אפילו אין לו רוח הקודש...

אם לא נדאג להודיע לו במפורש את הסיבה שבשלה אנחנו כועסים עליו - לפני שאנחנו כועסים עליו (סליחה. כבר כעסנו עליו. אז לפחות נסביר לו עכשיו) - יצטברו כעסים מיותרים.

למה מיותרים? כי לפעמים כאשר השני יודע מדוע כועסים עליו, הוא פשוט מבהיר את הצד שלו – "בכלל לא קוראים לו יוסי ואין לו אוטו" - ומסתבר שהוא דווקא האדם הטוב בסיפור...