בטלוויזיה חששו לומר זאת, אבל תנועת הפמיניזם והליברליזם המודרני איבדה את זה

בואו נניח את הדברים על השולחן: אין דבר רע בפמיניזם. להפך, דווקא היהדות, בעיני – ותכף תראו למה, מאוד פמיניסטית. מה שרע, רע מאוד יש לומר, בפמיניזם המערבי, הוא שזה נהפך למלחמת גברים-נשים, מה שחוטא למציאות ומציג את מעריציו במקום כזה שהם צריכים לשבת ולספק הבהרות על הסיפור הבא, או אם תרצו על התהליכים שהוא מסמל.

למרות שאני מסכים עם רבים מערכיו של השמאל האידיאולוגי, אני זע באי נוחות בפעם המי-יודע-כמה, כשאני נוכח לגלות לאן המפלגה שמתיימרת לייצג את השמאל הישראלי מתדרדרת, ואני מדבר כמובן על מפלגת מרצ. הניחו לרגע את העובדה שהם מסיתים באופן שיטתי ונבזי, לטעמי, נגד הציבור החרדי (להלן: מיעוטים), ובאותה נשימה קוראים להגן על המיעוטים הערביים, ושלא לדבר על היהירות ופולחן האישיות שהנהיגה, הם גם מטשטשים את הגבולות הבולטים בין נאורות לברבריות, באופן שגורם לי לתהות לפשר ההבדל ביניהם. אני, ברוב הגינותי, ניתחתי את פשר ההתנהלות הזו, עד שלא היה לי ברירה אלא להסיק שמדובר בחבורת אנשים אופורטוניסטים שמכופפים את הכללים והערכים לפי מה שנוח. במסגרת זה, אבוי לכל מי שיעז למתוח ביקורת, לגיטימית כמובן, עליהם או על ערכיהם.

ומכאן, לקמפיין "מי טו". כשתנועה זו החלה ב-2017, משום מה נטיתי לזלזל בה. לא שיערתי כמה תאוצה וכוח היא תתפוס – עוד יותר לא שיערתי כמה ראשים יותזו כשהיא כבר תדהר. מסתבר שטעיתי בהערכה, וקמפיין מי טו אץ גם רץ, והוליווד האמריקנית נבוכה. המסקנה המיידית שעולה בימים אלה לאדם כמוני שצפה מהצד, הוא שמישהו שם הלך אולי צעד אחד רחוק מדי. התנועה, לדעתי פחות כתנועה יותר "הלך רוח", שהחלה כדבר מבורך והביאה לשינוי בשיח המערבי כלפי נשים, הולכת ומסתמנת כתנועה בעלת נרטיבים אלימים שבמקום לקדם את ערכי השוויון בין המגדרים, היא נועדה בראש ובראשונה להציב את הנשים במקום מרומם בהרבה על הגברים וכך לדרוס ברגל גסה את זכויותיהם של הגברים. שוויון, כך מסתבר, זה לחלשים.

אם ניקח לרגע את מוזיקת הרגאיי כמשל, קמפיין מי טו הפך לדת. רוצה לומר: מדבר אלמנטרי, זה נהפך לדת. וכשאנחנו מדברים על דת, השיח והמונחים שאנחנו משתמשים בהם – משתנים לחלוטין.

ודווקא בגלל זה, לא אגזים אם אומר כי ביום חמישי האחרון נעשתה היסטוריה במדינת ישראל. רביב דרוקר, עיתונאי ראוי לכל הדעות ובפרט על המחנה "הנכון", לא פחד לעמוד קבל עם ועדה ולאתגר את הליברליזם הישראלי בכלל, והפמיניזם בפרט, כאשר הציב בפניהם את התופעות ההרסניות שהכו שורשים כאן וכמעט שעלו בקנה אחד עם השורשים המקוריים של הליברליזם שהשתרשה כעקרון פילוסופי-פוליטי באירופה של המאה ה-18. יסלח לי נמרוד ברנע, האיש שבמרכז הכתבה של דרוקר וברוך קרא, אבל הוא, לפי תפיסתי, לא הסיפור. הוא רק הסימפטום. ולסימפטום, כמו לסימפטום - מוטציות טרגיות. הוא הסימפטום למה שמתחולל לעולם המערבי של המאה ה-21 – הליברליזם הפופוליסטי שמרים ראש ודורס את כל מי שעומד בדרכו.

ושלא יטענו כי מדובר במקרה חריג שלא מלמד על המקרו-ליברליות. עצם העובדה שברשתות החברתיות צולים את דרוקר ובועטים אותו לצד "הלא נכון", מוכיחה כמה מישהו מהראשים שלהם מוכרח לעצור ולחשב את דרכיו. זה המקרה שרק נחשף, כמה עוד כאלה יש? יהיה סביר מצידי להניח שיותר. ומהשורות הבאות תלמדו גם שלא מדובר על מעידה יחידנית: ההתנהלות הזו בהכרח מלמדת על סיסטמטיות, מפני שאחרת איך זה יכול היה להיות כה מתוזמר? 

על פחדנות, שקרים ושיימינג: הכירו את פניה היפות של הבריונות הנאורה

נמרוד ברנע היה יועצו הפוליטי של אילן גילאון וחבר מחנה "האדומים" במרצ, כאשר באחד הימים קיבל שיחת טלפון מאישה שהייתה עמו בזוגיות ואשר טענה כי התעמר בה וניצל אותה. ברנע הכחיש וטען כי לא היה ולא היה נברא, אלא שהאישה לא ויתרה. לכאורה. היא פנתה לפעילה פוליטית במפלגה, נדגיש - לא ממחנה גילאון, וזו, כבר בשיחה הראשונה, מיד אצה רצה לסייע למתלוננת ללא שבדקה את העובדות כלל. יש לציין אפילו לא בדיקה שטחית. הדוברת אף הוסיפה שיש עוד "שמועות" על התנהגות בלתי הולמת מצדו של ברנע מעוד שתי נשים – כנ"ל גם הם לא אומתו ואשכרה היו חסרי בסיס. כן, שמעתם נכון, אסופת שמועות שאף אחד או אחת לא טרח לברר.

חכו, וזה עוד לא נגמר כאן. השיא של הסיפור הטרגי היה שהשתיים (פעילת מרצ ועוד אחת שהצטרפה אליה, גם היא מהמחנה היריב שבהמשך, כך התברר, חפצו בסגירת חשבונות עם גילאון) פנו במכתב ליו"ר מרצ תמר זנדברג וח"כ מיכל רוזין, שפתחו מצדן במסע שיימינג מכוער נגד ברנע. זנדברג מינתה בודקת לסוגיה, זאת בזמן שלא ברור מהיכן שאבה את סמכותה לכך, ואף דרשה שברנע ישעה עצמו מתפקידיו עד תום הבדיקה. ההמשך היה שאליה הצטרפו, בפחדנות מצדם, שאר חברי המפלגה – לרבות גילאון שבתחילה תמך בו (ואף שלח לו, כך לפי עדותו של ברנע - אימוג'י לב בוואטסאפ) וקראו לו להשעות את עצמו. והשיא לא נשבר כאן: זנדברג ורוזין פעלו להשתיק את ברנע, כאשר ברוב חטאו העז להגיש תביעת דיבה נגד המתלוננת - הם קראו מעל כל במה לתביעה זו "תביעת השתקה". כן, שמעתם נכון, ברנע, חסר האמצעים שכרגע משתכר מדמי אבטלה, גייס את כספיו האחרונים בשביל לנסות להשיג קצת צדק במסע הלא-מידתי נגדו. כאשר דרוקר שאל אותן על כך, השתיים הכחישו. מיותר לתאר איך נראו פניהן כשההקלטות הוצגו בפניהם. הן כנראה סברו שעד שלא ייתלה בכיכר העיר, לא תבוא לו כפרה. נו, כבר אמרנו אבירות זכויות האדם?

זהו לדעתי המקרה הראשון בהיסטוריה שבו הוכחת חפות אינה משנה את הסטטוס של המואשם: הוא אשם, וכל אמצעי כשר, מה זה כשר? כשר למהדרין, כדי להרוס את חייו. עכשיו תגידי לי, האם זו את, זנדברג? האם זו את, רוזין? מה זה השקרים האלה? להשוות בין נמרוד ברנע לבין יגאל עמיר, ואחר כך להעיז להישיר מבט למצלמה ולהכחיש בלי למצמץ? ואם חשבתם שהח"כים הגברים במפלגה שחרתה על דגלה את זכויות האדם, יותר טובים, אז הנה סקופ: הם לא יותר טובים. מתברר שלסמרטוט רצפה יש עמוד שדרה לעומתם. באמת, אילן גילאון? אתה שמציג את עצמך כפה לכל סובל ונאנק, נטשת את העוזר הפרלמנטרי שלך בזמן אמת?

בית הדין של מרצ נגד יו"ר המפלגה: אימצה שיטה שמאפיינת משטרים אפלים

מי שהצטרף למאבק של ברנע והתייצב לצידו היה בית הדין של המפלגה, אליו ברנע הגיש עתירה נגד זנדברג, ואשר בפסק הדין שהוציא נמתחה ביקורת חריפה נגדה. "ראוי לבחון את האמירה הקטואית 'אנחנו מאמינות למתלוננות'", נכתב בהחלטה. "אימוץ שיטה שמאפשרת יתרון ראייתי כלשהו לצד המאשים מאפיינת אך רק משטרים אפלים". זנדברג לא נשארה חייבת ומסרה בתגובה כי מדובר ב"החלטה הזויה, שמחזירה את המאבק 20 שנים אחורה". היא אף הוסיפה כי מדובר בגט כריתות לערכי מרצ – והיא מתחייבת שתמשיך לפעול בהתאם לערכיה גם בעתיד. זנדברג גם טענה אז שכיו"רית היא אינה כפופה להחלטות בית הדין. האמת היא שאפילו החבר סטלין לא העלה בדעתו לטעון כך.

ואל מול כל אלו, מזל שיש צדיקה בסדום. ד"ר אורית קמיר, שזכויותיה במלחמה למען הנשים עולות על זכויות כל הפעילות והנהלת מרצ – ביחד, ממנסחות החוק להתנהגות בלתי הולמת נגד נשים, מיהרה גם כן להתייצב בעדו לצדו של ברנע ולגנות את ההתנהגות הברוטלית והבלתי-הוגנת שהנהיגה זנדברג. "זה רצח אופי לכל דבר", אמרה. אתם יכולים לנחש את ההמשך. קמיר, שהעזה למתוח עליהן ביקורת, חטפה על הראש ומייד הוזזה למחנה של "הרעים".

בהמשך, באמצע ההליך המשפטי של תביעת הדיבה בבית משפט השלום בתל אביב, ובצעד שכל מי שמבין קצת בתהליכים משפטיים מבין שאסור לעשות זאת, שיגרה המתלוננת לברנע, ללא יידוע של עורכות דינה, מייל שבו היא מתנצלת עמוקות על מה שעוללה לו ואף מודה בפה מלא שהייתה נתונה ללחצים פוליטיים של פעילות המפלגה שדחקו בה להתלונן נגדו. בכך, חשפה את עצמה בפני ברנע שהיה יכול להציג זאת לבית משפט כהוכחה לאי-מהימנותה. בצעד מפתיע, ברנע החליט למשוך את התביעה ואף הודיע כי הוא חוזר בו מדרישת הפיצויים. אלא, שנזדברג וחבריה לא ויתרו והמשיכו את המלחמה נגדו, ועוד הסיפור לא נגמר.

ההיסטוריה תשפוט? היא כבר שפטה! ויודעים מה, יש אנשים שלא לומדים ממנה

בינתיים, ברנע עדיין מובטל וממשיך לשלם את המחיר על הפמיניזם האופורטוניסטי שדורס את כל מי שעומד לו בדרך. אבל כפי שאמרנו, עם כל הצער והכאב שבדבר, ברנע הוא לא הסיפור. ברנע הוא הסימפטום. הוא הסימפטום למה שמתחולל לעולם המערבי של המאה ה-21. הליברליזם הפופוליסטי הרים ראש ודורס את כל מי שעומד בדרכו. אכן כן, עקרון הליברליזם, או אם תרצו תנועת הליברליזם, חוזרת מבלי משים למקורותיה. "המשטרים האפלים" שהזכיר בית הדין של מרצ בתשובתו, מכוונים לשלטון הטרור (אכן כך הוא נודע בדברי הימים) שנטל חלק פעיל במהפכה הצרפתית של המאה ה-18, כאשר במשך 6 שנים דיכה באלימות ואכזריות את כל מי שרק העז להיחשד כאויב המהפכה בהוצאות להורג ומעשי טבח והרס רבים. לפי ההיסטוריונים, ראשם של לא פחות מ-16,000 איש נערף בגיליוטינה (מכשיר ההריגה האחיד והתקני של מערכת החוק, שנחשבת היום לסמל התקופה), וזאת בנוסף לעוד כ-25,000 שמתו בנסיבות שונות כתוצאה ממנו ברחבי צרפת, ועוד כעשרות אלפים של אסירים פוליטיים.

חלילה. חלילה. אינני רומז בשום צורה שלשם הם חותרים. אני רק מציין את האמת ההיסטורית של הליברליזם כדי להבהיר מה קורה כאשר מנסים להתקדם קדימה ושוכחים רק להסתכל אחורה ולומר – לשם אנחנו לא רוצים להגיע. אחרי כמה הוצאות להורג פומביות לאנשים שלא הוכחה אשמתם, אני בהחלט חושב שהשמאל הישראלי צריך לעשות חושבים עם עצמו ולחשב את דרכיו. כל מהלך שלא יכלול חשיבה מחודשת - לתליינות גרידא ייחשב.

אריאנה מלמד היא פובליציסטית ועיתונאית בכירה ב'הארץ'. באחת מכתבותיה סיפרה כי ביום בו התפרסם מקרה אחר שבו האשימו על סמך שמועה בלבד איזה פוליטיקאי, היא שהתה בכנסת, שם פגשה ח"כית — לא ממרצ — שאמרה לה כהאי לישנא: "אני מאמינה לכל אחת שמרגישה נפגעת ואני אתמוך בכל אחת". מלמד מספרת שהיא אמרה לה כי היא "מפחידה" אותה. היא אף מוסיפה ואומרת, להזכירכם – עיתונאית המייצגת את האנטיתזה לערכי מחנה הימין, כי "היעדר מוחלט של עובדות, של חזקת חפות, של הליך הוגן לכל אחד ואחת, בלבול קטלני בין אמפתיה לתחושת סבל לבין נקיטת עמדה במה שמחייב בירור עובדתי, מחיקה מוחלטת של הזכות לשם טוב ולפרטיות — תסלחו לי, זה לא פמיניזם, זו ברבריות לשמה".

אפשר כמובן להרחיב למקרים שהיו בעוד מפלגות שחרתו על דגלן במוצהר את דגל שמירה על זכויות האדם, וזה לא שאני בא להצדיק בכי הוא זה התנהגות בלתי הולמת, אבל נראה שהנקודה מובנת דיה. בשורה התחתונה הם ישמרו על זכויות האדם היכן שזה נח להם, וירמסו את זכויות האדם היכן שזה לא נח להם. יגנו על מיעוט הערבים ביד אחת, וירמסו ביד אחרת את המיעוט החרדי. אם תרצו, זהו בגדול סיפורו של השמאל הישראלי שהולך ומתדלדל, הולך ונעלם. שמחנה השמאל, ומרצ בראשם, מסיתים בלהט ומפיצים פייק ניוז על חרדים, אין זה פלא שהם הולכים ונעלמים מהמפה הפוליטית. נוהגים תמיד לומר ש"הכה בחרדים כדי שתזכה במנדטים", אבל אני נוטה לומר שהציבור כבר לא אוכל את זה והוא שבע משנאת חרדים. הדמוניזציה התקשורתית שהייתה כנגד החרדים, הולכת ופוחתת, וכך גם גוברות הקריאות של מחנה השמאל למפלגת כחול לבן, לרבות קו כמעט אחיד שננקט בעיתון הארץ וכן של יו"ר העבודה אבי גבאי, לבטל את הרוטציה של בני גנץ עם יאיר לפיד.

ולסיכום: אפרופו פמיניזם, לא פעם חטפה תעשיית הפרזנטציה ביקורת, בייחוד מצד חוגים פמיניסטיים, הטוענים כי עצם קיום המקצוע נובע מיחס מחפיץ כלפי גופן של נשים המשמר את דיכויין במסגרת של "מודל יופי" קבוע, שאינו מכיל את מראיהן של מרבית הנשים. באחד מהפעמים שנתקלתי במאמר כזה, נפל לי האסימון שכמו תמיד – היהדות הקדימה אותם. שאלתי את עצמי מה זה אם לא מהות הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה"? מה זה אם לא עקרון כבוד האישה – אחד הערכים החשובים ביותר ביהדות "החשוכה"?  אם כך, נדמה, אותם גורמים חזרו בלי כוונה ובאיחור משהו למקורות היהודיים מהדלת האחורית שלה, אבל רק שבמקום להיתפס בדת היהודית, בחרו "לגייס" את הליברליזם המהולל.